רגולציה של מחירי הגז הטבעי בישראל

מחקר זה מנתח, עבור משק הגז הטבעי בישראל, את רגולציית המחיר, הקשורה בטבורה לרגולציית הייצוא, אשר משיאות את סך הרווחה למשק. אופטימלית, המחירים צריכים להיקבע כך שישקפו בכל נקודת זמן את השימוש היעיל ביותר לגז, וינתבו אותו אליו. המחקר מראה כי סוג הוויתור משתנה בתקופות שונות לאורך חיי מאגר הגז: בחלק מהתקופות הוויתור הוא על יחידת גז שיכולה להישאר במאגר, ובכך להחליף ייבוא בעתיד הרחוק כאשר המאגר יאזל. המקרה זה על המחיר לשקף את היוון מחיר הייבוא העתידי. בתקופות אחרות הוויתור הוא על ייצוא של אותה יחידת גז לחו"ל ואז מחיר בגז בארץ - צריך לשקף את התמורה שניתן לקבל בייצוא, שהיא המחיר בחו"ל פחות עלויות השינוע לחו"ל. ולבסוף, מאחר שבתנאים אופטימליים לעיתים קיים מחסור בתשתית הפקה, אזי באותן תקופות המחיר משקף את הקיבולת המוגבלת של מתקני ההפקה, כך שהוא נקבע לפי הנכונות של הצרכן השולי לשלם בהינתן הקיבולת, ותפקידו לנתב את קיבולת הגז המוגבלת לצרכנים העושים בו שימוש בעל ערך מרבי.

המחקר מראה כי באופן אופטימלי מוקמת קיבולת מתקני תשתית אשר נמצאת במחסור בחלק מהתקופות. במודל עם ייצוא יש תקופות שבהן קיים מחסור במתקני הפקה ועודף במתקני ייצוא. בזמנים אלה כל יחידת גז הנצרכת בישראל באה על חשבון ייצוא יחידת גז לחו"ל, ולכן המחיר בארץ יהיה בדיוק מחיר הייצוא. אולם יש גם שנים שבהן יש עודף במתקני הפקה וכן שנים שיש בהן חוסר במתקני ייצוא והפקה ואז המחיר האופטימלי שונה מהותית ממחיר הייצוא.

חשוב להדגיש כי העלויות הקבועות של התשתית מועמסות על המחיר רק בחלק המזמן כשיש מחסור- במתקנים. במילים אחרות, לו היה שוק ליסינג למתקנים, דמי השכירות לא היו קבועים בשונה - מאינטואיציה כלכלית המתאימה יותר לענפים שבהם הפחת של המתקנים הוא רציף ואין "תאריך תפוגה" שבו לפתע אין בהם עוד צורך.

המחקר מוצא כי כאשר המחירים נקבעים בצורה אופטימלית, מחיר הגז בארץ תנודתי פחות מהמחיר בחו"ל, וזאת בשל השפעה מקזזת הנובעת מכך שהביקוש ביראל אינו קשיח לחלוטין. שיעון ההיוון המתאים למחיר הגז בארץ הוא בממוצע גבוה מריבית חסרת סיכון, אך נמוך משיעור ההיוון המתאים לסיכון של המחירים העולמיים של גז טבעי. לכך יש משמעויות גם בבחינת מסקנות ועדת ששינסקי, שקבעה את רגולציית המיסוי על חברות הגז והתבססה על חישוב רווחי יתר אלו, אך מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של מבנה השוק והרגולציה המאוחרת יותר על פרמיית הסיכון הקובעת את שיעור ההיוון המתאים.

שיעור ההיוון המתאים להכנסות מגזר הייצוא לוקח בחשבון סיכון מוגבר ביחס למחיר העולמי של גז טבעי. שיעור ההיוון המתייחס ליצאונים גבוה משיעור ההיוון של המחירים העולמיים של גז טבע. המחקר גם מראה כי אידיאלית, גידול בסיכון של הגז הטבעי עשוי להביא לגידול בכמות מתקני הייצוא שיקומו. המחקר מדגים כי שווי המאגר המהוון, גם בתנאים אלו שאינם מאפשרים ייצוא ומאלצים הקמת התשתית מראש, הוא חיובי, ולכן המאגרים צפויים להיות מפותחים. נוכחות הייצוא במודל מגדילה את הרווחה החברתית בכ- 36 מיליארד דולר, כאשר לוקחים בחשבון הן את ההשפעה על השווי המהוון של הגז במאגריםוהן את ההשפעה על רווחת הצרכנים המקומיים. מצאנו גם כי העלות של עיכוב הייצוא בשנה אחת היא כ- 2.1 מיליארד דולר. תוצאה חשובה נוספת היא שהיקף הגז שמופנה לצריכה מקומית הוא זהה גם אם נגדיל את היקף המאגרים הקיים. כלומר כל כמות גז נוספת הייתה מופנת לייצוא.

המקרה בוחן גם את דרישת הביטחון האנרגטי שהוצגה בוועדת צמח. הדרך הסבירה ביותר לייצר ביטחון אנרגטי, ללא פגיעה כלכלית גדולה במשק, היא על ידי שמירת רזרבת חירום במאגרים בדומה לנעשה - בסוגי דלקים אחרים. אולם, אם מאמצים את האינטרפרטציה של ועדת צמח שלייבוא יש השפעות חיצוניות שליליות, הרי שההשלכות של יישום עקבי של הדרישה ל"ביטחון אנרגטי" אינן רק הגבלת כמות הגז המיועדת לייצוא, אלא גם ייקור הגז המקומי.

המחקר מציע גם מנגנונים למניעת מניפולציה על מנגון פיקוח מחירים של גז טבעי.