ארגון הבוגרים אירח מפגש גיבורות ברזל- סיפורי גבורה נשית במלחמת "חרבות ברזל"

ארגון הבוגרים של אוניברסיטת רייכמן אירח מפגש גיבורות ברזל- סיפורי גבורה נשית במלחמת "חרבות ברזל"

דניאל אלוני- שהוחזקה בשבי חמאס עם בתה אמיליה, 49 ימים: "הסברתי לה (אמיליה) שהיא שייכת לקבוצת ילדים מיוחדים שנלקחו מישראל ואנחנו עכשיו בעזה ואנחנו בטוחים, אמרתי לה שהשובים שלנו שומרים עלינו והם אנשים טובים. אני נמנעת מלקחת את הקרדיט לעצמי, אני חושבת שלילדה שלי יש חוסן נפשי פנימי שהפתיע אותי והשאיר אותי עם לסת שמוטה. היו לה את רגעי השבירה, אם בגיבורות עסקינן, אמיליה היא הגיבורה האמיתית".

אמש, התקיים מפגש גיבורות הברזל- סיפורי גבורה נשית במלחמה ביוזמת ארגון הבוגרים של אוניברסיטת רייכמן. במסגרת המפגש התקיים פאנל נשים גיבורות בהשתתפות: סרן קרני גז, ד"ר כוכב אלקיים, ספיר זוהב חממי, דניאל אלוני וד"ר אפרת ברון הר-לב. את הפאנל הנחתה גילי דינשטיין, מנכ"לית ארגון הבוגרים של אוניברסיטת רייכמן.

מנכ"לית ארגון הבוגרים, אוניברסיטת רייכמן, גילי דינשטיין: "הערב הזה, 'שגרת חירום' קוראים לזה, ועם כמה שזה קשה, זה אולי הניצחון היום יומי הקטן שלנו. אנחנו חיים ועובדים, ולומדים ומלמדים, ומתנדבים ומסייעים, ובקיצור נלחמים להחזיר לארץ האהובה שלנו קצת שפיות ושגרה. הערב, עוד יותר מזה אנחנו מתאמצות לומר את המובן מאליו: אין כמו נשים! בעיני יום האישה הוא כל יום בשנה, אבל הערב הבאנו חמש גיבורות ברזל שהן השראה לכולנו. כל אחת מהן מזכירה לנו כמה נשים הן בפועל המין החזק והשנה הזאת הוכיחה את זה מעל ומעבר".

דניאל אלוני- שהוחזקה בשבי חמאס עם בתה אמיליה, 49 ימים:

"זה התחיל מהשעות המאוד קשות בממ"ד, חירבו את הבית, דיברו בצעקות רמות בשפה שהיא לא מכירה, שרפו אותנו, הרביצו לי, היא ראתה דברים כל-כך קשים. אחרי שהגענו לעזה גם ירדנו למנהרות. בהתחלה לא מסבירים, גם אני הייתי בשוק, לא ידעתי איזה ארגון חטף אותנו, לקח לי זמן לחשוב איך אני מתווכת לה את הטראומה הזאת. הסברתי לה שהיא שייכת לקבוצת ילדים מיוחדים שנלקחו מישראל ואנחנו עכשיו בעזה ואנחנו בטוחים. אמרתי לה שהשובים שלנו שומרים עלינו והם אנשים טובים. בחרנו מתנות על כל יום שהיינו בשבי, דיברנו על הגעגועים למשפחה, על חברות, על הגן ועל החיים שלנו. זה ניכר בציורים שהיא ציירה בשבי, בציורים שצה"ל מצא במנהרה שהיינו בה, ראינו מוטיבים של שמחה. אני נמנעת מלקחת את הקרדיט לעצמי, אני חושבת שלילדה שלי יש חוסן נפשי פנימי שהפתיע אותי והשאיר אותי עם לסת שמוטה. היו לה את רגעי השבירה, אם בגיבורות עסקינן, אמיליה היא הגיבורה האמיתית".

בשאלה איך שמרה על שפיותה, ענתה: "השפיות שלי נשמרה בשל עצם היותי אחראית. אני צריכה ליצוק בה תקווה כל יום ולתת לה אמונה שנצא מזה, וזה היה תפקיד חיי. כהורים אנחנו מתמודדים עם כל-כך הרבה אתגרים, ובמקום נוראי שכזה את מבינה שאת מכנסת את כל הכוחות הנפשיים שלך, את לא חושבת, את פועלת. כל מה שעניין אותי, כל פעולה שלי בשבי הייתה לשמור על אמיליה ועל שפיותה".

מדברי ד"ר כוכב אלקיים, ראשת מכון דבורה והנציבות האזרחית לפשעי חמאס נגד נשים וילדים, מרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן:

"המלחמה הזאת הוכיחה שכולנו חזית, נשים ילדים, גברים, קשישים, בעלי צרכים מיוחדים. כולנו חזית בכל היבט של אלימות. האלימות הנוראית של השבעה באוקטובר לא פסחה על אף אחד. לא חלמתי בסיוטים שלי שאני אצטרך לתעד זוועות כאלה, אני בוחרת היום לראות בזה שליחות. שליחות עבור מי שקולם נדם, עבור מי שעדיין נמצא בשבי. כבר בשבוע הראשון זיהינו שתיקה, ארגונים בינלאומיים שותקים, מצאנו את עצמנו נכנסות למערכה נוספת, נשלחנו להצדיק קול ולספר את שקרה. אסון השבעה באוקטובר על כל פשעיו נגד האנושות, הוא אכזריות שאין לה מילים בדין הבינלאומי, אנחנו הולכות לראות מגוון מערכות משפטיות בינלאומיות ומדינתיות מתעסקות באירועים האלה. בסופו של דבר פושעי חמאס יעמדו לדין. חמאס עצמם טרחו ותיעדו הכול. אלפי סרטונים שמהווים עדויות לפשעים הללו, הסרטונים עצמם הם חלק מהטרור. זה לא פשוט, אבל לקחנו עלינו את התפקיד הזה. ריפוי מתחיל בהכרה, תפקידנו שכל איש ישמע על זה".

מדברי ספיר זוהב חממי- אלמנתו של אל"ם אסף חממי, שותפה בחברת הפקות "בלונדי", בוגרת אוניברסיטת רייכמן:

"השבעה באוקטובר התחיל אצלי בבית והתחיל במקביל בלוקיישן נוסף באוגדת עזה שם היה הבן שלי עם אסף, שסגר כבר חודש וחצי. התחילו אזעקות נכנסנו לממ"ד ואני שולחת הודעות לאסף אם אני יכולה לבוא לאסוף את אלון, הוא לא עונה ואני לא חוששת, אני רגילה שהוא לא עונה לי. החוסן של השנים הקודמות והמבצעים הקודמים נתן לי חוסן. מה שבאמת קרה הוא שאסף ירד לחמ"ל, הבין שקורה משהו גדול, הוריד את אלון בחדר נתן לו חיבוק ויצא לכיוון נירים וניר עוז. תוך 10 דקות הוא מגיע ליישוב, הם פורקים ומבינים שהם מול עשרות מחבלים, שלושה אנשים. הם ניסו להציל את חיי התושבים, השמירה על חיי האזרחים הייתה טבועה באסף. אנחנו בינתיים בבית, אף אחד לא עונה או מבין את סדר הגודל, ואני מחליטה במודע לא לראות חדשות, ב-11:00 בבוקר מתקשרים אליי מהחמ"ל ואלון עונה לי, וזאת הפעם הראשונה שנשמתי. עד היום אני ממשיכה לקבל פרטי מידע על מה שקרה שם. אני רואה בחדשות שמפקדת האוגדה מותקפת וזה לא היה נראה לי הגיוני, יחד עם הרוגע שאלון מדבר איתי ואני מבקשת שוב לבוא לקחת אותו. ב-17:30 אחר הצהריים אמרו לי שטיהרו את הבסיס, זאת הפעם הראשונה שהבנתי שלא שיקרו בחדשות. החזירו לי את הילד הביתה ואני מנסה עדיין להבין מה הולך עם אסף. ב-23:30 בלילה קיבלתי את הדפיקה שאף אחד לא רוצה לקבל, ומאותו הרגע התחילה המלחמה שלנו מאחורי הקלעים, מול וביחד עם כל ראשי המדינה והפיקוד כדי להבין ולקבל קצה חוט מה קרה לבעלי".

מדברי ד"ר אפרת ברון הר לב- מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים, שניהלה את אירוע חזרת הילדים והאימהות מהשבי:

"אחד הדברים המאוד בסיסיים שהיה לנו ברור, ממש בימים הראשונים, בהבנה שיש כל כך הרבה ילדים בשבי, זה שאנחנו כבית חולים לילדים צריכים להסתכל על הרגע האופטימי שבו יחזרו ילדים והוריהם מהשבי ואיך מתכוננים לרגע הזה. רופאים אוהבים לחזור להיסטוריה ולהסתכל בספרות אבל במקרה הזה פשוט אין. אין סיטואציה כזאת שנתקלו בה בעבר, אנחנו חיינו בסוג של אובססיה. חלמנו, ישנו ואכלנו את הרצון להתכונן לרגע הזה וניסינו לחשוב מה יהיה הכי נכון עבורם. אנחנו פעם ראשונה בהיסטוריה מנסים ליצור בית בבית חולים. יצרנו צוות שרוב רובו הוא נשים. רוב השבויים היו עם שובים גברים הרצון שלנו היה שירגישו עטופים על ידי נשות מקצוע חמות ומקצועיות. יצרנו את מודל ארבעת הביתים- בריאות, בית, ביטחון ובחירה שכל אחת מהן מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה שלהם, מהשניה שהם נחתו היה עלינו לתת להם את כל אלה".

מדברי סרן קרני גז- מפקדת פלוגת הטנקיסטיות שנלחמה ב-07.10:

"השבעה באוקטובר היה יום אחרי ארוחת חג בפלוגה. בבוקר התעררנו לדאגה מבית כשאחת מהאימהות התקשרה בהיסטריה אחרי האזעקות. הדבר הראשון שהנחתי את הבנות שלי, תרגיעו את הבית הכל בסדר בואו נבין את התמונה. חמש דקות לאחר מכן כבר הקפיצו את הטנק שלנו. תוך כדי הנסיעה מגזרתנו לכיוון העוטף אנחנו מתחילות להבין עוד ועוד פרטים, אנחנו מבינות שיש פה משהו הזוי ואני לוקחת החלטה להקפיץ את הפלוגה שלי מהבית. כמפקדים בצבא מלמדים אותנו מתי ללחוץ על כפתור אדום, באותו יום הרגשתי שאני חייבת ללחוץ על הכפתור האדום. שום דבר לא הכין אותי ל-40 מחבלים שרצים לעברי ומשם עשינו את הסוויץ'. עבדנו כמו מכונות, כמו שתורגלנו. זה הפעם האויב האמיתי, את מבינה שזו את או הם. בסוף היום אחרי שעות לחימה ארוכות אנחנו מוציאות את הראש מהטנק, מסתכלות ימינה ושמאלה ורואות להבות של שריפה והרס, ואז מחלחל פתאום מה עברנו".

כאשר נשאלה על מה דעתה על גיוס לוחמות השיבה: "בן אדם נמדד על פי יכולות, יש גדולים ממני שמבינים יותר, אבל אני מאמינה שכל אדם מסוגל לכך אם הוא מכין את עצמו. אני לא הופתעתי מתפקוד הפלוגה שלי, אני חיה ונושמת אותן, אני חלק מהפיילוט הזה עוד מהצעד הראשון. אני מזמינה אנשים להיות שותפים לכך ולראות עוד יוזמות מהצד".

לצפיה בפאנל לחצו כאן

בתמונות: משתתפות הפאנל (קרדיט: מוטי קמחי)