אמון הציבור בתוצאות הבחירות: תמרור אזהרה או רעש סטטיסטי?

ד"ר שני מור

המכון לחירות ואחריות

אוניברסיטת רייכמן

בסקר המדיניות האחרון של המכון לחירות ואחריות היה נתון אחד מפתיע ואפילו מדאיג. מסתבר שרק 54% מהציבור מביעים אמון רב או רב מאוד בטוהר הבחירות.

השאלה נשאלה במסגרת סקר שנעשה מטעם המכון לחירות ואחריות ואשר בוצע על ידי מכון גיאוקרטוגרפיה בערב ראש השנה תשפ״ב. הסקר כלל כ-1300 משיבים המהווים מדגם מייצג של החברה הישראלית והוא יוצג במלואו בשבוע הבא בכנס השנתי של המכון בכ״ט בנובמבר באוניברסיטת רייכמן בהרצליה.

הניסוח של השאלה ברור ומתמקד במידה בה תוצאות הבחירות משקפות את הצבעת הציבור (למשל, שמדובר בביקורת על המקח הקואליציוני או תסכול מהסבבים הנשנים של בחירות לכנסת בשנתיים האחרונות):

"באיזו מידה יש לך או אין לך אמון בטוהר הבחירות לכנסת, כלומר שהתוצאות משקפות בדיוק את הצבעת הציבור?"

13% ענו שאין להם אמון בכלל. 23% ענו שיש להם אמון מועט. כלומר 36%, למעלה משליש הנשאלים, מטילים ספק בכך שהתוצאות הרשמיות לבחירות לכנסת משקפות את הצבעת הציבור. ל-35% יש אמון רב ול-18% אמון רב מאוד.

על פניו מדובר בנתון מפתיע ומדאיג. כל הריטואל של מערכת בחירות לא אלימה ופרסום תוצאות והשבעת כנסת חדשה ומו"מ קואליציוני והרכבת ממשלה והעברת סמכויות נשען על אמון מלא של כל הנוגעים בדבר שספירת קולות נעשה באופן כשר. כאשר יש ספק רחב בטוהר התהליך הוא יכול רק להסתבך.

שיעור כה גבוה של חוסר אמון בציבור הישראלי מפתיע משתי סיבות. לא ידוע על מקרה משמעותי של זיוף קולות ב-24 מערכות בחירות במשך 73 שנים. יתרה מזו, אין היום בציבוריות הישראלית וגם לא הייתה מעולם אף דמות פוליטית שניסתה לחתור תחת הנחה שהתוצאות שמתפרסמות הן תוצאות כשרות ונאמנות להצבעת הציבור. פרשת המצלמות בקלפיות במגזר הערבי אולי הייתה יכולה להיות סוג של הכנה מראש לטיעון עתידי שכזה, אבל בינתיים מעבר לשמועות לא מבוססות שכמעט תמיד מתרכזות או בציבור החרדי או בציבור הערבי או דרוזי, אין תהודה של ממש.

בארה"ב מאז תחילת שנות ה-2000 אנו עדים למאמץ גדול מאוד בעיקר של מפלגה אחת להגביר את הספקות באשר לטוהר הבחירות. ב-2006 שר משפטים אלברטו גונזלס עורר סערה פוליטית כאשר באופן חסר תקדים הוא פיטר מספר תובעים פדרליים בתואנה שלא קידמו חקירות ותביעות בגין זיוף קולות בעיקר במדינות עם רוב דמוקרטי ולמרות היעדר ראיות לעבירות כלשהן. השיא היה כעבור 15 שנה ובעקבות קמפיין בלתי נלאה בכלי תקשורת המזוהים עם הימין האמריקאי לטוען לזיופים נרחבים כאשר מקורבים של הנשיא טראמפ ניסו בכוח לבטל תוצאות בחירות בהן הפסיד.

שיטת הבחירות האמריקאית כה מסובכת ושונה ממדינה למדינה וממחוז למחוז שעוד אפשר אולי להבין את הקלות בה יש מי שיאמינו לסיפורי זיופים. בישראל שמים פתק במעטפה והשיטה זהה בכל יישוב ובכל מחוז במדינה. בארה"ב יש מי שמשקיע משאבים תודעתיים בסיפורים על זיופים. בישראל זה מסתכם בשמועות שמישהו שמע שמישהו שמע שלרוב, כאמור, מתרכזים בציבור החרדי או הערבי או הדרוזי. ובכל זאת, 15% מהישראלים מוכנים להאמין שהתוצאה מזויפת במידת מה.

האם מדובר בתמרור אזהרה ללגיטימיות הרחבה שממנה נהנים המנגנונים הדמוקרטיים בישראל או סתם פרץ ציניות?

ישנן שתי דרכים לבחון את התוצאה הזאת. הראשונה היא השוואה על ציר הזמן. בשני הסקרים הקודמים של המכון לחירות ואחריות (באמצע ובסוף 2020) השאלה לא נשאלה.

השאלה כן נשאלה בשמונה סקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה במהלך השנתיים האחרונות. הניסוח של התשובות שונה במעט ואין מגמה ברורה לכיוון כזה או אחר. כמו כן, אין בנתונים רגישות לא למערכות בחירות בישראל ולא למהומה בארה״ב סביב תוצאות הבחירות בסוף 2020. שנתיים בלבד לא מספיקות להסקת מסקנות, אבל היעדר תזוזה בתוצאה גם אחרי מאורעות רלוונטיים בארץ ובעולם מעיד אולי על יציבות. הנתונים שלהם לא משתנים לפני או אחרי מערכות הבחירות החוזרות בישראל. ההשערה שאולי ניסיונות מטעם הנשיא לשעבר טראמפ לעורר ספקות בארה"ב ישפיעו על אמון הציבור בטוהר הבחירות כאן בארץ בקרב אנשי ימין גם היא אינה מקבלת ביטוי בתוצאות הסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה: בינואר 2020 65% מאנשי ימין ו61% מאנשי מרכז-שמאל הביעו אמון בטוהר הבחירות ואילו בפברואר 2021 69% מאנשי ימין ו62% מאנשי מרכז-שמאל נתנו אמון בתוצאות.

נחכה אם כן לראות אם התוצאה עקבית בסקרים עתידיים, לרבות אלו שייערכו הרחק ממערכת בחירות ואלו שייערכו מיד לפני או אחרי מערכת בחירות.

הדרך השנייה לבחון את התוצאה היא בהשוואה מול מדינות אחרות. אין הרבה נתונים מדמוקרטיות מבוססות. רוב הסקרים שבודקים את אמון הציבור בטוהר הבחירות מתקיימים אחרי מעבר ממשטר לא דמוקרטי לדמוקרטי.

סקר ערכים בינלאומי מ-2014 בדק את אמון הציבור בטוהר הבחירות על פני תשעה ממדים. בין השאלות שנשאלו, אחת שאלה אם פקידי מערכת הבחירות הוגנים ואחת שאלה אם ספירת הקולות מתבצעת בהגינות. האחרונה הכי דומה לשאלה שלנו ומנעד התוצאות רחב למדי. הסקר נערך ב-23 מדינות, אך לא בישראל, ורק שתי מדינות מתוכן הן דמוקרטיות בוגרות יציבות במשך עשרות שנים כמו ישראל. לא מפתיע אם כן שבשתיהן, הולנד ואוסטרליה, מעל 90% מאמינים שספירת הקולות מתבצעת בהגינות לעיתים קרובות או קרובות למדי. כך גם בטאיוואן ובאורוגוואי. בין שאר המדינות המנעד רחב מאוד.

למרות שהשאלות קצת שונות וההקשר קצת שונה וכך גם התזמון, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמדינות היחידות בסקר בעלות משטר דמוקרטי יציב כמו זה שבישראל אמון האזרחים בטוהר הבחירות מגיע כמעט לתמימות דעים - דבר שלא משתקף בסקר שלנו כאן בציבור הישראלי.

ישנה דמוקרטיה בוגרת אחת שעבורה כן יש לנו נתונים לאורך זמן עם שאלות שיותר דומות לשאלה שלנו והיא כמובן ארצות הברית. אבל שם כאמור הן השיטה והן המקום שטוהר הבחירות תופס בתוך הוויכוח האידאולוגי שונים לגמרי. עבור השמאל, ניסיונות להגביל את הגישה לקלפי מהווים המשך ישיר של דיכוי גזעני. עבור הימין, חששות באשר לטוהר הבחירות הם המשך ישיר של חששות הקשורים להגירה לא מבוקרת ולא חוקית.

יחד עם זאת, מבט על הנתונים האמריקאים מלמד עד כמה האמון בטוהר הבחירות שם רגיש לשיוך פוליטי. לפי נתוני גלופ, בקרב רפובליקנים מעל 90% הביעו אמון בתוצאות הבחירות בתחילת שנות ה-2000 ואז המספר החל לצנוח אחרי 2006, לא במקרה השנה של פרשת גונזלס. ככל שהאמון בקרב רפובליקנים יורד כך הוא עולה אצל הדמוקרטים.

מהפך קטן וזמני מאוד מוכיח את השפעתם של ניסיונות מכוונים לעצב תודעה בנושא. ב-2018, אחרי שנתיים של דיבורים בעיקר בכלי תקשורת המזוהים עם השמאל האמריקאי אודות מאמצים של רוסיה ומדינות עוינות אחרות לעזור לדונלד טראמפ להיבחר ב-2016, האמון של הדמוקרטים בטוהר הבחירות צנח מ-83% בסקר הקודם לשיעור של66% ואילו אצל הרפובליקנים המספר עלה מ-56% ל-78%. וכל זאת בשנה בה דווקא הדמוקרטים נחלו הצלחות בכל הבחירות הפדרליות אל מול תבוסות רחבות של מפלגת השלטון. עד 2020 המספרים חזרו למגמה שהחלה בתחילת המאה, והדמוקרטים הביעו אמון בשיעור של 74% והרפובליקנים בשפל חסר תקדים של 44% בלבד. ראוי לציין שהנתון של גלופ מ-2020 הוא מסקר שנערך לפני הבחירות בנובמבר אותה שנה לא אחרי.

אם כן, אולי השיעור הגבוה יחסית של חוסר אמון בישראל הוא לא יותר מהשפעה של השיח האמריקאי בשנים האחרונות? תוצאות הסקר של המכון לחירות ואחריות לא מעידות על כך באופן חד משמעי. הקבוצות החברתיות שמטילות הכי הרבה ספק הם הערבים (46% מביעים אמון רב או רב מאוד) והחרדים (44%) שפחות נתונים להשפעה אמריקנית שכזאת. אבל האמון בימין (49%) לא גדול מזה בהרבה והוא נמוך משמעותית מהאמון במרכז (71%) ובשמאל (80%).

שתי הדרכים שהיו שהזכרנו והיו מאפשרות לנו לבחון בצורה מדעית את הנתון לא ממש זמינות. אבל יש דרך שלישית, חלקית מאוד, שהסקר כן מספק לנו. השאלה על טוהר הבחירות היא לא השאלה היחידה שביקשה מהנשאלים לדרג את רמת ה"אמון" שלהם. בחלק אחר לגמרי של הסקר היו שאלות על רמת האמון בשמונה מוסְדות ציבור שונים.

התוצאות הללו שופכות מעט אור על התוצאה המדאיגה על טוהר הבחירות.

מצד אחד, ישנה שונות מרשימה בתוצאות ממוסד אחד למשנהו. רשויות המשטר זוכות למידות שונות לגמרי של אמון הציבור ביחס להיותם "פוליטיים" פחות או יותר. כך, למשל, 31% מהציבור מביעים אמון רב או רב מאוד בממשלה, לעומת 44% שמביעים אמון בבית המשפט העליון ורק 22% בכנסת. מנעד רחב זה מראה שלפחות הנשאלים בסקר לוקחים את השאלה ברצינות ומוכנים להשיב באופן שונה עבור כל מוסד.

מצד שני, על אף שהמנעד רחב, הוא לא נע מאפס עד מאה. כאשר נשאלים על אמון במפלגות, רק 15% עונים שיש להם אמון רב או רב מאוד, התוצאה הנמוכה בסקר. התוצאה הגבוהה? נשיא המדינה, הזוכה לאמון רב או רב מאוד של 50%.

כלומר, מבין כל המוסדות הציבוריים השונים, זה שזוכה לאמון המרבי עדיין משאיר את מחצית הציבור מחוץ למעגל האמון. התוצאה העגומה לכאורה לשאלה על תוצאות הבחירות (54% נותנים אמון רב או רב מאוד) היא יותר גבוהה מכל התוצאות של כל אחד מן המוסדות השונים שנבחנו בסקר (לא נשאלה שאלה על אמון בצה"ל).

אם כן מה שנראה במבט ראשון כסימן לדאגה, מסתמן כנקודה למעקב. נמשיך לשאול את השאלה בסקרים עתידיים ונראה את הרגישות למאורעות בארץ ובחו"ל. ואם יקרה בישראל מה שקרה בארה"ב ויהיו אנשי ציבור שכן ינסו לזרוע ספק בספירת הקולות, נוכל לבחון אם זה עובד ועל מי.