​מירה מולדאור

מירה היא תלמידה לתואר שלישי בבית ספר הארי רדזינר למשפטים, אוניברסיטת רייכמן, בהנחיית פרופ' ליאור זמר בנושא ."What is an Author" of a Persona as a Vehicle of Cultural Control מאמר בנושא עתיד להתפרסם בקרוב ב – Virginia Sports & Entertainment Law Journal.

מירה היא בעלת תואר שני (A.M) במשפטים, טכנולוגיה ומשפט עסקי בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת רייכמן, בוגרת תואר ראשון במשפטים (LL.B) מאוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון חד חוגי מורחב בתיאטרון (B.F.A) בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב והסמכה כ – Instructor ב – Movement Psychology מה – Drama Center of London. הלימודים בלונדון נעשו באמצעות מלגת רוטרי.

מירה מלמדת משחק/שפת הגוף ב"בית צבי" בית הספר לאמנויות הבמה, המכשיר את מיטב אנשי התאטרון בארץ. במסגרת זו עסקה ועוסקת מירה בבימוי ובהוראת שפת הגוף. בנוסף, מרבה מירה להנחות סדנאות בשפת הגוף, ככלי ניהולי ושיווקי במגזר העסקי.

במקביל, למירה פרקטיקה פרטית רבת שנים, כעורכת דין, המתמחה ברגולציית ביטוח, פיתוח מוצרי ביטוח, ובחינתם באספקטים בינתחומיים: חיתום, תביעות, רגולציה ושיווק. במסגרת תפקידה כתבה מאות פוליסות בכל תחומי הביטוח (חיים/בריאות ואלמנטרי), והביאה לרישויים המלא בפיקוח על הביטוח ושוק ההון. בנוסף, היא מרבה להרצות בנושאי התמחותה לסוכני ביטוח, סוכנויות, וחברות ביטוח, לרבות בקורסים מתקדמים של הכשרת מנהלים בנושאי התמחותה. מירה שימשה כיועצת המפקח על הביטוח ושוק ההון, ובתפקידה זה ביצעה מחקר מסיבי השוואתי בתחום אובדן כושר עבודה, שהביא לשינוי מדיניות הפיקוח בנושא.

מירה הרבתה להרצות על סוגיות משפטיות בראי הספרות והתיאטרון באוניברסיטת חיפה, ובהשתלמויות לשופטים ולחברי לשכת עורכי הדין.

המחקר

המחקר מבקש להתחקות אחרי התפתחות תרבות הפרסונות/הידוענים בתרבות הפופולרית המודרנית, וכיצד הפכו אלה, עקב תהליכים חברתיים וטכנולוגיים, ממפורסמים בשל הישגים - למפורסמים בעצם פרסומם. זאת, תוך ניתוח גורמים המרכזיים המרכיבים את ה"מחברוּת"(Authorship) שיצרה אותם: הקהל, התקשורת, שהפכה מגורם מדווח על אירועים ליוצרם, והמגנטיזם של הידוענים, שיכול להיות פרי מזל או סקנדל, במנותק מכל ערך אחר. המחקר מבקש לנתח את הפיקציה המשפטית של נרטיב המקוריות בפרדיגמות זכויות יוצרים, בהנחות הסמויות של החוק, שגרמו להענקת ה"מחברוּת" בידוען לפרסונה בלבד, על חשבון הקהל שיצר אותה, בהנחותיו הגלויות. זאת, בהצדיקו את האיזון בין יוצרים למשתמשים בשלוש גישות תאורטיות, שמעמידות את היוצר במרכז: הגישה התועלתנית/גישת התמריץ, גישת העמל וגישת האישיות. בשל כך, הפך הקהל, הדומיננטי בגישות פוסט סטרוקטורליסטיות ופוסט מודרניסטיות, למי שמכוח דיני הקניין הרוחני, אמור להסתפק בשיירי ה"מחברוּת", בהפיכתו לקוטב הנוגד והמוחלש - "נחלת הכלל". להנחות הגלויות של החוק בגישות תיאורטיות אלו יש להוסיף את ה - The Digital Millennium Copyright Act (DMCA) והדירקטיבה האירופית בעניין - Copyright in the Digital Single Market , המאפשרים תביעת מתווכי תוכן, שבאתר שלהן בוצעה הפרה ומשטר של "החשכת מסכים" ו"הודעה והסרה", במקרים של הפרה לכאורה של זכות יוצרים, ללא בדיקת צידוק ראוי. מכאן, שהדיון בשליטתה המוחלטת של הפרסונה על האימאג' שלה, ועל הנפקויות התרבותיות, שיש לכך, הפך הרבה יותר קריטי, והמחקר יבקש להדגים זאת באמצעות תפיסת המשפט את הפרסונה, כגורם יחידי ובלעדי ב"מחברוּת" בזכות הפרסום שלה והיותה סימן מסחרי, ובכך, כמנציח סטגנציה תרבותית, במיוחד, בעידן הדיגיטלי. במחקר השוואתי, בדגש על הדינים הרלוונטיים בארצות הברית, משם יובאה זכות הפרסום לישראל, יוצע פתרון הוליסטי הן, במעגל הפנימי של דיני הקניין הרוחני הרלוונטיים, והן, במעגל החיצוני של זכויות מאזנות, כחופש הביטוי, חופש העיסוק ודיני התחרות הכלכלית, לרבות ביטוין של אלה, במשפט המשווה, כאמור, באמנות בינלאומיות, ובהכרזה האוניברסלית על זכויות האדם.