ריבוי והכלה

ד"ר שני מור

במאמר שהתפרסם בתחילת 2022 אני בוחן כמה שאלות יסוד על הדמוקרטיה הישראלית. ברקע לכל השאלות עומדת ההשוואה למדינות צעירות אחרות, בייחוד אלו שזכו לעצמאות בשנים מחד אחרי 1945.

השאלות כוללות: למה לא הייתה מלחמת אזרחים בישראל? למה אין חוקה כתובה בישראל? האם רצוי שתהיה?

ולפני כולן, אני שואל מה מיוחד בדמוקרטיה הישראלית? חשוב אולי להזכיר לפני כן מה לא מיוחד בה. ישראל היא מדינת-לאום בגודל בינוני, לא מדינת-עיר ולא חצי יבשת. יש לזהות הלאומית שלה זיקה לדת ולסמלים הלאומים שלה יש אלמנטים דתיים. יש במדינת ישראל מיעוט לאומי וחברה רב לשונית. היא משויכת למחנה המערבי / פרו-אמריקאי במערכת הדיפלומטית. היא קלטה גלי הגירה. והיא נלחמה בלא מעט מלחמות במהלך ההיסטוריה שלה והתמודדה עם איום טרור גם כן. כל אלה
לא מיוחדים בכלל.

שלושה מאפיינים כן מיוחדים לה. ראשית, יש לה כמעט כל בעיה מבנית שניתן לדמיין לדמוקרטיה מבלי שאף אחת מהן תהיה דומיננטית. כלומר, האתגרים של רב-לשוניות, היעדר גבולות מוכרים, הגירה, איום בטחוני, מיעוט לאומי, דת ומדינה קיימים זה לצד זה ואין אחד מסביר את כולם או מכיל את כולם. אילו כל הבעיות בדמוקרטיה הישראלית היו נגזרות מהסכסוך או מסוגית יהדותה של המדינה, למשל, אז טיעון זה לא היה חל. מה שמיוחד במקרה הישראלי הוא מצד אחד ריבוי האתגרים בדמוקרטיה ומצד שני המידה המתונה של כל אתגר.

שנית, למודל אין תלות מסלול בבניית המוסדות למודל קיים. ישראל לא ירשה שיטת ממשל ממעצמה קולוניאלית ולא קיבלה חוקה בתכתיב ממעצמה כובשת. אלו הן הדרכים המקובלות לכונן מוסדות דמוקרטיים במדינות צעירות, אבל בישראל זה לא מה שקרה. מי שילמד על השיטה הבריטית או האמריקאית או הצרפתית עדיין יצטרך להכיר חומר חדש על מנת להבין את המשטר הדמוקרטי הישראלי. בנוסף, השיטה הישראלית לא נלווית ב"הוגים" או אפילו בוויכוח פילוסופי שקודם להקמתו. שיטת הבחירות והמשטר הפרלמנטרי בלי חוקה כתובה קמו באילוצי מלחמת העצמאות כשיטה לבחור אסיפה מכוננת שהייתה אמורה לכונן חוקה למדינה חדשה. והשיטה הזאת עדיין איתנו על אף כך הביקורת שהיא ספגה.

המאפיין השלישי הוא המפתיע מכולם: הדמוקרטיה הישראלית היא בין הוותיקות מבין הדמוקרטיות הרציפות בעולם. מערכת הבחירות הראשונה בישראל שבה לכל האזרחים הבוגרים הייתה זכות הצבעה הייתה בינואר 1949. מערכת בחירות אחת נדחתה בחודשיים בשל מלחמת יום הכיפורים בהליך חוקתי לגמרי. המשטר הדמוקרטי לא ידע "חירום" של שנתיים כמו בהודו (1975-1977) או
הפיכה צבאית כמו בצרפת (1958). זכות הצבעה לכל האזרחים הובטחה בארה"ב רק מ- 1965, באוסטרליה רק מ- 1962 ובקנדה רק מ- 1960. מדינות רבות במערב אירופה העניקו זכות הצבעה שווה לנשים רק בסוף שנות ה- 1940 ובשנות ה- 1950. בשווייץ התהליך לא הושלם עד 1990. כמה מדינות סקנדינביות משיגות את ישראל ב"מירוץ" הזה רק במספר חודשים. וותיקות ממנה באופן משמעותי אפשר למנות רק את פינלנד, אירלנד, וניו זילנד.

מדוע בישראל לא פרצה מלחמת אזרחים, בייחוד מייד עם כינונה של מדינה, כפי שקרה במדינות רבות? מלחמה בין פלגים שונים, בייחד במקרים בו המאבק על שחרור לאומי היה אלים ותפוצת הנשק היא רחבה, היא תרחיש נפוץ ורווח למדינות צעירות. כך לדוגמה באירלנד מלחמת האזרחים שלאחר העצמאות ב- 1922 גבתה יותר קורבנות ממלחמת השחרור. ונושא המחלוקת באירלנד לא זר לישראלים בכלל: פלג אחד הסכים לקבל את חלוקת הארץ ופלג אחר התנגד.

ניתן למנות ארבע סיבות להיעדר מלחמת אזרחים בישראל, שתיים רלוונטיות לשנים הראשונות של המדינה ושתיים יותר כלליות. הסיבה הראשונה היא שהשחרור הלאומי לא רק סימן סוף למאבק אלים אחד כמו במדינות אחרות, אלא גם היווה אות פתיחה למלחמה עוד יותר אלימה. כך שגם אם הישראלים היו נכונים למלחמת אזרחים לא היה להם פנאי. הסיבה השנייה היא שהפלגים שהיו יכולים להילחם זה בזה כלל לא היו שווים בגודלם וביכולותיהם. אין טעם להילחם כאשר התוצאה ידועה מראש. באירלנד בה הפלגים היו בגודל ובעוצמה דומים היה מצב בדיוק הפוך.

הסיבה השלישית היא שיטת המשטר שמעניק בסיס ייצוג רחב למדי בפרלמנט הישראלי. הייצוג הפרופורציונלי מתמרץ שיתוף פעולה של כמעט כל הגורמים השוליים בחברה. שיטה אחרת שהייתה מכוונת לתת "ניצחון ברור" או יותר "משילות" הייתה משאירה מחוץ למשחק הדמוקרטי גורמים רבים בחברה ומעבירה את הפוליטיקה שלהם מהזירה הפרלמנטרית לאמצעים אלימים.

הסיבה רביעית קשורה למשהו עמוק בהיסטוריה היהודית ואף בתיאולוגיה היהודית והוא ההרגל של מחלוקת לגיטימית (the habit of legitimate disagreement ). המסורת של ויכוח לגיטימי וחילוקי דעות שהן חלק מהקנון ולא רק מהפרשנות, זרה לדתות רבות, ודאי למונותיאיזם. הדבר בולט במיוחד בהתחשב בדלות של ההתנסות הדמוקרטית של כל הקבוצות השונות בחברה הישראלית: נהוג להזכיר שלא המיעוט הערבי ולא בני עדות המזרח הביאו איתם הרגלים דמוקרטיים אבל חשוב באותה מידה לזכור גלי העלייה ממדינות אירופה לא היו לרוב מבריטניה או הולנד או צרפת אלא מרוסיה, ליטא, פולין, אוסטריה ועוד מדינות נטולות מסורת דמוקרטית עתיקת יומין.

במאמר נטען כי אין אפשרות ריאלית בישראל לכונן חוקה כתובה ואין גם צורך. מתקיימות זו לצד זו ארבע חוקות שונות סותרות המבטאות ארבעה חזונות שונים שלא ניתן ליישב אותם. אני מפרט מהו כל חזון ומעניק לכל אחד שם ותיאור רעיוני והיסטורי. "הרפובליקניזם העברי" הוא חזון של ממלכתיות שרואה את הדמוקרטיה הישראלית כמתווכת בין מדינה לבין אזרחים כקולקטיב. "הליברליזם המערבי" רואה את הדמוקרטיה הישראלית כמתווכת בין מדינה לבין אינדיבידואלים. "הרב-תרבותיות המזרחית" רואה את הדמוקרטיה כמתווכת בין מדינה לבין קהילות בחברה. ולבסוף "מדינת היהדות" רואה את תפקיד הדמוקרטיה כמתווכת בין מדינה לבין העם היהודי לדורותיו, בהווה אבל גם בעבר ובעתיד.

חלק הארי של מאמר מתייחס לארבעת החזונות השונים, שורשיהם וביטויים המוסדיים השונים. הטענה המרכזית היא שעל מנת לכונן חוקה כתובה בישראל, דרוש קודם לכן ניצחון ברור של חזון אחד על פני האחרים. כיוון שהתפתחות כזאת לא נשקפת בעתיד הנראה לעין, נשאלת השאלה איך בכל זאת הדמוקרטיה הישראלית מצליחה להתקיים כאשר אין שפה משותפת לא רק לא הסכמות אלא לניסוח אי ההסכמות.

התשובה לשאלה היא ב״הכלה״. כלומר, מתוך כל חזון ניתן לקלוט, לעיתים בקלות ולעיתים באילוץ מסוים, טיעונים ודרישות שמנוסחות מתוך חזון אחר ולביית אותם לחזון המתאים. כך למשל טיעון (של ימין או שמאל או לא זה ולא זה) שמנוסח מתוך תפישה רפובליקנית עברית יכול להיות מובן כטיעון שבטי ספציפי בתפישה רב-תרבותית. טיעון דתי או תרבותי או רב-דורי שמנוסח מתוך חזון של ״מדינת היהדות״ יכול להיות מתורגם למושגים ליברליים כתביעה מחברה לאינטרס ספציפי.
יכולת ההכלה הזאת מאפשרת לחוקות לא כתובות להתקיים זו לצד זו ומייתרת מאמצים לאלץ פשרות בלתי סבירות בדרך לחוקה כתובה.

--
ד"ר שני מור הוא מנהל פרסום ותקשורת ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.

הרשומה מתבססת על המאמר הבא:

Mor S. (2021) Plurality and Containment in Israel. In: Kumaraswamy P.R. (eds) The Palgrave International Handbook of Israel. Palgrave Macmillan, Singapore. https://doi.org/10.1007/978-981-16-2717-0_13-1