ממשלה מתפקדת – קואליציה מתפוררת
ד"ר חיים וייצמן
המאמר פורסם לראשונה באתר האקטואליה "זמן ישראל" בתאריך 22.6.22
הקואליציה הממשלתית התפרקה. כנראה. בפוליטיקה, שום דבר אינו סופי עד שהוא לא נגמר. יש כאן פרדוקס מסוים, שהרי הממשלה עצמה מתפקדת בצורה טובה למדי, מקבלת החלטות, מקדמת נושאים. היא אף הצליחה להעביר תקציב (כבר כמעט שכחנו) שהיה כל-כך חיוני לכלכלה ולחברה, אחרי למעלה משלוש שנים כשבכוונת מכוון לא עבר פה תקציב, והכל כדי לשרת מטרות פוליטיות אישיות של מי שהיה אז ראש הממשלה. אך בעוד הממשלה עצמה מתפקדת כאמור, לגמרי לא רע, הרי הקואליציה נכשלה בהצבעות בכנסת ובנסיונות להעביר חוקים החיוניים כל-כך למדינה. עם זאת, הקואליציה לא תמיד נכשלה והיו לה גם הצלחות בכנסת, אולם אלה, ברוב המקרים לא זכו לתהודה ציבורית; נתניהו הצליח ליצור את הרושם שלא זו בלבד שהקואליציה לא הצליחה להעביר את כל החוקים שהיתה חייבת להעביר, אלא שהממשלה כשלה בניהול ענייני המדינה. הציבור מצפה מהקואליציה שתעביר החלטות ותקדם חוקים בכנסת. הכשלונות של הקואליציה, הם אלה הזוכים להד תקשורתי רב, ומכאן נוצרת התחושה שהממשלה, בגלל שאינה יכולה להבטיח רוב בכנסת להצעותיה אינה מצליחה למשול. אין ספק שזוהי מטרה לגיטימית של האופוזיציה, להציג את הממשלה כמי שנכשלת במשילה; נראה שהיא הצליחה, וכאשר היא מצליחה בכך, אין מה לבוא אליה בטענות.
כל שבוע עמדנו בפני איום של האופוזיציה להעביר חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות. אמנם, כל שבוע מחדש התברר שאין לאופוזיציה הרוב הדרוש כדי לפזר את הכנסת ולגרור את המדינה לבחירות חמישיות בתוך פחות מארבע שנים, אך העיסוק המתמיד בכך יצר את התחושה שהממשלה הזו עומדת על כרעי תרנגולת. המצב הזה שירת את בנימין נתניהו והנוהים אחריו בנסיונותיהם לערער על עצם הלגיטימיות של הממשלה שנבחרה כחוק על-ידי הכנסת.
עדיין לא מאוחר לחשיבה קצת יותר יצירתית. אנחנו, בישראל, אמנם רגילים לממשלות הנשענות על קואליציית רוב בכנסת, אולם אין זה אומר שלא יכולים להיות מצבים אחרים. מצבים בהם, אמנם לא תהיה לממשלה קואליציית רוב קבועה, אולם לקראת דיון בכנסת בחוקים חשובים כמו "חוק יהודה ושומרון", חוק התקציב, תצליח הממשלה לגייס רוב להעברתם של חוקים אלה. דוגמא לכך ראינו לפני כמעט ארבעה שבועות, כאשר הממשלה הביאה לכנסת את חוק "ממדים ללימודים" ובמהלך נכון ניטרלה את התנגדות האופוזיציה והצליחה להעביר את החוק בתמיכת רוב מרכיבי הקואליציה ובהעדרות מהצבעה של רוב האופוזיציה.
מצב כזה, של ממשלת מיעוט הדואגת ליצירת רוב לקראת הצבעות חשובות בבית המחוקקים, אמנם, אינו מצב רגיל בישראל, אך הוא קיים במדינות אחרות, במדינות בהן קיים משטר פרלמנטרי והדמוקרטיה בהן, למזער, אינה נופלת מזו הישראלית. הדוגמא הידועה ביותר היא שבדיה, בה ממשלת מיעוט היא מצב רגיל ובכל זאת המשטר בה יציב, אולם שבדיה אינה הדוגמא היחידה. זה המצב גם בדנמרק, בספרד, נורווגיה, קרואטיה ומדינות אחרות. במצבה הנוכחי של הקואליציה הממשלתית, זו החלופה הטובה ביותר הזמינה לה והיא עדיפה על התבזות שבועית בכנסת, עד כדי כך שהמועד אליו נושאים ראשי הקואליציה את עיניהם הוא יום יציאתה של הכנסת לפגרה עד אחרי החגים. הממשלה תוכל להעביר את החוקים החשובים לה, מצד אחד והיא לא תהיה תלויה בגחמות כאלה או אחרות של כל חבר או חברת כנסת שיוכלו להביך אותה בכל רגע נתון.
אמנם, אנחנו בזמן פציעות, אך עדיין לא מאוחר מדי. בנט ולפיד, שהוכיחו כי יכולה להיות גם פוליטיקה אחרת ולא רק כזו של תקיעת סכינים בגב, צריכים לבלוע את רוקם ולעשות ניסיון של ממש להציל את ישראל מבחירות חמישיות בתוך פחות מארבע שנים. זה הזמן לפנות למפלגות החרדיות ובעיקר ליהדות התורה ובמקביל לרשימה המשותפת ולהגיע עמן להסכמים לגבי הצבעתם בכל נושא החשוב לממשלה. יהדות התורה כבר הכריזה שהיא איננה מעוניינת בהליכה לבחירות בזמן הקרוב. ההכרה שככל הנראה אין ממשלה אחרת בכנסת הנוכחית, מצד אחד, והתחשבות בצרכיה ובדרישותיה של יהדות התורה, מצד שני, יוכלו לאפשר את תמיכת המפלגה בהצעות חוק של הממשלה. מפלגות אלה לא יתמכו בממשלה מתוך פרץ בלתי מוסבר של רוח ההתנדבות. יהיה על ראשי הקואליציה הממשלתית הקיימת עדיין, לשאת ולתת עם מפלגות אלה על נושאים החשובים להן. ברור שמרכיבי הממשלה הנוכחית, אם אינם חפצים בבחירות, יצטרכו לוותר על מקצת שאיפותיהם. בעיקר אמורים הדברים בחלק מן הרפורמות שמנסה לקדם שר האוצר אביגדור ליברמן. אותן רפורמות הנוגעות לציבור החרדי, שהן חלק ממשנתו של שר האוצר. ליברמן לא יאהב זאת, אך הוא אדם רציונלי וגם הוא יודע כי הברירה העומדת בפניו היא לא אם להשיג את כל שאיפותיו או רק חלק מהן, אלא אם להשיג חלק משאיפותיו או אף לא אחת מהן. יהיו שיקראו לכך "סחטנות" של החרדים ו"כניעה לסחטנות" של הממשלה, אולם ניתן לראות זאת גם כהתחשבות בצרכים של שני הצדדים – צרכי הרוב, מצד אחד וצרכי קבוצות מיעוט, מצד שני.
זה הזמן גם לפנות לרשימה המשותפת. לזו יש אינטרס כפול. האחד, עליה להראות לקהל בוחריה שלא רק מנסור עבאס ומפלגתו יודעים להשיג הישגים לחברה הערבית – ויש הישגים. היא תצטרך להראות שגם היא, המשותפת, ממקום מושבה באופוזיציה יכולה להוכיח עשיה למען קהל בוחריה. האינטרס השני הוא לא להתפס כמי שמובילה לבחירות מוקדמות ועלולה לגרום לחזרתו של נתניהו לשלטון כשהוא נשען על סמוטריץ' ובן גביר. החברה הערבית לא תסלח למי שיכניס לממשלה את בן גביר וסמוטריץ'. אחמד טיבי אף אמר זאת במפורש לפני מספר שבועות, באחד מציוציו בטוויטר, בו הוא מביע את דעתו בבירור על בנימין נתניהו. וכך מצייץ טיבי: "כשאתם רואים את בן גביר, החוליגן הקטן המורשע בתמיכה בטרור, מלהיט את ירושלים ומחמם את האזור כולו וצוחק על המשטרה תזכרו כל הזמן מי נלחם, נאבק ולא נח לשניה עד שהכניס אותו לכנסת. בן גביר הוא שליחו של נתניהו. הוא חייב לו את חברותו בכנסת. אל תשכחו. אני לא שוכח."
הגישה הזו, של קואליציות מתחלפות, מחייבות ענווה ומיומנות פוליטית. כדאי שלפיד, ובעיקר בנט, ילמדו מאריאל שרון כיצד מתחזקים קואליציה שברירית. תיחזוק קואליציה כזו היא כשלעצמה משרה מלאה ויותר. מאידך גיסא, היא תמנע את תופעת הח"כים הבודדים בקואליציה העושים שבת לעצמם כל-פעם שמשהו אינו מוצא חן בעיניהם, כפי שראינו בשבועות האחרונים. הם יראו כי לאיומיהם אין כל משמעות והם לא יקבלו את דקות התהילה לה הם מייחלים בתקשורת ויחדלו מאיומיהם. כדאי ליאיר לפיד, שהקים את הקואליציה הנוכחית, ולראש הממשלה נפתלי בנט, וכדאי לשותפיהם בקואליציה, לזכור בהקשר זה את לקח ציפי לבני מהשנים 2008-2009. התעקשותה אז שלא להענות לדרישותיה של ש"ס הביאה להליכה לבחירות ול-12 שנות שלטון נתניהו. מניעת בחירות עכשיו זו המשימה הראשונה העומדת לפתחם של יאיר לפיד ונפתלי בנט ובה עליהם להשקיע עכשיו את כל מיומנותם הפוליטית תוך הסתייעות באחרים ובענווה גמורה.
ד"ר חיים וייצמן הוא מנהל התחום הפוליטי ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות, ומרצה לממשל, מנהל ומדיניות ציבורית בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.