הדתיים יכולים לחייך, אך גם לפיד: הבחירות המקומיות ישפיעו על המפה הארצית?
ד"ר שחף זמיר
מה שאנחנו יכולים ללמוד משיעורי ההשתתפות הנמוכים בבחירות המקומיות הוא על מגמת המיאוס מהפוליטיקה. ייתכן מאד שנראה את תחושת חוסר האמון וחוסר שביעות הרצון מתפקוד הממשלה גם בבחירות לכנסת
שיעור ההצבעה בבחירות המקומיות שהתקיימו אתמול הגיעו ל49.5%. מדובר על ירידה של כמעט 10% בשיעור ההצבעה לעומת הבחירות הקודמות ב-2018, קרוב לשפל של 49.3% שנרשם בבחירות ב-2003. שיעורי ההשתתפות הנמוכים עצרו את מגמת העלייה שסימנו הבחירות הקודמות. גם אמצעים שנועדו לסייע בהעלאת שיעורי ההשתתפות כמו איחוד המועדים של הבחירות המקומיות והאזוריות ויום השבתון שהוכרז החל מהבחירות הקודמות לא הובילו הפעם לשיעורי השתתפות גבוהים.
הסיבות לכך מגוונות: הראשונה היא אמון נמוך במוסדות השלטון - במכון לחירות ואחריות אנו עוקבים באופן חודשי אחר מידות האמון הפוליטי והחודש האמון ירד לשפל של 12%. למרות שהאמון ברשויות המקומיות גבוה מהאמון בממשלה, תחושת המיאוס מהפוליטיקה בישראל בולטת. המאבק סביב הרפורמה המשפטית, חוסר התפקוד סביב המלחמה, הבחירות החוזרות לכנסת בשנים האחרונות, כל אלו שחקו את האזרחים ואת רצונם להשתתף בבחירות כלשהן.
לכך מצטרפת המלחמה והעובדה שהיא קטעה את הקמפיין שהתקיים במשך השנה האחרונה. בעוד הקמפיין אולי הושעה למספר שבועות או חודשים הוא נמתח על פני תקופה ארוכה, מה שאולי הוביל להגברת האדישות.
הסיבה השלישית היא תחושת חוללות פוליטית נמוכה - הבחירות המקומיות נתפסות כבחירות משניות בחשיבותן אולי בשל מעמדו של השלטון המקומי. העובדה שהממשלה ריכוזית מאד והשלטון המקומי מאד מוגבל ביכולתו להשפיע על כלל ההיבטים לרבות גובה הארנונה, תחבורה ציבורית בשבת או בימי שגרה, חלוקת התקציב ועוד. כל אלו מביאים את האזרחים לחוש שהם פחות יכולים להשפיע על הפוליטיקה - והתחושה הזו מתחזקת עם הזמן. יש לציין שהירידה בשיעורי ההשתתפות נוגעת כמעט לכל הרשויות, אך לא באותו ההיקף.
לאורך השנים שיעורי ההשתתפות ברשויות הערביות והחרדיות גבוהים יותר באופן משמעותי מאשר ברשויות יהודיות ללא רוב מובהק של האוכלוסיות הללו. למשל ברשויות הערביות שיעורי ההשתתפות עד הבחירות הללו היו מעל 80% בממוצע לעומת 50-45% ברשויות היהודיות בשל הצבעה חמולתית. גם ברשויות חרדיות שיעור ההשתתפות גבוה יותר (בערך 75% לאורך השנים).
מגמות אלו נמשכו גם בבחירות הנוכחיות למשל בכפר קאסם שם הצביעו קרוב ל-90% וטייבה ורהט שם הצביעו מעל 74%. בבני ברק נרשמו 72% אחוזי הצבעה ובאלעד 82%. אולם הנתון המעניין יותר הוא שברשויות החרדיות והערביות הירידה בשיעורי ההשתתפות בבחירות הנוכחיות הייתה קטנה יותר סביב ה-2% בעוד שברשויות הגדולות בישראל הירידה חדה יותר. בתל אביב, ירושלים וחיפה חלה ירידה של 8-6% אך בראשון לציון, אשדוד, נתניה ובאר שבע חלה ירידה של 15-10%. מכאן שתחושת המיאוס וחוסר האמון אינם רלוונטיים ברשויות החרדיות והערביות.
מסתמן שראשי ערים ורשימות שמזוהות או נתמכות על ידי הציונות הדתית או עוצמה יהודית זכו לחיזוק בבחירות הנוכחיות ומצד שני גם ראשי ערים שמזוהים עם יש עתיד. אולם, יש לחכות לכל תוצאות האמת במיוחד להרכבי המועצות כדי להבין את השינויים שהתרחשו, אם בכלל. יחד עם זאת, הבחירות המקומיות לא מהוות סמן בהכרח לבחירות הארציות לכנסת. ראשית, מתוצאות סקר שערכנו החודש, עולה כי ההזדהות של מועמדים עם מפלגות ארציות לא מהוות שיקול הצבעה משמעותי עבור התושבים. כך שהבחירות המקומיות נוגעות במרבית המקרים לנושאים ומאבקי כוח מקומיים. שנית, ההבדלים המשמעותיים בשיעורי ההשתתפות בבחירות הארציות למקומיות מעידים על חוסר קשר במיוחד כשזה נוגע לאוכלוסייה הערבית.
מה שאנחנו יכולים ללמוד משיעורי ההשתתפות הנמוכים בבחירות המקומיות הוא על מגמת המיאוס מהפוליטיקה, ייתכן מאד ונראה את תחושת חוסר האמון וחוסר שביעות הרצון מתפקוד הממשלה אבל גם מתפקוד הכנסת והפוליטיקאים גם בבחירות לכנסת. גם תחושת ההשפעה (חוללות) שנפגעה באירועים האחרונים תתבטא באופן ישיר בשיעורי הצבעה נמוכים בבחירות לכנסת הבאות אם כי אנחנו לא יודעים מתי הן יתקיימו ואילו אירועים מכוננים או לא יתרחשו עד אז.
המאמר פורסם לראשונה במעריב בתאריך 28, פברואר 2024.