ביבי יממש את סיוטי השמאל? זה לא קרה מעולם
ד"ר עינת וילף וד"ר שני מור
מאז המהפך של שנת 1977 בה האפשרות של החלפת שלטון הפכה לראשונה לממשית, התקבלה כל ממשלה שנבחרה בזעזוע עמוק על ידי הצד המובס תוך שרטוט תסריטי אימה וחידלון. אבל רק שתי ממשלות מאז 1977 הצדיקו את הסיוטים של הצד השני: ממשלת בגין של 1981 וממשלת רבין של 1992. ממשלות נתניהו מעולם לא הצדיקו את ההפחדות שתלה בהן הצד המובס, בייחוד לאחר בחירות 1996 ו-2015.
רבים האמינו שעלייתם של מנחם בגין והליכוד לשלטון ב-1977 תוביל למלחמה מול צבאות ערב (בהינתן שרק שש שנים הפרידו בין שתי המלחמות האחרונות, הנחה זו נתפסה כסבירה) ומשבר מול המעצמות. אבל מלבד תחושת אובדן ההגה לא היה בפועל בשלטון מח״ל ובגין מ 1977 עד 1981 כדי להצדיק את החששות של אנשי מפא״י, מעתה המערך. בנוסף, בתוך הקואליציה של בגין היו גורמים שבאו עדיין מתוך הממסד הישראלי הוותיק כגון מפלגת ד״ש וסמל הישראליות האולטימטיבית משה דיין. בכל אופן, בגין לא סיפח שטחים, ולא רק שלא הייתה מלחמה, הייתה זו הממשלה של הסכם השלום עם מצרים, הפצצת הכור בעיראק, והגדלת הסיוע לשכונות.
אבל ב-1981 לא היו עוד גורמים מן הממסד הישן, לא בקואליציה וגם לא בליכוד עצמו לאחר פרישת עזר ויצמן. הרוב של הימין בבחירות 1981 נבנה על מערכת בחירות קשה ואלימה ללא אח ורע בתולדות הדמוקרטיה הישראלית, והממשלה שקמה שמה לה למטרה להתנער מכל התחייבות למו״מ שיוביל לאוטונומיה לפלסטינים שהייתה בהסכמי קמפ דייויד.
על כן, בניגוד לקדנציה הראשונה, שנותיו של בגין בשלטון מ- 1981-1983 מימשו את הסיוטים האפלים ביותר של בוחרי המערך. היו אלה השנים של מלחמת לבנון, מלחמת הברירה והעקובה מדם, סוף שיחות האוטונומיה, האינפלציה הדוהרת שהביאה לקריסת המפעל הציוני האולטימטיבי – הקיבוצים, שחרור כל רסן בבניית התנחלויות והרחבת הפטור המינימלי שהעניק בן גוריון לתלמידי הישיבות החרדים לידי פטור גורף שהפך את הישיבות לערי מקלט מפני גיוס ואת מדינת ישראל לפריץ הנדיב ביותר שהיה אי פעם לעולם הישיבות. בשנים אלה בגין ומח״ל אכן שינו את פניה של המדינה והובילו אותה בכיוון שהלך והתרחק מאוד מחזון מייסדיה. אם היו שנים שבהן הייתה מוצדקת קינת ״גנבו לנו את המדינה״ היו אלו שנות הקדנציה השנייה של מנחם בגין ומח״ל.
אל בחירות 1992 הגיע הליכוד תחת שמיר ללא רוח לחימה. שש שנים של שלטון משותף החל מ1984 עם המערך בלי הישגים בולטים שיוחסו לשרי הליכוד או למנהיגות הלא כריזמטית בעליל שלה לא היטיבו עם המעמד של הליכוד. שנתיים של ממשלת ימין צרה אחרי משבר האי-אמון ב-1990 התאפיינו במשברים נשנים מול הממשל האמריקאי, בעיקר בנושא ההתנחלויות, וחוסר אונים מול האלימות הגואה של האינתיפאדה הראשונה. קליטת העלייה הגדולה מברית המועצות והסטתה למדינת ישראל לא נזקפה עדיין לזכותו של שמיר, ושנות האינתיפאדה והשינויים בעולם שלאחר קריסת ברית המועצות גרמו לשמיר להיתפס כאיש האתמול.
יצחק רבין נבחר ב 1992 לשנות את סדרי העדיפויות של ישראל מההשקעה בשטחים לטובת שטחיה הריבוניים של ישראל. אך מבחינת הימין ממשלת רבין הלכה הרבה יותר רחוק משינוי סדרי העדיפויות ומימשה את סיוטיו הקשים. הממשלה העניקה לאש״ף לגיטימיות בינלאומית בדיוק כשהארגון עמד בפני קריסה והיה נתון לחרם עולמי אחרי תמיכתו בסדאם חוסיין במלחמת המפרץ. עם הסכמי אוסלו הממשלה התחילה תהליך בלתי הפיך של בניית ישות מדינית ערבית עצמאית ממערב לירדן תוך התחייבות לנהל מו״מ עתידי אפילו על ירושלים, ובכך סתמה את הגולל על חלומות ארץ ישראל השלמה כפי שהתקיימו בשנות השמונים. גרוע מכך, למרות כל הדיבורים על שלום, וגם אם לברוך גולדשטיין תרומה לא מועטה להסלמה, התקופה התאפיינה בכמות פיגועים רצחניים שישראל לא הכירה מאז שנות החמישים ואולי מאז קום המדינה.
בדרך היו עוד ממשלות רבות שהפתיעו, איכזבו ונכשלו. אבל ממשלות שמימשו הלכה למעשה את החרדות והחששות של הצד השני היו רק שתיים. מה שבולט הוא שדווקא ממשלות נתניהו, שכולן ללא יוצא מן הכלל, התקבלו בבכי ונהי על ידי הצד המובס, לא מימשו מעולם את סיוטיו, ולעתים אף להיפך.
האבל על ניצחונו הראשון של נתניהו ב-1996 היה כבד במיוחד משום שבא על רקע רצח רבין מחד והאכזבה, או אולי ההתכחשות לאכזבה, מתהליך אוסלו. אך בממשלת 1996 נתניהו היה אחראי על ירידה ניכרת בפיגועים יחד עם המשך תהליך אוסלו, לו התנגד, וביצע את אשר פרס דחה ונסוג מחברון. בממשלת 2009 נתניהו הקפיא התנחלויות, נאם את נאום בר-אילן, והסיר את מרבית המחסומים בשטחים שהוקמו בעת האינתיפאדה השנייה, תוך ירידה במספר הפיגועים והנפגעים. בממשלה שלאחר מכן ניהל נתניהו מו״מ מתקדם עם הפלסטינים (שבו שוב הפלסטינים הם אלו שאמרו לא), ובממשלה האחרונה עם גנץ הסכים להצעה אמריקאית שמהותה הייתה חלוקת הארץ לשתי מדינות (כששוב כמובן הפלסטינים אמרו לא) והביא הסכמי שלום עם ארבע מדינות ערביות או מוסלמיות. בכל ממשלותיו, כולל זו שנחשבה ימנית קיצונית ב- 2015, התאפיין נתניהו, בניגוד לכל ראש ממשלה לפניו, אולי מלבד שמיר, בנטייה ברורה להכלה ודה-אסקלציה של אלימות וכך הוביל שנים של ביטחון בהן מספר הנפגעים היהודים והערבים מסכסוך אלים היה מהנמוכים בתולדות הסכסוך. בנושאי פנים, שנות שלטונו של נתניהו התאפיינו ככלל בשגשוג כלכלי, בהרחבת מעגל המשתתפים בכלכלה הישראלית, וגם בהרחבת המרחב הליברלי החילוני.
במשך עשרות שנים היו לשמאל דמונים מתחלפים: בגין, שרון, צחי הנגבי, ליברמן, נפתלי בנט, שההצלחה הפוליטית של כל אחד מהם נתפסה בעיתה כקץ הציונות. היום כולם מככבים בצורה זו או אחרת בגלריית הגיבורים של השמאל. רק נתניהו, שמעולם לא הצדיק את הדמוניזציה שנעשתה לו, היה ונותר דמון שניצחונו הפוליטי משרה אווירת נכאים על הצד המובס השוקע בקינה על קץ הציונות והדמוקרטיה.
אי אפשר לפסול את האפשרות שהפעם, ממשלת נתניהו 2022, בשל הישענותה על מפלגת הציונות הדתית, ובמיוחד עוצמה יהודית של בן-גביר, שלא כמו נתניהו, אינו נוטה להכלה של אלימות, ובשל הנכונות המובעת לנקוט אמצעים גורפים כדי לבטל את המשפט של נתניהו, תהיה דומה לממשלת בגין 1981 ותממש את סיוטיו של הצד המובס. גם במשל הזאב, הזאב מגיע לבסוף, אבל בהינתן שרק פעם אחת התממשו סיוטי הצד המובס, ואף לא אחת מהפעמים האלה הייתה בממשלות נתניהו, מן הראוי שלפחות יתקיים דיון רציני שיסביר מדוע דווקא הפעם צלצולי פעמוני האזעקה מוצדקים, ויינתן מקום לפחות לאפשרות שהם לא.
ד״ר עינת וילף היא מחברת שותפה לספר ״מלחמת זכות השיבה״ וח״כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה. ד״ר שני מור הוא חוקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן ועמית מחקר במכון להגנת הדמוקרטיות (FDD)