האסטרטגיה האיראנית של טראמפ:
תפסת מרובה לא תפסת

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 14 במאי, 2019

Photos: Khamenei.ir; White House

אירועי השבוע המחישו כי מדיניות ה"לחץ המרבי" של טראמפ אכן מייצרת לחץ. הודעת איראן כי היא נסוגה ממרכיבים בהסכם הגרעין, איומיה המתלהמים ומעורבותה האפשרית בפעולות חבלה במפרץ - משקפים לחץ של ממש בטהראן.

בהנחה שלא איראן ולא ארה"ב מחפשות הסלמה אלימה ויצליחו להימנע ממיסקלקולציה, שתדרדר את המצב במפרץ בניגוד לכוונתן, נשאלת השאלה מה וושינגטון תעשה עם המנוף שהצליחה לייצר מול איראן?

האסטרטגיה האמריקאית, במתכונתה הנוכחית, רוויה במתחים פנימיים ובסתירות ונראה שהיא מובילה בעיקר למבוי סתום ולהסתלקות הדרגתית של איראן מהסכם הגרעין. היא אינה צפויה להחזיר את המשטר האיראני למו"מ על תיקון ליקוייו החמורים של ההסכם (הטלפון שטראמפ השאיר בנציגות שוויץ בטהראן לא יצלצל כל כך מהר...); וכפי שממחיש המידע המודיעיני שנחשף באחרונה, היא גם אינה בולמת את מדיניותה המזיקה של איראן באזור.

אחת הבעיות שממשל טראמפ זיהה, באופן נכון, הייתה החסינות שהעניק הסכם הגרעין לאיראן לפעול באופן חופשי יחסית באזור, בלא לשלם מחיר על מהלכיה מערערי היציבות. במסגרת ההסכם, הוסרו הסנקציות ה"כואבות", בתחום האנרגיה והפיננסים, ולא ניתן היה לשוב ולהטילן בתגובה למהלכיה הבעייתיים של איראן במזרח התיכון, בלא להפר אותו.

במהלך שנועד לטפל בבעיה זו, לאחר שפרש מההסכם, הציב הממשל לאיראן דרישות מרחיקות לכת וגורפות כתנאי לביטול הסנקציות. בין היתר, דרש ממנה לוותר כליל על זכותה להעשיר אורניום ועל פיתוח טילים בעלי יכולת גרעינית, להפסיק את תמיכתה בארגוני טרור ברחבי האזור ובעולם, לכבד את ריבונות עיראק, להסיג את הכוחות שתחת פיקודה מסוריה, להפסיק לאיים על מדינות באזור ועוד.

בכך, יצר הממשל בעיה חדשה של "עומס יתר" על מכשיר הסנקציות, באופן שפגע בסיכוייהן להניע את המשטר האיראני לציית לדרישות.

כריכתם יחדיו של נושאי הגרעין והפעילות האזורית של איראן עלולה להיות בעוכרי הממשל, אם איראן תחליט אי פעם לחזור לשולחן הדיונים, ולו כדי לנסות ולשבור את לחץ הסנקציות. מעבר למיקוח המסובך ורחב היריעה סביב סוגיות אזוריות מורכבות, שצפוי להימשך זמן רב, איראן תוכל למנף ויתורים לכאורה באזור לדרישות בתחום הגרעין. מיקוח כזה יהיה בעייתי עוד יותר אם איראן תחליט לנטוש באופן מלא את הסכם הגרעין ותחזור להרחיב בהדרגה את תכניתה. מסיבות אלה, בסבבי משא ומתן קודמים על הסכם גרעין, ארה"ב (וישראל) התנגדו לבקשת איראן לכרוך בין שני הנושאים ולהגיע ל"עסקה גדולה", וראו בה "משיכת זמן" שמיועדת לאפשר לאיראן להרחיב את תכניתה הגרעינית תוך כדי המו"מ.

יתרה מכך, הדרישות המקסימליסטיות שהציבה ארה"ב מתפרשות באיראן ככסות ליעדו האמיתי של הממשל האמריקאי: שינוי המשטר בטהראן. בנסיבות אלה, בראיית המשטר האיראני, ממילא אין תוחלת לשיח עם וושינגטון, והסיכוי כי הוא יסכים לחזור לשולחן הדיונים כדי לנהל משא ומתן על הסכם גרעין מעודכן נמוך.

האבסורד הוא כי לממשל האמריקאי אין באמת תכנית סדורה ומגובה במשאבים להפלת המולות בטהראן - גם אם הוא מקווה שהלחצים הגוברים יערערו את יציבות שלטונם. מדיניות זאת של "ללכת בלי ולהרגיש עם" לא צפויה לקדם את היעד של שינוי המשטר, בטווח הנראה לעין. זאת, במיוחד נוכח מדיניותו הדואלית מבית - הותרת פתח לשחרור קיטור מצד אחד ודיכוי ברוטאלי כשצריך מצד שני - מדיניות המתגלה כיעילה מאוד בהחלשת מוקדי אופוזיציה.

על רקע זה, צריכה ישראל להיערך למספר תרחישים בעייתיים, ביניהם הרחבת תכנית הגרעין האיראנית, ופוטנציאל גובר לאיום מצד איראן ושלוחיה נגד אינטרסים של ארה"ב ובנות בריתה (כולל ישראל) באזור.

אתגרים אלה יחייבו היערכות מודיעינית מוגברת לזיהוי המהלכים האיראניים בתחום הגרעין כמו גם על הקרקע, וגיבוש עמדה באשר למדיניות שיש לנקוט מול איראן במצב החדש שנוצר.

ישראל צריכה לפעול כדי לגייס את אירופה לאיים בחבירה לסנקציות האמריקאיות במטרה להניא את איראן מהרחבת פרויקט הגרעין; ולהיכנס לדיאלוג שקט עם הממשל בוושינגטון כדי להשפיע על מדיניותו.

כדי שמדיניות "מקסימום הלחץ" תהיה קוהרנטית ואפקטיבית יותר, הממשל האמריקאי נדרש לחבר אותה לאחת משתי חלופות אסטרטגיות. האחת, "פתיחת מבערים" במאמץ אמיתי לקדם שינוי משטר, תוך גיוס המשאבים הכלכליים, המדיניים, המודיעיניים והצבאיים הנדרשים; והשנייה - המומלצת והריאלית יותר - מיקוד מחדש של הסנקציות לתחום הגרעין.

מיקוד כזה יכלול את תיקון ליקויי הסכם הגרעין (ביטול סעיפי ה"שקיעה" בכלל ההיבטים ושיפור יכולתה של סבא"א לפקח על תחום הנשק) והטלת מגבלות על פיתוח טילי קרקע-קרקע בעלי יכולת גרעינית.

הגבלת הסנקציות לתחום הגרעין תחייב התמודדות עם מדיניותה הבעייתית של איראן באזור באמצעים אופרטיביים, כפי שישראל נאבקת במאמצי ההתבססות הצבאית של איראן בסוריה. התמודדות כזו צריכה לכלול, למשל, מניעת העברות אמל"ח איראניות לגורמי טרור, כולל שימוש באמצעי כפיה אם נדרש. הבעיה היא, שארה"ב נרתעת מכך ולכן מלכתחילה "העמיסה" על הסנקציות גם את יעד בלימת איראן באזור. יתרה מכך, וושינגטון מבקשת לצמצם את מצבת כוחותיה במזרח התיכון ומפגינה חשש כבד לביטחונם, הנתפס כחולשה בטהראן.

לא ברור אם מיקוד הסנקציות לתחום הגרעין יצליח להחזיר את איראן, בסופו של דבר, למשא ומתן מחודש על ההסכם תוך נכונות לפשרות הדרושות כדי לתקן את ליקוייו החמורים. ללא נכונות אמריקאית להתמודד במקביל עם פעילות איראן בשטח, הסיכוי לכך יפחת עוד יותר. זאת, כיוון, שכפי שכבר למדנו, סנקציות לבדן, נוקשות ככל שיהיו, לא יביאו את ההישג הנדרש מול המשטר האיראני.

אסטרטגיה של "לחץ מקסימלי" אינה שלמה ללא רכיב צבאי, והיא נדונה לכישלון כל עוד נעדרות ממנה הרחבת החתימה הצבאית של ארה"ב במפרץ, נכונות להתמודד עם מהלכי איראן על הקרקע והצבת איום צבאי אמין מול האייתולות בטהראן.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>