הקיץ "חם" עבר על המזרח התיכון

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 28 באוגוסט, 2019

בניגוד לדימוי "עונת המלפפונים" של תנועה דלה תחת החום המעיק, הקיץ החולף במזה"ת התאפיין בהתפתחויות משמעותיות ובשינויים אסטרטגיים, מהמפרץ דרך עיראק, סוריה ולבנון ועד סודאן.

במפרץ, בולט שינוי הכיוון במדיניות החוץ של האמירויות, המסתמן כרתיעה מהאיום האיראני וחוסר אמון במשענת האמריקאית. שלושה היבטים בולטים משקפים את התפנית במדיניות אבו דאבי. ראשית, החלטתה לסגת בהדרגה מהמעורבות הצבאית בתימן, שם המליציות הנתמכות על ידה השתלטו על העיר עדן בלחימה נגד כוחות הממשלה הנתמכים על ידי סעודיה. שנית, חוסר נכונותה המוצהר להצביע על איראן כמי שעומדת מאחורי הפגיעה במכליות של האמירויות בפוג'יירה. ולבסוף, ה-MOU שחתמה עם טהראן בנושא השייט במפרץ, בזמן שארה"ב עסוקה בבניית קואליציה בינ"ל נגד איומי איראן על חופש התנועה במיצרים (!).

בתימן, מדובר בהישג לאיראן ולחות'ים, שלמול פיצול הכוחות הניצבים מולם, עלולים לזכות בהמשך בהישגים טריטוריאליים נוספים. ברמה האזורית שבו והומחשו השסעים בשורות המחנה הערבי הסוני, המפוצל ממילא על רקע המחלוקת עם קטר ופערים בין סעודיה לירדן ומצרים. זאת, לעומת המחנה הרדיקלי בהובלת איראן, המצטייר כהומוגני וכמלוכד יותר.

צילה המאיים והמתארך של איראן, הוביל להתפתחות משמעותית נוספת, בדמות הודעת ארה"ב על הצבת כוחות צבא אמריקאים בסעודיה, לראשונה מאז 2003.

גם אם מדובר בכוח מצומצם (500 חיילים), להחלטה משמעויות סמליות. באמצעותה, מעביר הממשל מסר של נחישות לתמוך בסעודיה מול האיום האיראני. זאת, בניגוד להלך הרוח בקונגרס ולנטיית טראמפ לצמצמם כוחות באזור. נוכחות צבאית בסעודיה מייצרת פוטנציאל למעורבות אמריקאית פעילה בלחימה בתימן בדמות יירוט טילים שהחות'ים משגרים נגד סעודיה. בנוסף, בניגוד לדרישה הקבועה של איראן ליציאת כוחות ארה"ב מהאזור, המהלך ממחיש כי הקו התוקפני החדש של טהראן במפרץ, עלול להשיג תוצאות הפוכות. לבסוף, יש הגורסים כי חזרת הכוחות האמריקאים לחצי האי ערב עלולה לספק גלגל הצלה עבור אלקאעדה, ולספק לארגון תמריץ לגיוס ג'האדיסטים רעננים לשורותיו.

היבטיו האופרטיביים של המאבק נגד איראן התרחבו בחודש האחרון גם לעיראק, על רקע מספר תקיפות נגד בסיסי מליציות שיעיות במדינה, שהעלו מחדש את יחסי ישראל ואיראן על מסלול ההתנגשות. הממשל האמריקאי, כנראה בהובלת הפנטגון, הדליף לכלי תקשורת אמריקאיים כי ישראל עומדת מאחורי חלק מהתקיפות. זאת, באופן המשקף מורת רוח מהמהלכים המיוחסים לישראל, במיוחד אחרי שגורמים שונים בעיראק האשימו את חיל האוויר האמריקאי כמי שסייע בתקיפות. המסרים האמריקאים, כולל מפי דובר משרד ההגנה, מדגישים את זכותה של עיראק להגן על ריבונותה; ומזהירים כי ישראל "מותחת את הגבולות", עלולה לסכן את הכוחות האמריקאים במדינה, להביא לדרישה עיראקית להוצאתם מתחומה ולפגוע ביחסי וושינגטון-בגדאד.

גורמים שונים באזור מזהים שינוי אסטרטגי במדיניות ישראל. התקשורת בלבנון, למשל, טענה כי תקיפות ישראל בעיראק שינו את כללי המשחק והכניסו אותה לרשימת זירות המאבק עם איראן וחזבאללה, בהתאם לדפוס הפעילות הישראלית בסוריה.

המשך הפעולות המיוחסות לישראל בסוריה ומה שמצטייר כפתיחת חזית נוספת מול איראן, בעיראק, הן שהניעו את כוח קדס ליזום תקיפת רחפנים נגד ישראל, מסוריה. תכנית הפעולה האיראנית סוכלה מבעוד מועד על ידי ישראל, אולם תוך כדי פגיעה בפעילי חזבאללה. במקביל פגעו כלי טייס בלתי מאוישים באתר במעוז חזבאללה בבירות (שכונת דאחיה), שככל הנראה קשור לפרוייקט הטילים של הארגון. על רקע זה התחייב נצראללה להגיב נגד ישראל, ולא לאפשר לה לפעול בלבנון כפי שהיא עושה בעיראק.

בינתיים בסוריה עצמה, שבו והתחדדו פערי האינטרסים הבסיסיים בין תורכיה לבין ארה"ב ורוסיה.

בצפון מזרח המדינה, תחת איום פלישה תורכי, שגובה בצבירת עשרות אלפי חיילים על הגבול, הסכימה ארה"ב להקים מרכז מבצעים משותף ולהאיץ המהלכים לבסס אזור בטוח בגבול סוריה-תורכיה. ארה"ב, הסכימה במקור לאזור של כ-15 ק"מ בשטח סוריה (בין הפרת לגבול עיראק), בעוד תורכיה דרשה חיץ כפול בעומקו שיהיה נתון לשליטתה הבלעדית. לא ברורים פרטי ההסכמות אבל הכורדים יוסגו מהשטח והתשתיות שהקימו שם יפורקו (תהליך שכבר החל).

בצפון מערב סוריה, תורכיה מתנגדת למערכה המתקדמת של צבא סוריה במחוז אידליב, שם נכבשה העיירה ח'אן שייח'ון, מידי כוחות אופוזיציה הנתמכים על ידי תורכיה. שיירה צבאית תורכית שניסתה להיכנס לאזור, הותקפה על ידי חיל האוויר הסורי, בתמיכת רוסיה - אירועי שיצר מתיחות עמוקה בין אנקרה למוסקבה.

ולבסוף, בסודאן, נחתם הסכם שלב המעבר, בין הצבא למנהיגים האזרחיים. מועצת וממשלת מעבר יובילו את המדינה לבחירות בעוד 3 שנים. את עיקר הויתורים עשו האזרחים. הצבא בהובלת הגנרלים (חמדאן ובורחאן) יחזיקו בסמכות הכוללת במדינה ב-21 החודשים הראשונים.

והמשמעויות לישראל? בטווח הבינוני עולה מאוד פוטנציאל הנפיצות בגבול הצפון על שתי גזרותיו, סוריה ולבנון, באופן שיחייב מוכנות וערנות של צה"ל לאורך זמן. זאת, במקביל לניהול המתיחות בדרום, על רקע האיתגורים מעזה תוך ניצול חוסר רצונה של ישראל להיגרר להסלמה ערב בחירות.

על רקע ההתפתחויות בעיראק והתגובות מוושינגטון, ישראל נדרשת לחשב מסלול מחדש ולגבש אסטרטגיה כוללת מול עיראק, כמדינה. אסטרטגיה כזאת צריכה להתבסס, בין היתר, על הערכה מדוייקת של יחסי הממשל בבגדאד עם המליציות השיעיות ומידת שליטתו עליהן, ולכלול שיקולים וכלים מדיניים, כלכליים, מודיעיניים וצבאיים. על ישראל לתעדף את האיומים מהמדינה, כשברור שאין דינן של יכולות המיועדות לחזבאללה ואמורות לעבור דרך סוריה, כדין הצבת יכולות בעלות טווח פגיעה בישראל משטח עיראק...

ביחס למפרץ, ישראל צריכה לשאול את עצמה עד כמה ניתן לסמוך על סעודיה והאמירויות כבנות ברית בכלל וכשותפות אפקטיביות מול איראן בפרט? ומה המשמעויות הנגזרות מכך, למשל בהקשרי מכירות נשק ישראליות.

ולבסוף, על רקע המורכבות האזורית, גובר הצורך בתיאום הדוק יותר בין ישראל לארה"ב. זאת, דווקא בתקופה בה יחסי המדינות מאותגרים, וישראל נשאבת, לא תמיד באשמתה, לעימות הפוליטי המחריף בוושינגטון, תוך פגיעה ברורה במעמדה כנושא הנתון בקונצנזוס חוצה מפלגות.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>