"בדידות לא מזהרת"
מדיניות החוץ האמריקאית בצרות

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 27 בפברואר, 2019

Photo: Gage Skidmore | CC BY-SA 2.0

שלוש ועידות בינ"ל שהתקיימו כמעט במקביל - בוורשה, במינכן ובסוצ'י - אפשרו הצצה לסדר היום הבינ"ל, כולל בסוגיות מזרח תיכוניות. הועידות, חשפו את בידודה של ארה"ב ואת חולשת מדיניות החוץ האונילטרלית של הנשיא טראמפ, שהותקפה מכל עבר (כולל מצד חברי קונגרס, משתי המפלגות, שנכחו במינכן).

ועידת ורשה - בניגוד למטרתה המקורית לגייס את הזירה הבינ"ל להגברת הלחץ על איראן, הועידה הבליטה דווקא את הפער בין ארה"ב לאירופה בסוגיה. הדברים השתקפו, בין היתר, בנאומו של סגן הנשיא פנס, שתקף בחריפות את החלטת אירופה להקים מנגנון כלכלי לעקיפת הסנקציות האמריקאיות. בכלל, הועידה זכתה ל"כתף קרה" ממדינות אירופה, שגרמו לארה"ב למסגר אותה מחדש ככינוס לחיזוק יציבות המזרח התיכון, ולבסוף שיגרו אליה נציגים בדרג נמוך, באופן שהביך את ארה"ב, אותה ייצגו פנס ומזכיר המדינה, פומפאו.

מהצד החיובי, הנציגים האירופים לפחות שמעו מסרים אחידים מסעודיה, האמירויות, בחריין וישראל על מרכיביו החמורים של האיום האיראני באזור, כולל היבטים שלא תמיד זוכים לבולטות תקשורתית, דוגמת הברחות נשק לגורמי שיעים בבחריין ובסעודיה.

ועידת מינכן - הציפה אל פני השטח ובפומבי, באופן חסר תקדים, את הקרע בשותפות הטרנס אטלנטית ויש אומרים במערב בכלל, למול רוסיה המאיימת וסין המתעצמת; ואת חוסר הוודאות לגבי עתיד היחסים בין ארה"ב לאירופה. קנצלרית גרמניה, מרקל, שעד היום הקפידה לשמור על איפוק בכל הקשור ליחסים המתוחים עם הממשל האמריקאי, נשאה נאום חריף. מרקל, הזהירה כי הסדר הגלובלי שבנתה ארה"ב מתפרק ל"חתיכות קטנות", קראה לאירופה לקחת את גורלה בידיה, הטיחה בטראמפ כי נסיגה מסוריה מחזקת את איראן ורוסיה, וביקרה את החלטתו להעלות מכסים על יצרניות רכב גרמניות (שלדבריו מסכנות את בטחונה הלאומי של ארה"ב).

ועידת סוצ'י - קיבצה יחדיו את "מחרימי" ועידת ורשה: נשיאי רוסיה, איראן ותורכיה. השלושה, לא הצליחו להסכים על הדרך להתקדמות סביב בעיית אדליב. זאת, על רקע המחלוקת בין רוסיה, המבקשת לשחרר בכוח את המובלעת האחרונה שאינה בשליטת אסד, לבין תורכיה החוששת מקטסטרופה הומניטרית וגל פליטים לתחומה, וממוקדת ביצירת אזור חיץ ממנו יורחקו הכורדים (מהלך לו מתנגדת מוסקבה).

על רקע זה, התמקדה הודעת הסיכום של הועידה במכנה המשותף הנמוך ביותר בין שלוש המדינות: קריאה לארה"ב לממש את החלטתה לסגת מסוריה, כתנאי לחיזוק יציבות המדינה ובטחונה. השלוש, שכל אחת מהן מחזיקה כוחות בסוריה, ימשיכו לעצב את המציאות בה, בזמן שארה"ב שוב "מזגזגת" סביב נוכחות כוחותיה, כשהחלטתה האחרונה בנושא (בינתיים?) היא להותיר כוח שיורי של כמה מאות חיילים, כולל במעבר תנף.

והמשמעויות מבחינת המזרח התיכון וישראל?

בין הפטיש לסדן - כאשר ארה"ב מצויה בתחרות בין מעצמתית (Great Power Competition) מחריפה עם רוסיה וסין מצד אחד, ובקרע טרנס-אטלנטי מעמיק מצד שני, נגזר על ישראל להתנהל בזהירות יתרה, מחשש להיקלע לעין הסערה...

איראן - עוצמת הפער בין ארה"ב לאירופה, שהוא עמוק בהרבה מהמחלוקת סביב איראן, עלולה לשכנע את טהראן כי גם במקרה שתבחן את גבולות הסכם הגרעין, עד כדי הפרתו, אירופה לא תמהר לחבור לסנקציות האמריקאיות. כפי שנכתב כאן בעבר [מבט מדיני-ביטחוני: אור צהוב מהבהב ברפיח ובטהראן] באיראן מתנהל ויכוח פנימי בסוגיה, ויתכן כי ההתרוצצות סביב התפטרות שר החוץ זריף, קשורה, בין היתר, גם אליו.

הזירה הפלסטינית - בולט הפער בין מה שמצטייר כנחישות הממשל להציג אחרי הבחירות בישראל את "עסקת המאה", לבין היעדר שותפים - בעולם ובאזור - שיתגייסו לתמוך במהלך. הפלסטינים, שמצויים תחת לחצים כבדים מצד ישראל וארה"ב ומתריעים מ"פיצוץ" אפשרי בשטח, החרימו את ועידת ורשה, ו"הלכו לשחק" עם ועידת מנהיגים אחרת - בין אירופה למדינות הליגה הערבית, בשארם אלשיח'. שם פעלו לגייס תמיכה נגד היוזמה האמריקאית וקיבלו גיבוי בדמות הצהרת סיכום הכוללת את מרכיבי המסגרת להסכם הרצוי.

גם יחסי ארה"ב עם מדינות ערב, שתמיכתן היא אבן יסוד מרכזית ב"עסקת המאה", עוברים תקופה קשה, וניכר כי הן התייצבו בוורשה יותר משנאת המן (של היום...) ופחות מאהבת ה"דוד סאם". בולטת בהקשר זה סעודיה, שמתקשה להפריד בין עמדות הממשל והקונגרס, וזועמת על החקיקה לחדול את מעורבות ארה"ב בתימן, על המשך העיסוק בפרשת חאשוקג'י, ועל חקירת בית הנבחרים סביב התכניות לספק לממלכה כורים גרעיניים.

על רקע זה, נתפס ביקורו של יורש העצר, MBS, במזרח, כאיתות לוושינגטון. בסין, שותפת הסחר הגדולה ביותר של סעודיה, הצטלם MBS עם הנשיא שי וחתם על שורת הסכמים ועסקאות; ובפקיסטאן, שם התקבל בכבוד מלכים, הצהיר על זכותם של הפלסטינים למדינה עצמאית, בהתאם ליוזמה הסעודית... במקביל גם ירדן, ערב ביקור קושנר וגרניבלאט באזור, התייצבה לצדו של אבו מאזן, ואף נקטה מהלך מערער יציבות בהר הבית, כשהתירה להרחיב את מספר חברי מועצת הווקף.

צפון קוריאה - חוסר תמיכה מצד שחקנים בעלי השפעה, בדגש על סין, ועמדות בלתי מתפשרות של היו"ר קים, התופס את הנשק הגרעיני כערובה לשרידותו, הופך את משימתו של טראמפ בפסגת האנוי, למורכבת וקשה. נראה כי לתוצאות הועידה יהיו השלכות מרחיקות לכת גם על המזרח התיכון ואיראן... ועל כך בשבוע הבא.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>