אור צהוב מהבהב ברפיח ובטהראן

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 16 בינואר, 2019

שתי התפתחויות נקודתיות, שלא נתפסו כדרמטיות במיוחד, דווקא מסתמנות כאות אזהרה על קו מגמה בעייתי, שצפוי לאתגר את ישראל בעתיד.

תהליך התנתקות של הרשות הפלסטינית מעזה? בצל שורת אירועי הסלמה סמליים ביחסי פתח-חמאס, עזבו פקידי הרשות את מעבר רפיח בגבול עזה-מצרים, אליו שבו בנובמבר 2017, כחלק מיישום הסכם הפיוס האחרון בין התנועות (היו הרבה...) בחסות מצרית. העברת ניהול המעבר לידי הרשות אפשרה למצרים לפתוח אותו באופן תכוף יותר ולשחרר לחצים בתוך הרצועה.

נראה שבלחץ קהיר הסכים אבו מאזן להשיב את אנשיו למעבר (טרם חזרו), אולם בכירי פתח והרשות מאיימים כי אם לא יושג הסדר פיוס עם חמאס (שיחליש את אחיזתה בעזה), בכוונתם לשוב ולהפעיל סנקציות חמורות נגד שלטונה ברצועה, דוגמת הפסקת תשלומים עבור מים, חשמל, חינוך וביוב, והסגת פקידי הרש"פ גם מהמעברים עם ישראל (כרם שלום וארז).

סנקציות של הרשות - המעבירה לעזה את נתח הסיוע הגדול ביותר (96 מיליון דולר בחודש) - עלולות למחוק את האפקט הביטחוני החיובי של הסדר הסיוע הקטרי (15 מיליון דולר), ולערער את היציבות ברצועה, השברירית ממילא, כפי שהומחש בימים האחרונים.

נטישת פקידי הרשות הציבה את מצרים בדילמה מידית האם לשוב ולפתוח את המעבר בתיאום ישיר עם חמאס, ללא הרשות ואבו מאזן, שפיקחו על התנועה בו. מדובר בדילמה עקרונית ורחבה בהרבה מהפעלת רפיח, הניצבת גם לפתחה של ישראל. ישראל מצויה במתח חריף בין הצורך לבלום את ההידרדרות בתנאים האזרחיים ברצועה לבין הצורך לפעול לשם כך באמצעות הרשות ואבו מאזן - מטעמים אסטרטגיים (אי הכרה בשלטון חמאס), ביטחוניים (מנגנון פיקוח משותף במעברים), מדיניים וכאמור כלכליים.

התנהלות מול חמאס בלבד, במיוחד כאשר היא מפעילה כוח, עלולה לחזק את הלגיטימציה לשלטונה בעזה ואת הדימוי, שנראה כמשתרש, לפיו ישראל מבינה רק כוח. מנגד, נראה כי אבו מאזן לא יתגייס לסייע בעזה, כל עוד גוברים הלחצים על הרשות ביהודה ושומרון ובהיעדר מו"מ מדיני עם ישראל... מערכת הבחירות המתוחה בישראל, עלולה לצמצם את יכולת התמרון שלה במקרה של הסלמה ברצועה, ואין ודאות שמצרים תוכל לאתגר בתקופה רגישה כל כך...

בטהראן - שחיקת האינטרס האיראני לדבוק בהסכם הגרעין? - המועצה האיראנית לביטחון לאומי הכחישה שמועות שנפוצו השבוע כי בכוונת איראן להסתלק מההסכם. אפשר כי הרקע לשמועות הוא הצהרת ראש המועצה, שמח'אני, כי נסגר חלון ההזדמנות של אירופה לסייע לאיראן לממש את היתרונות הפיננסיים שמעניק לה ההסכם, באמצעות מנגנון עוקף לסנקציות האמריקאיות. לאמירה זו הצטרף ראש הארגון האיראני לאנרגיה אטומית, צלאחי, שהצהיר כי איראן מפתחת יכולת לייצר דלק גרעיני ברמת העשרה של 20% עבור כור המחקר בטהראן (הסכם הגרעין אוסר על איראן להעשיר אוראניום מעל לרמה של 3.67%).

סימני קוצר הרוח של איראן והאיתותים לאירופה גוברים והולכים, וסביר שמשקפים חשיבה (וויכוח פנימי) בטהראן בסוגיית ציותה להסכם הגרעין. מה יוביל את איראן לצאת מההסכם? או בתרחיש סביר יותר לנקוט מהלכי הפרה מדורגים? למשל, פגיעה חמורה נוספת ביצוא הנפט שלה (עומד כיום על 1.25 מיליון חביות ביום לעומת כ-2.5 לפני חידוש הסנקציות) אם ארה"ב תצמצם עוד יותר את הפטורים מסנקציות ליבואניות הנפט, במאי הקרוב (עיתוי המסתמן כצומת רגיש).

תרחיש של הפרת ההסכם יכניס את המערכת הבינלאומית להתרוצצות. אירופה תידרש להחליט אם היא מצטרפת לסנקציות האמריקאיות, ובמקרה שתגרור רגליים לארה"ב לא יהיו כלים זמינים לעצור את ההתקדמות האיראנית למעט איום בהפעלת כוח, שאינו סביר נוכח סלידת המערכת האמריקאית מפעולה כזו. בנסיבות כאלה וכדי לעצור את ההתקדמות הפרוייקטלית של איראן, עשוי לגבור העניין הבינלאומי במשא ומתן ממוקד בנושא הגרעין (והטילים), על חשבון הדרישות מאיראן ביחס למדיניותה באזור. ישראל תידרש למאמץ מודיעיני משמעותי כדי לזהות שינוי בהתנהלות איראן בפרויקט הגרעין, ולתכנן את מדיניותה בתרחיש מורכב זה.

ואם באתגרים עתידיים עסקינן, נכון להזכיר את התייצבותה הרשמית של ישראל השבוע מאחורי התקיפות בסוריה. החריגה ממדיניות העמימות בסוגיה, אמנם משדרת מסר של נחישות, אבל מעבירה באופן מוצהר את הכדור לצד השני (רוסיה, סוריה), מטילה עליו את האונוס להגיב, בעיתוי המתאים לו, ומצמצמת את מרחב התמרון של ישראל. יוזכר כי בספטמבר הרוסים ניצלו את תקרית ה'איליושין' כדי להגביל את חופש הפעולה של ישראל, לאחר שצה"ל חשף מעט לפני כן כי ביצע כ-200 תקיפות בסוריה...

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>