האם משתנים התנאים האסטרטגיים בסוגיית הנוכחות האיראנית בסוריה?

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 10 ביוני, 2019

Photo: kremlin.ru

במהלך יוני מתוכנן בירושלים מפגש חריג בין היועצים לביטחון לאומי של ישראל, ארה"ב ורוסיה. המפגש, שצפוי להתמקד במשבר בסוריה ועפ"י דיווחים שונים בסוגיית הנוכחות האיראנית במדינה, הוביל להערכות על מפגש אינטרסים אסטרטגי בין שלוש המדינות ביחס לצורך לדחוק את איראן מסוריה.

נראה כי הערכה זו נשענת על מספר התפתחויות נוספות:

בשבוע החולף הצהיר ר' אמ"ן כי לחץ רב ממדי שהפעילה ישראל, כולל מהלכים קינטיים, השיג בלימה מסוימת, גם אם לא עצירה, בהתבססות איראן בסוריה; והוביל אותה לחפש מקומות אחרים לפעול מהם, דוגמת המרחב העיראקי.
הערכות מומחים הרווחות יותר ויותר לפיהן הכרעת מלחמת האזרחים על ידי משטר אסד, בסיוע רוסיה ואיראן, פתחה שלב חדש של תחרות ביניהן. שתי המדינות מבקשות לפרוע את השקעותיהן בסוריה באמצעות השתלטות על זיכיונות וחוזים לשיקום המדינה והעמקת אחיזתן, כולל במאפיינים צבאיים, בשטחה.
דיווחים על עימותים מקומיים בין מליציות פרו איראניות ורוסיות בסוריה, ופרסום של 'בלומברג' המצטט "בכירים רוסיים", שטענו כי רוסיה סירבה לספק לאיראן את מערכת ה- S400, מחשש לערעור היציבות האזורית.

אירועים אלה שבים ומציפים את השאלה הקבועה בה מתחבטים מומחים ומקבלי החלטות מאז כניסת רוסיה לסוריה (ספטמבר 2015): האם יחסי רוסיה עם איראן הם אסטרטגיים או שמדובר ב"נישואי נוחות" ברי חלוף? (שנכנסו כעת לתהליך תפוגה מואץ).

נראה כי מוקדם עדיין לדבר על שינוי כיוון אסטרטגי בסוריה, ממגוון סיבות.

ראשית, כבר למדנו להכיר את ה'מודוס אופרנדי' של רוסיה באזור, אליו התייחס גם ראש אמ"ן, בדבריו. הרוסים עובדים עם כל הצדדים, כשהקריטריון המרכזי שמשפיע על עמדתם הוא יכולתם למקם עצמם ביניהם כ'לשון מאזניים'. על רקע זה הם נעים, למשל, בין מדיניות המאפשרת לישראל לפעול נגד איראן בסוריה (גם אם לא באופן בלתי מוגבל) לבין מתן חופש פעולה בשטחה גם לכוח קדס. סביר, אפוא, שהרוסים לא ינטשו כל כך מהר את האיראנים בסוריה, גם אם יישנם מתחים ביניהם (אגב, תמיד היו). זאת, במיוחד כשרוסיה עדיין זקוקה לאיראן, בין היתר על רקע המערכה המתרחבת המתנהלת נגד האסלאמיסטים באידליב.

שנית, לא ברור כלל שביכולתה של רוסיה לדחוק את איראן מסוריה, גם אם הייתה רוצה בכך. דוגמה מובהקת במסגרתה רוסיה או לא רצתה או לא יכלה או שילוב של השניים ניתן לראות במימוש החלקי של הסכם העקרונות (MOP) שנחתם ביולי 2017 בין רוסיה, ארה"ב וירדן ביחס לדרום סוריה. כידוע, הרוסים לא עמדו בהתחייבותם להרחיק לחלוטין את איראן ושלוחיה מהגולן הסורי.

שלישית, דחיקת איראן ושלוחיה מסוריה עוברת דרך הודעה של משטר אסד שאינו זקוקה יותר לנוכחותם ובקשה מהם לעזוב את המדינה. אסד לא צפוי למהר לשתף פעולה עם מהלך מסוג זה, גם אם הנוכחות האיראנית מסבכת אותו בכך שגוררת תקיפות המיוחסות לישראל. אסד זוכר היטב מי נלחם על הקרקע כדי להציל את משטרו והקשרים בין סוריה לבין איראן הם הדוקים ואסטרטגיים. כדאי לזכור בהקשר זה כי אביו של בשאר, חאפז אסד, היה היחיד שתמך באיראן בזמן שכל העולם, כולל מדינות ערב, היו נגדה, בשנות מלחמתה עם עיראק.

רביעית, היחסים בין רוסיה לארה"ב מצויים בשפל עמוק. ביקור הנשיא הסיני שי במוסקבה, בשבוע החולף, במהלכו ניסו הוא ופוטין להציג חזית מאוחדת נגד ארה"ב, שב והמחיש זאת. קשה להניח כי ניתן יהיה לבודד את העניין הסורי, משורת המחלוקות הקשות, ברמה הגלובאלית, בין רוסיה לארה"ב. על רקע זה, מוסקבה כבר מתייצבת לצד איראן במתיחות הגוברת במפרץ וסביב הסכם הגרעין. רוסיה מיהרה להבהיר כי כלל לא קיבלה בקשה מאיראן לרכוש את מערכת ה-S400; ופוטין הצהיר כי "לאיראן יש כבוד כאומה, ולא מועיל ללחוץ עליה צבאית וכלכלית", וכי "טהראן נקטה במדיניות מועילה בסוריה, כולל כאשר הסכימה להתרחק מהגולן".

חמישית, לא נראה שאיראן ויתרה על מאמציה בסוריה והחלה "לחפש מקומות אחרים להתבסס בהם, דוגמת עיראק". האיראנים, כפי שאנו מכירים אותם, "משחקים על כל המגרש האזורי" ולכן עיראק אינה תחליף לסוריה. האיראנים הולכים על מדיניות של "גם וגם". יעדיהם בעיראק שונים מאלו שבסוריה, והיא מספקת להם יתרונות אחרים, כולל מבחינה צבאית. איראן, רחוקה, אפוא, מלוותר על ההתבססות הצבאית בסוריה, גם אם היא מגלה גמישות והאטה זמנית את מאמציה בצל התנאים שנוצרו.

בנסיבות אלה, על ישראל לכייל ציפיות בכל הקשור להישגי המפגש המשולש בירושלים. יתרה מכך, כשישראל יושבת לשיח בסוגיות טעונות עם שתי מעצמות סביב השולחן, עליה להיזהר שלא "להימעך" ולהימנע ממצבים לא נוחים במסגרתם הבנות ביניהן עלולות לבא לבסוף דווקא על חשבון חופש הפעולה שלה בסוריה...

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>