ביידן, המזרח התיכון והסיכויים לסוף הסכסוך
שבתי שביט, ראש המוסד (1989-1996) | דעה אישית | 2 במרץ, 2021
 |
| Photos: Joe Biden - Gage Skidmore | CC BY SA 2.0 |
הנחת העבודה הראשונה שלי היא, שקיים קונצנזוס מקיר אל קיר במדינת ישראל, המייחל לאחר שבעים ושתיים שנים מאז הכרזת העצמאות, להגיע לסוף הסכסוך ביננו לבין הפלסטינים ושאר ארצות-ערב, שעדיין אינן מכירות במדינת-ישראל כמדינת העם היהודי.
איך נראה המזה"ת לאחר ארבע שנות נשיאות של טרמפ? איראן היא הגורם מספר אחד לחוסר היציבות במזה"ת. טרמפ האמין שיצליח לעצור את מאמץ הגרעין האיראני, על ידי יציאת ארה"ב מההסכם (JCPOA 2015) על-ידי הפעלת מקסימום סנקציות נגד איראן. מניע נסתר שעמד מאחורי מדיניות זו של טרמפ היה, לפגוע במורשת הנשיא אובמה, שיזם ודחף את ההסכם. סטטוס הגרעין האיראני כיום, על-פי מקורות מודיעיניים אמינים, קובע שהזמן הנותר לאיראן (Breakout Time) להגיע לפצצה הוא פחות משנה. בנוסף, במהלך הקדנציה של טרמפ, איראן פיתחה יכולת טילית בעלת ראש נפץ גרעיני.
טרמפ נכנס לתפקידו עם הסיסמה, "להחזיר את החיילים הביתה" ולסיים את המלחמות "הטיפשיות" של ארה"ב בעולם. טרמפ מנע תגובה אמריקאית לפרובוקציות של איראן במפרץ הפרסי בקיץ 2019 (הפלת מזל"ט אמריקאי יקר במיוחד והפצצות איראניות של תשתיות ימיות ונכסים ימיים סעודיים). מאזן ההרתעה האמריקאי מול איראן, בסוף תקופתו של טרמפ, נפגע קשות, גם ועל אף החיסול הממוקד המוצלח של גנרל קאסם סוליימני.
בסוריה, במחצית הקדנציה שלו, טרמפ הכריז ארביטרארית, על ניצחון בעלות הברית על דאע"ש והורה למפקדיו לפנות את הכוחות האמריקאיים מסוריה, מה שהביא להתפטרותו של שר ההגנה שלו ג'ים מאטיס. בנוסף, אישר לארדואן לכבוש טריטוריה לא קטנה בצפון סוריה וצפון עיראק, מהלך שפגע באסד במידה מועטה, אבל התקבל כבגידה של ארה"ב בבעל הברית הכי נאמן שלה באזור - הכורדים! מדיניות זו של טרמפ איפשרה לתורכיה, רוסיה ואיראן להעמיק את הנוכחות הצבאית שלהן בסוריה ולדאע"ש להמשיך את נוכחותו ופעילותו משני צידי הגבול של סוריה ועיראק.
בכל הבעיות הנ"ל הנשיא ביידן יצטרך לעסוק, ובבעיה נוספת - דמוקרטיה וזכויות אדם, שטרמפ בתקופת הקדנציה שלו, לא ייחס להן כל משקל או עדיפות בתהליך קבלת ההחלטות שלו. במילים אחרות, משמעות הסיסמא "אמריקה תחילה" שידרה שבכל מקרה שבו ארה"ב צריכה לבחור בין אינטרס כלכלי או אסטרטגי לבין זכויות אדם ודמוקרטיה, היא תבחר בראשון.
מאז נצחונו של ביידן בבחירות לנשיאות, השאלה הראשונה של פרשנים ומעצבי דעת קהל בארה"ב ובעולם, הייתה מה יהיה סדר העדיפויות של הנשיא החדש. אין ספק שההתמודדות עם מגפת הקורונה וייצוב הכלכלה, הם שני הנושאים שהנשיא יצטרך לתת להם עדיפות ראשונה. אבל מעבר לשני אלה, לנשיא ולצוות הגדול שלו, יש הצורך והיכולת לעסוק בנושאים נוספים. לעניות דעתי הנשיא יתן עדיפות לעיצוב מחדש של מדיניות החוץ האמריקאית, לא מעט בגלל הכאוס העולמי, שטרמפ הוריש לו. ברמה הגלובאלית הנשיא יצטרך לעצב מחדש את מערכות היחסים של ארה"ב עם סין, רוסיה והאיחוד האירופי.
ברמה האזורית, נראה לי שהמזרח התיכון צריך לקבל עדיפות ראשונה, בגלל שורה של סיבות:
- המזה"ת מאז ראשית ההיסטוריה, נחשב לאזור נפיץ, הדורש תשומות מצד מי שמנהיג את העולם.
- לא מעט נשיאים אמריקאים מצאו עצמם מקדישים תשומות זמן ואנרגיה למזה"ת, גם כאשר לא תכננו זאת מראש.
- המזה"ת גולש לעבר עידן גרעיני צבאי כבר במהלך השנה הקרובה, שהשליטה בו תהיה בידי שליט דתי פנאטי (שיעי), הנחשב למי שאיננו יכול לטעות (infallible) ולכן אין לדעת אם החלטותיו תהיינה פרגמטיות או משיחיות. ובנושא כמו גרעין צבאי ההחלטות חייבות להתבסס על ההגיון שאם יש ספק, אז אין ספק!!!
- המתח המובנה בין ההנהגה הדתית לבין משמרות המהפכה, עשוי להפוך את היוצרות ולהפוך את המולות לשבויים בידי משמרות המהפכה, שעשויות להתגלות כיותר מיליטנטיות מהמולות.
- המזה"ת נמצא כבר בתהליך התגרענות שבו פקיסטאן היא כבר גרעינית עם משטר פוליטי רעוע וזליגה של ידע וטכנולוגיות. תורכיה שעוברת תהליך הדתה לאיסלאם רדיקלי, היא המועמד הבא ומצרים אחריה או במקביל לה.
- כדי להשלים את המעגל הגרעיני במזה"ת יש להזכיר את הסכסוך הארוך בין הודו ופקיסטאן שאחת לתקופה מתלקח, וששתיהן שולטות ביכולת גרעינית צבאית משמעותית.. הדמוגרפיה והכלכלה בשתי מדינות אלה יכולות לשמש כזרז למקבל ההחלטות להפעיל יכולת זו.
הקרדיט היחידי שטרמפ יכול לתבוע לעצמו הוא "הסכמי אברהם", שהושגו לא על דרך חזון או תוכנית סדורה, אלא על בסיס אינטואיציה ומקח וממכר: אני (טרמפ) אביא לך (נתניהו) שדרוג יחסים עם כמה מדינות ערביות, אתה בתמורה תוריד מסדר היום סיפוח של "משבצת טריטוריאלית". השג יפה כשלעצמו, אבל לא חלק מחזון וללא מינוף כלשהו. אני מניח שאילו טרמפ היה מכניס לסל אחד את העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, את ההכרה בריבונות ישראלית בגולן ואת הרמזים על ברית צבאית אפשרית בין ישראל וארה"ב, הוא היה מקבל מנתניהו בתמורה, מו"מ ישראלי-פלסטיני על בסיס ההצעה הסעודית מ -2002. אבל זה חלב שנשפך. ולמרות זאת, במזרח-התיכון של העידן הפוסט-טרמפ יש גם פוטנציאל להתפתחות חיובית. מימוש הפוטנציאל הזה דורש תכנון ארוך טווח (בסדר גודל של כמעט עשור), דמיון, סבלנות ואופטימיות. טבעי שהקורא האינטליגנטי ישאל: אם מדובר בפרק זמן כה ארוך, אז מה בוער? ותשובתי לכך היא: את הרעיון האסטרטגי המכונן יש להגדיר כבר היום ועליו יש לבנות את התוכנית, השלבים והלו"ז לביצוע שיכול להתארך. הרעיון המכונן הוא: הקמת ציר מזרח- תיכוני חדש, שיכלול את ארה"ב ככוח המוביל. המדינות החברות האחרות בציר זה: מצרים, ירדן וישראל, שביניהן יש הסכמי שלום; מדינות "הסכם אברהם" המפרציות, סעודיה ומרוקו. והפרק האחרון ברעיון המכונן הוא, סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות.
הרהור בקשר לדילמה האמריקאית, האם וכיצד על ביידן להתנהל אל מול המשטרים האוטוריטריים במזה"ת. הרציונל מאחורי הרעיון האסטרטגי המכונן הנ'ל הוא כדלקמן:
- מסר אמריקאי לאיראן שארה"ב איננה עומדת לעזוב את המזה"ת או לסגת מעמדותיה באשר לסוגיית הגרעין והסוגיות הנלוות אליו.
- מסר כנ'ל לסינים ולרוסים, שמשמעותו שארה"ב מתכוונת להמשיך ולהיות שחקן מרכזי במערכת הגלובאלית העתידית.
- מסר אמריקאי לכל האחרים שהנה הולך ומוקם ציר אמריקאי, ישראלי, סוני שאמור להקיף את עולם האיסלאם המתון.
הנשיא ביידן יצטרך לשקול ולהחליט, מה המחיר שהוא יהיה מוכן "לשלם", בסוגיית הדמוקרטיה וזכויות האזרח, אל מול פוטנציאל הרווח לארה"ב מהרעיון האסטרטגי הנ"ל. דומני שהמודל המרוקאי יכול לשמש כדוגמא או מבחן לביידן. מרוקו לכל דבר ועניין עדיין איננה דמוקרטיה מערבית ליברלית, אבל היא בהחלט מונרכיה נאורה עם כלכלה ליברלית. אני מניח שאם ביידן, במפגשי אחד על אחד (מומלץ), עם מנהיגי המדינות החברות, יציע לסעודיה ולמפרציות את המודל המרוקאי כמענה לציפיות של בוחריו ממנו, זה בעל סיכויים טובים לעבור.
איך מצטייר הנתיב (Road Map) אל היעד הסופי של סיום הסכסוך?
בצד האמריקאי:
- הנשיא ביידן צריך להפנים ולאמץ את התובנה שארה"ב איננה יכולה להתנתק משאר העולם. העולם כיום נמצא על סף עידן חדש של המלחמה הקרה (יש מי שאומר שהמלחמה הקרה כבר כאן).
- הנשיא ביידן המכיר בצורך לעסוק בנושא האיראני, מבין שהוא אינו יכול לעסוק בסוגיה זו, במנותק ועל פי לוח זמנים שאינו תלוי ומותנה בסוגיות גלובאליות ואזוריות אחרות.
- הנשיא ביידן מודע לתובנה שההתמודדות כנגד האיום האיראני, היא בת-סיכוי להצליח, ככל שיגייס קואליציה יותר רחבה למועדון המנרמלות של "הסכמי אברהם". במבחן עלות תועלת, במושגי תשומות, עדיפויות וזמן, תהיה זולה יותר ויעילה יותר במסגרת מאמץ קואליציוני.
- הקואליציות שהוקמו במזה'ת, במקביל לפרוץ המלחמה הקרה, בשנות ה-50 של המאה הקודמת, בין המערב ובריה'מ יכולות לשמש דוגמא לקואליציה המוצעת כאן בין ארה'ב, העולם הערבי הסוני של המנרמלות וישראל אל מול איראן המאיימת על כולן.
- בסוגיה הערכית של דמוקרטיה וזכויות הפרט, אם הנשיא ביידן יאמץ את הרעיון לעיל, הממשל יצטרך לכלול אותו באג'נדות לשיחות עם השותפים, כדי שהם יקנו אותו ויתחייבו ליישמו בלו'ז שיתקבל על דעת נתיניהם, מבלי שיזעזע יותר מדי את היציבות האזורית.
- מנוי שליח מיוחד למזה'ת, להבטיח שהסכסוך לא נשכח והוזנח, אבל יטופל ע'י דרג פוליטי מתחת לנשיא.
בצד הישראלי פלסטיני:
- ריענון והחייאה של החלטות שכבר התקבלו, כמו המחויבות להסדר של שתי מדינות והמנעות של שני הצדדים מלפגוע בהיתכנות העתידית של פתרון זה. כנ'ל חידוש הקשרים בין זרועות הממשל האמריקאי והרש'פ (קונסוליה בירושלים, משרד רש'פ בוושינגטון, סיוע וכו').
- ישראל תקבל את ההצעה הסעודית מ-2002, שהפכה להיות להצעת הליגה הערבית, לפתרון שתי מדינות, כטיוטא למו'מ. מהלך ישראלי זה אמור לשכנע את סעודיה לשדרג את יחסיה עם ישראל בדרך להקמת קשרים דיפלומטיים מלאים.
- בסוף השנה השניה, בהנחה שממשל ביידן יצליח להכיל את המגיפה ולשקם את הכלכלה האמריקאית. אפשר יהיה להעלות הילוך בסעיף הסכסוך.
- כל אחד מהצדדים - ישראל והפלסטינים, ימנה צוות משלו, שתפקידו יהיה להתייחס להצעת הליגה הערבית מ-2003. שני הצדדים יעבירו את ההתייחסות לארה'ב. זו, בהתייעצות עם המדינות המנרמלות, יגשרו על הפערים בעמדות הישראלים והפלסטינאים. מכניזם זה יהיה רב-שלבי ויתקיים במעטה חשאיות, כדי לא לחבל בו.
- בהנחה שמו'מ כנ"ל לא יצליח לגשר על מאה אחוז של הבעיות, השלב הבא יהיה שלב של פתויים ולחצים על שני הצדדים, עד להגעה לטיוטה הסופית של הסכם לחתימת הצדדים. מעטפת מלווה בדמות ארה'ב מחד והמדינות המנרמלות מאידך, ובדגש על סעודיה, תהיה בעלת משקל והשפעה, שאף אחד מהצדדים לסכסוך לא יוכל להרשות לעצמו להתנגד לה.
אם חזון זה יצליח, אין מדובר רק על תום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא עיצוב מחדש של הארכיטקטורה הגלובאלית , בעל איזון אסטרטגי הגיוני יותר, שיוליד את רעיון דטנט ב', בשלב הרבה יותר מוקדם בהשוואה לדטנט א'.
נכתב ע"י שבתי שביט, ראש המוסד (1989-1996).
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
