המתח בין רוסיה לאיראן בסוריה גובר, אך הרגע לשבירת הכלים טרם הגיע

קסניה סבטלובה | 29 ביולי, 2020

Photos: Kremlin.ru | CC BY 4.0

ימים ספורים לאחר שסוריה ואיראן חתמו על הסכם צבאי חדש שנועד לחזק את העוצמות האוויריות הסוריות ולמנוע תקיפות אוויריות חדשות על מטרות איראניות וסוריות, פיצוצים המיוחסים לישראל הרעידו את שמי דמשק. המלחמה הבלתי מוצהרת הזאת בין איראן לישראל שנמשכת מאז תחילתה של מלחמת האזרחים בסוריה אינה מדאיגה את קרמלין כהיא זאת, לפחות כל עוד הצדדים נזהרים מלפגוע בכבודם של הרוסים ובאינטרסים שלהם בסוריה, אך התחרות בין רוסיה לאיראן על השפעה וקביעת עתידה שלסוריה הופכת ממטרד לבעיה.

התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה אינן גורמות נחת רבה למוסקבה אך היא ממשיכה לפטור את עצמה באמירה הקבועה על כך ש"התקיפות הללו לא תורמות לייצוב המצב באזור. ההסכם הצבאי החדש בי איראן לסוריה, לעומת זאת, גורם לעצבנות מסוימת בבירה הרוסית, כיוון שמדובר בהתפתחות נפיצה במיוחד שעלולה להגביר את חוסר היציבות בסוריה ברמה קיצונית, במידה ואיראן תספק לצבא סוריה את מערכות ההגנה האווירית שלה ואלה ינסו לתקוף מטרות עוינות בשמי סוריה.

ההתקרבות בין סוריה לאיראן גם נועדה לסמן לרוסיה שבדמשק מעדיפים להישען על בני הברית מטהרן, מאשר על הרוסים שבשנים האחרונות לא הסו מלהזכיר לבשאר אסד מי הוא בעל הבית בדמשק. זה ניכר במיוחד בעת הביקור האחרון של הנשיא הרוסי לסוריה בתחילת השנה, כאשר פוטין נפגש עם אסד לא בארמון הנשיאות אל בבסיס הצבאי הרוסי. השמועה הרווחת בסוריה מספרת על כך שרוסיה למעשה לא מאפשרת להפעיל את מערכות ההגנה המשוכללות אותן סיפקה לדמשק בעת התקיפות האוויריות החוזרות ונשנות על מנת למנוע הסתבכויות נוספות.

רוסיה ואיראן גם רואות באופן שונה למדי את עתידה של סוריה. מדובר בחלוקה של משאבי טבע הסוריים, וכאן כל צד נחוש להחזיר לעצמו את ההשקעה במלחמת האזרחים הסורית, וגם בעיצוב מחדש של המדינה שכיום לא מזכירה בכלום את סוריה בטרם החלה המלחמה במרץ 2011. לרוסיה יש תוכניות ארוכות טווח בסוריה. היא משקיעה בתשתיות אשר ישרתו אותה – כגון חידוש ופיתוח של נמל בטרטוס, בסיסים צבאיים ומתקנים צבאיים נוספים, בעוד שאיראן משקיעה בתשתיות הסוריות האזרחיות, החל מבתי מלון וכלה בחברות תקשורת. ברוסיה מאיצים באסד לקדם את הרפורמות החיוניות, להיפטר מהסביבה המושחתת (ולגרום לטייקונים "להתחלק" בממון, תהליך שכבר יצא לפועל בחודשים האחרונים), ולשקם את הצבא על פי הדגם הרוסי כך שהצבא הסורי יהיה בעל ברית הכי נאמן למוסקבה בסוריה וידאג לכך שגם הנשיא ימשיך ללכת בתלם. במוסקבה היו רוצים לראות מדינת חסות רוסית לחופי הים התיכון, להתבסס בה היטב ולהקרין משם את כוחה באגן הים התיכון וגם אל עבר אירופה. כמו-כן, רוסיה הייתה רוצה לראות בסוריה מדינה חילונית שמצליחה להכיל קבוצות מיעוט, כגון נוצרים וכורדים, בעוד שבאיראן רואים בסוריה חלק בלתי-נפרד מציר ההתנגדות השיעי ופועלים מזה שנים רבות לעליית קרנה של השיעה במדינה.

גם מבחינתה של איראן סוריה היא מדינת מפתח, בת ברית היחידה במזרח התיכון הערבי שתלויה בטהרן באופן משמעותי, מה שלא ניתן לומר על עיראק ולא על לבנון. זאת המשענת הערבית היחידה של המשטר בטהרן בכל מה שנוגע להפצת ההגמוניה האיראנית באזור, קרוב מאוד לגבול הישראלי. האיראנים קיוו שבעזרתה של סוריה הם יוכלו לשנות את המשוואה ביחס להתמודדות עם המערב, כשתמורת וויתורים מסוימים בתחום הגרעיני הם היו יכולים לקבל יד חופשית בסוריה. המעורבות שלהם בסוריה היום היא משמעותית מאוד ועולה בהרבה על המעורבות הרוסית. הדבר הזה מתבטא גם בהשקעות התשתיות האזרחיות, הפעילות האיראנית הצבאית על אדמת סוריה, במסחר הענף (היצוא האיראני לסוריה נמצא כל הזמן בעליה) ובקיום של המרכזים התרבותיים שמציעים קורסים ללימוד השפה הפרסית (במקביל למרכזי התרבות הרוסיים שמציעים קורסים כאלה ברוסית).

יחד עם זאת, ברור לכל שאיראן לא הייתה יכולה להציל את משטרו של אסד לבדה. המעורבות הצבאית הרוסית לטובת אסד שבאופן רשמי החלה בספטמבר 2015 הצילה את עורו של אסד ואפשרה לו להחזיר שליטה על מרבית השטחים הסוריים. גם איראנים תלויים בחסדיה של רוסיה בכל מה שנוגע להעברת החלטות נגד איראן במועצת הביטחון של האו"ם שם לרוסיה יש את זכות הווטו. מאידך, רוסיה הייתה זקוקה לנוכחות האיראנית בעת המלחמה (שטרם הסתיימה) כיוון שלהבדיל מרוסיה איראן שלחה אלפי מתנדבים ולוחמים שיעים מלבנון ועד אפגניסטן לשדה הקרב בסוריה ששימשו בתור בשר תותחים.

הברית בין שתי המדינות לעולם לא הייתה מושלמת לאור הניגודים המבניים בינהן וניגודי העניינים בסוגיות רבות, אך בסוריה המאמץ המשותף שלהן הצליח להניב פירות.

השאלה היא מה יקרה בשוך הקרבות, כאשר כל מדינה תרצה להפיק את מירב התועלת ולהגביר את השפעתה. לשתי המדינות אין את האמצעים הדרושים לשקם את סוריה, שתיהן לא מסוגלות לרתום את המערב לתהליך השיקום כל עוד לא קיים דיאלוג פוליטי ואזרחי משמעותי. שתיהן לא יכולות לוותר על סוריה שהפכה לעמוד התווך המשמעותי במדיניות החוץ שלהן. המסקנה היא שבתקופה הקרובה המתח בין השתיים ימשיך לגבור, אך הרגע של שבירת הכלים טרם הגיע, כי בשלב הזה שתי המדינות עדיין זקוקות לשיתוף הפעולה ביניהן על מנת לייצב את המצב בסוריה ולמנוע קריסה כלכלית מוחלטת. רוסיה אולי אינה מרוצה מהפעילות האיראנית הענפה, ומהסכם הצבאי החדש שנחתם, אך בניגוד לפרסומים הרבים שמתפרסמים כבר כמה שנים בעיין זה, היא לא תפעל לדחיקתה של טהרן מסוריה, ולמעשה אינה מסוגלת לכך, גם אם הייתה רוצה. גם איראן לא תצליח להפוך את היוצרות בסוריה ולהיפטר מהשפעתו של הדוב הרוסי, גם אם תחתום עוד 10 הסכמים צבאיים עם בשאר אסד. בשלב הזה הידידות-האויבות יצטרכו לחרוק שיניים ולהמשיך לעבוד ביחד בסוריה תוך תחרות הולכת וגוברת.

נכתב על ידי קסניה סבטלובה, עמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה, הבינתחומי הרצליה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>