האם לארה"ב יש מענה לאתגר הרוסי?
קסניה סבטלובה | יוני, 2021
זרקור על רוסיה במזה"ת | תובנות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בסוגיות מוקד אסטרטגיות
 |
| Photo: Kremlin.ru |
לפני פגישתם הראשונה בג'נבה, נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין ציינו שלדעתם היחסים הבילטרליים בין ארה"ב לרוסיה נמצאים בנקודת שפל חסרת תקדים. שניהם לא נראו אופטימיים ביחס לאפשרות של פריצת דרך כלשהי במהלך הפסגה הקרבה. רוסיה תיאלץ להתמודד עם נשיא נחוש, ליברלי, בעל מודעות גבוהה לנושא זכויות אדם, שבעבר כבר זיהה את רוסיה כאחד האיומים המרכזיים על ארצו. מנגד, ארה"ב תמצא בקרמלין נשיא, המכהן כבר 21 שנים, לעומתי למערב ונחוש לפעול לקידום המדיניות הרוסית וביסוס ההשפעה הרוסית בעולם, ועדיף שזה יהיה על חשבון ארה"ב. במהלך הפסגה שהתקיימה לפני מספר ימים, שני המנהיגים ניסו לסמן את גבולות הגזרה של ההשפעה שלהם ואת התחומים לשיתוף הפעולה בנושאים חשובים כגון משבר האקלים, המאבק בנגיף הקורונה ופיקוח על נשק להשמדה המונית. בכך שהוא פגש את פוטין לפני שי ביידן גם רמז לכך שהיה רוצה להרחיק את רוסיה מהקוטב הסיני ומוכן בתמורה להגיע לסיכומים כאלה ואחרים.
יחד עם זאת, אין ספק שרוסיה תמשיך לפעול לביסוס מעמדה באזורים רבים ברחבי העולם, וקודם כל במזרח התיכון, אפריקה וברפובליקות הפוסט-סובייטיות ותציג אתגר משמעותי לסדר היום האמריקאי הגלובאלי, גם אם לא תצטרף בסוף למחנה הסיני (רוסיה מתקשה להכיר בבכורה הסינית בגלל שלל סיבות).
למרות העדר הצלחתה בפיתוח כלכלתה והמשך הישענותה על משאביה הטבעיים - כ39% מהכלכלה הרוסית תלויים בנפט וגז - במהלך העשור האחרון הצליחה רוסיה לשקם ולשכלל את צבאה, לבסס את נוכחותה באזורים בהם לא הייתה פעילה קודם לכן (אגן הים התיכון, אפריקה ומספר מדינות במזרח התיכון) ולקבוע יתדות בכל האזורים האסטרטגיים במעגל הקרוב של הרפובליקות הפוסט-סובייטיות: חצי האי קרים, דונבאס, אבחזיה וצפון אוסטיה, בלארוס, נאגורנו קרבאך וטרנסניסטריה. בכל אחד מהמקומות הללו יש לרוסיה בסיסים, כוחות צבאיים או כוחות שמירת השלום. רוסיה למדה לא רק להקים בסיסים ולמצב גייסות, אלא גם לחבר בין הנקודות השונות על המפה – כפי שהיא עושה היום עם סוריה ולוב (המטוסים הרוסיים ממריאים לעיתים קרובות משטח הבסיס האווירי הרוסי בסוריה – חמיימים).
האם היום, כאשר ההתמודדות עם האתגר הסיני והמצב הפנימי בתוך ארה"ב מעסיקים את הנשיא ביידן יותר מכול, יבחר ביידן להתמודד גם עם מציאות בה רוסיה הפכה את עצמה במיומנות רבה לשחקן רב זרועות ועתיר יכולות? אין ספק שביידן נחוש לחזק את הברית הצפון האטלנטית ואת הקשרים עם מדינות-שותפות באירופה ובאסיה. עם זאת, קשה לדמיין שהוא יפעל להקטנת הנוכחות הרוסית באגן הים התיכון וזאת בשל החשיבות הפחותה של האזור הזה לארה"ב (ביחס לאזורים אחרים), ידחק את רוסיה מסוריה או ימנע ממנה להתחזק בעיראק או לוב. הפסגה בין פוטין לביידן חשובה מבחינת העברת מסרים וחידוד של דגשים, אך לא נראה שהיא תשנה מן היסוד את תמונת המצב ותביא לשינוי האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית ביחס לפעילותה של מוסקבה באזור המזרח התיכוני ובים התיכון, בין היתר בגלל החשיבות ההולכת וקטנה של האזור הזה לאינטרסים הלאומיים של ארה"ב.
יחסי ישראל-רוסיה בעידן ראש הממשלה בנט
לראשונה מזה 12 שנים יצטרך הנשיא הרוסי ולדימיר פוטין לנהל דו-שיח עם רה"מ ישראלי, שאינו בנימין נתניהו. רה"מ היוצא פעל בכל מאודו לקרב בין מוסקבה לירושלים, ביקר במוסקבה לעיתים תכופות ואף היה אורחו האישי של פוטין בדאצ'ה שלו בעיר הקיט סוצ'י והשתתף במצעד הצבאי ב- 9 במאי לרגל יום הניצחון במלחמת העולם השנייה. שני המנהיגים הצביעו על קרבה ואינטימיות ששררה ביחסים שלהם ולעיתים קרובות פתרו סוגיות מורכבות במהלך שיחות טלפון. נתניהו הצליח לתמרן בין ארה"ב לרוסיה ואף הצליח להמנע ממשבר עם שתי מעצמות הענק הללו. עם זאת, יש לזכור שלפני 12 שנים כהונתו השנייה של בנימין נתניהו כרה"מ נפלה על "אתחול מחדש" ביחסים בין מוסקבה לוושינגטון, ובארבע השנים האחרונות כיהן בארה"ב נשיא, שהיה אדיש להפרות בתחום זכויות האדם ברוסיה ולא ראה ברוסיה איום כלל.
רה"מ החדש נפתלי בנט יצטרך לבנות את היחסים עם פוטין מאפס, וזאת לא תהיה משימה קלה, כיוון שהנשיא הרוסי דבק באנשים אותם הוא מכיר היטב בכל הקשור ליחסי חוץ ולסביבתו הקרובה. בנוסף לכך, ברוסיה רואים בבנט כ"רה"מ לתווך קצר", כיוון שכהונתו קצובה בהסכם קואליציוני עם יאיר לפיד.
בנט (וגם שר החוץ לפיד) יצטרך להיות זהיר מאוד על מנת לא לשדר לארה"ב, השותפה האסטרטגית היחידה של ישראל, מסרים בעייתיים. יחד עם זאת, האינטרס המובהק של ישראל הוא המשך חופש הפעולה בשמי סוריה ולבנון, דבר המחייב יחסים תקינים עם מוסקבה. בעניין הזה אין ולא צפוי כל שינוי, כיוון שאיראן אינה משנה את עורה ואינה מתכוונת להפסיק לפעול בסוריה. כיום לא קיים כוח בינלאומי או אזורי שמסוגל לדחוק אותה החוצה. אי לכך, ישראל תצטרך לפעול בנחישות וביצירתיות על מנת למנוע מאיראן להתקרב לגבול עם ישראל ולבסס שם את מעמדה ולשם כך היא זקוקה לתיאום הדוק ומדויק עם רוסיה.
ממשלת בנט-לפיד תצטרך להתמודד גם עם לא מעט שאלות אסטרטגיות-מוסריות: האם ישראל תמשיך לקיים את השגרירות הישראלית בבלארוס, מדינה בה המשטר כולא את אזרחיו, פוגע בתקשורת החופשית ומענה את האסירים הפוליטיים? האם תביע את דעתה אם המצב באוקראינה או בגאורגיה ילך ויסתבך? נתניהו ידע לעקוף את כל המלכודות הללו, לרוב כאשר הוא בוחר בפוזיציה הניטרלית או שומר על זכות השתיקה. האם גם בימי הנשיאות של ביידן תוכל ישראל לשחק את המשחק שלה ולא לבחור בצד זה או אחר? זה יהיה תלוי, במידה רבה, ביכולתו של נפתלי בנט ליצור קשר אישי עם המנהיג הרוסי, בלי להקריב ולו במעט את היחסים המיוחדים הקיימים בין ירושלים לוושינגטון.
נכתב על ידי קסניה סבטלובה, עמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן
מסמך זרקור על רוסיה במזה"ת הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
