במוסקבה לא ממהרים לברך את ג'ו ביידן

קסניה סבטלובה | 13 בנובמבר, 2020

Photos: Kremlin.ru | CC BY 4.0

בים הברכות שזרמו ללשכתו של הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, אי אפשר היה שלא לשים לב להיעדרותו של מנהיג רוסיה, הנשיא ולדימיר פוטין. במוסקבה, כמו גם בבייג'ינג, בחרו לחכות עם הברכות למועד מאוחר יותר - השתיקה הרועמת הזאת אינה מבשרת טובות. מי שכן התייחס לניצחונו של ביידן, הייתה התקשורת הרוסית ופרשני החצר, שרובם ככולם העדיפו לדבר על יכולותיו המנטליות של הנשיא הנבחר ברוח לעגנית ומעליבה.

היחסים בין רוסיה לארה"ב ידעו מהמורות גם בארבע שנות שלטונו של הנשיא דונלד טראמפ, שכן האחרון לא הגשים את התקוות הרוסיות להסרת הסנקציות הכלכליות הכבדות שהוטלו בתקופתו של הנשיא ברק אובמה, אך אין ספק בכך, שאילו זה היה תלוי בקרמלין - דונלד טראמפ היה נותר בבית הלבן. טראמפ מעולם לא מיתג את רוסיה כאויבת של ארה"ב. הוא קרא לנשיא פוטין "חבר" ונפגש אתו למרות ההפצרות של הדרגים הגבוהים במחלקת המדינה והיועצים הקרובים. אך מה שיותר חשוב, מדיניות טראמפ גרמה להיחלשות משמעותית של ארה"ב בזירה הבינלאומית. הנשיא תקף את האו"ם, את נאט"ו ואת שותפיו באירופה ובדרום-מזרח אסיה, ותרם לבידודה של ארה"ב במוסדות הבינלאומיים. המתחים הפנימיים בחברה האמריקאית גאו, וארה"ב נראתה כמו ספינה אבודה ללא רב-חובל.

במהלך התקופה הזאת רוסיה הצליחה להגדיל באופן משמעותי את השפעתה בזירות רבות, במיוחד במזרח התיכון. הפכה ליצואנית הנשק מספר אחת באפריקה וביססה דריסת רגל משמעותית לחופי הים התיכון.

במוסקבה יודעים היטב שג'ו ביידן יהיה נשיא שונה מאוד מדונלד טראמפ. ביידן הוא פוליטיקאי ומדינאי אמריקאי "אולד סקול". הוא מאמין שהגדלת ההשפעה הרוסית באה בהכרח על חשבון ההשפעה והאינטרסים האמריקאים, בעבר הלא רחוק הוא סימן באופן מפורש את רוסיה בתור אויבת מספר אחת של ארה"ב. כך חשבו ופעלו גם נשיאים רבים לפניו שהיו מודעים לניסיונות של מוסקבה לערער את מעמדה ואת יציבותה של ארה"ב, בין היתר גם על ידי ההתערבות בבחירות. ג'ו ביידן שזכה לברכות לבביות מצד מנהיגי המערב - נשיא צרפת, קנצלרית גרמניה וראש ממשלת בריטניה - נחוש להתחיל לשקם את היחסים עם בני בריתה של ארה"ב באירופה ואת מעמדה של ארצו במוסדות הבינלאומיים, מיד לאחר השבעתו לנשיאות. הגברת ההשפעה, התחזקות ברית נאט"ו וקשר יציב וטוב בין חבריה, הוא טריגר חזק מאוד עבור הרוסים, שמאז ומתמיד פעלו ופועלים להדוף את נוכחות הברית במה שנקרא; "בליז'ניי זארוביז'ייה" - רפובליקות סובייטיות לשעבר שהפכו למדינות עצמאיות. את הניסיונות להתקרב למערב ולקדם מדיניות פרו-מערבית פירשו במוסקבה כניסיון לפגוע באינטרסים הרוסיים, דבר שלעיתים דרש התערבות צבאית, כמו שקרה בגאורגיה בשנת 2009 ובאוקראינה בשנת 2014. מדיניות הביטול האמריקאית אותה הנהיג טראמפ, הייתה טובה ונוחה לשליטי רוסיה.

"האינטרנציונליזם" של ביידן מעורר חרדות גדולות בקרמלין. במוסקבה מעריכים שהנשיא ביידן לא רק שלא יסיר את הסנקציות הקיימות, שחונקות את הכלכלה הרוסית, אלא להפך - ירחיב ויעצים אותן. הוא גם לא יהיה עיוור להפרות זכויות אדם כמו קודמו. החשש שארה"ב שוב תתחיל לחזק את הנורמות בתחום הרגיש הזה, מדאיג לא רק את הרוסים, אלא גם את הסינים, ואת השליטים במזרח התיכון. השאלה היא, האם החרדה המשותפת הזאת מפני חזרתו של "השוטר העולמי", תקרב את כל השחקנים הללו אחד אל השני ותחזק את הבריתות ואת הקשרים ביניהם, למרות יריבותן הפנימית? במצרים, בטורקיה וגם בערב הסעודית חוששים מאוד מהתחדשות הביקורת האמריקאית בעניין ההפרות הגוברות של זכויות האדם בארצם.

יחד עם זאת, חשוב לציין כי לא הנושאים הגלובליים, אלא תחילה הנושאים הפנימיים - התפשטות הנגיף, המשבר הכלכלי, אובדן מקומות העבודה והחברה האמריקאית המפולגת והשסועה - יככבו בראש סדר העדיפויות של הנשיא החדש. הוא לא יקרא למדינות זו "אמריקה פירסט" כמו טראמפ, אך המציאות עצמה תכתיב את הכללים לתקופה הקרובה. כמו כן, ביידן, היה מהמבקרים החריפים של המלחמה בעיראק, הוא מתנגד לכך שארה"ב תשלח את חייליה לכל מדינה בה יש סכסוך אלים (יש יותר מדי מדינות כאלה), אז קשה להאמין שהוא יגביר את הנוכחות הצבאית האמריקאית בסוריה או עיראק, אלא יעדיף לפעול באמצעות דיפלומטיה, לחצים פוליטיים ואיום של סנקציות. ארה"ב גם לא צפויה להתנגש עם רוסיה בלוב, מקום שחשוב מבחינה אסטרטגית וכלכלית למוסקבה, שכן לוב אינה נמצאת גבוה מאוד מבחינת סדר העדיפויות האמריקאי האזורי.

כך או כך, ברוסיה מרגישים שרוח צוננת נושבת עתה מוושינגטון לכיוונה, וכבר מתכוננים לקרב שיתנהל בזירות התקשורתיות, במוסדות הבינלאומיים ועל הקרקע. על ישראל להיות זהירה מאוד על מנת, מצד אחד לשמור על היחסים האסטרטגיים שלה עם מוסקבה בכל הקשור לשמירה על חופש הפעולה בצפון, ומצד שני להעצים ולחזק את הקשר עם ארה"ב של ביידן, השותפה האסטרטגית הראשית של ישראל בעולם. עד כה ישראל לא נאלצה לבחור צד בסכסוך הנצחי בין רוסיה לארה"ב, אך אם המתחים בין שתי המעצמות הגדולות הללו יגברו בתקופה הקרובה, ייתכן שישראל תצטרך לחשב מסלול מחדש.

נכתב על ידי קסניה סבטלובה, עמיתת מחקר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>