שיעור השתתפות נמוך של האזרחים הערבים בבחירות: משמעויות אסטרטגיות לישראל
ד"ר מיכאל מילשטיין | 14 בספטמבר, 2022
 |
| Photos: Zaher332 | CC BY-SA 4.0 |
לפי סקרי דעת קהל שנערכו בשבועות האחרונים, שיעור ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות הקרובות צפוי לעמוד על 40%-37%, כלומר הנמוך ביותר מאז קום המדינה.[1] לשם השוואה בבחירות הקודמות, שבהן נרשם שפל תקדימי בהיקף ההצבעה הערבי, עמד שיעור ההצבעה של הערבים על 44.6%.[2]
משמעות הדבר - צמצום הייצוג הערבי בכנסת, וכתוצאה מכך הקטנת השפעת הערבים על השיח הפרלמנטרי ועל תהליך קבלת ההחלטות ברמה הארצית. במציאות הפוליטית הנוכחית בישראל, במוקדו תיקו מתמשך, יכול תרחיש שכזה להיות בעל השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות כולן. הציבור הערבי כך נראה צפוי להיות גורם כבד משקל בבחירות הקרובות, אולם זאת לא בשל נוכחות והשתלבות אלא דווקא בגין היעדרותו מהן.
בכנסת הנוכחית יש לרשימה המשותפת 6 מושבים ולרע"מ 4, ואולם שיעור הצבעה של כ-40% ומטה יפחית מאותו מספר ואולי אף יקשה על אחת המפלגות (או על שתיהן) לצלוח את אחוז החסימה. הניתוח הזה ניצב בניגוד לרוב סקרי דעת הקהל המתפרסמים בישראל, ומשקפים יציבות יחסית בנתוני ההצבעה בחברה הערבית - כלומר שימור 10 מנדטים - באופן שכאמור לא משקלל את הפיחות הצפוי בשיעור ההצבעה.
ברקע למגמה המתוארת עומד שילוב בין שלושה גורמים: הקושי לסכם את הניסוי של רע"מ כהצלחה, בין היתר נוכח המשך השיעור הגבוה של אירועי הפשיעה והאלימות; חוסר יכולתה של הרשימה המשותפת להציג חזון מושך בפני הציבור הערבי (זאת ועוד, הרשימה מתבוססת במאבקים פנימיים מרים הנתפסים בציבור הערבי כ"קרב כיסאות" נטול מימד אידיאולוגי; וההסכמה שגובשה באחרונה בין חד"ש לבל"ד מבוססת על הימנעות - אנכרוניסטית במידה רבה - מהמלצה על ראש מפלגה ציונית לראשות הממשלה); ואי שילובם של מועמדים ערבים במקומות ריאליים ברשימות שגובשו במפלגות הציוניות הבולטות. לכך מתווספות גם קריאות הנשמעות מצד מפלגות הימין לאסור השתתפות של המפלגות הערביות הקיימות בבחירות לכנסת.
המצב הזה מעורר בקרב רבים בציבור הערבי תהייה נוקבת לגבי האפשרות להשפיע על המציאות באמצעות ההצבעה לכנסת והעמקת ההשתלבות במערכת השלטונית, ולגבי מידת הנכונות של הממסד הפוליטי ושל החברה היהודית לפתוח את שעריהן בפני האזרחים הערבים.
לפי שעה, חוסר המוטיבציה להשתתף בבחירות אינו נושא אופי אידיאולוגי, ומתקיים לצד המשך כמיהה של רבים, בפרט בני הדור הצעיר, להתמקד בפיתוח מרקם חייהם ולהעמיק השתלבות שאינה במישור הפוליטי, למשל במגזר הציבורי, במשק, בעולם העסקי או בעולמות התקשורת והתרבות. ברקע נשמעים קולות של גורמים הקוראים להחרמת הבחירות ממניעים רעיוניים, ובראשם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ותנועת בני הכפר, הדוגלים בבדלנות והימנעות ממגע עם מוסדות השלטון ועם החברה היהודית.
ההיענות הנמוכה להשתתפות הערבים בבחירות מתפתחת על רקע טעון במיוחד ביחסים שבין יהודים וערבים. בשנה וחצי האחרונות שמאז אירועי מאי 2021 נעו שתי החברות בחדות משפל של התנגשות אלימה תקדימית להשתלבות תקדימית שהונהגה בידי רע"מ. ואולם התחושה הכללית הרווחת בקרב שתי החברות היא של חשדנות עמוקה, ולצידה הערכה כי אירועי מאי 2021 נותרו "סיפור פתוח" וכי התפרצויות דומות עלולות להתרחש שוב, ייתכן אף בעוצמה רבה מבעבר.
כל זאת, כאשר ברקע מוקדים נפיצים נוספים בחברה הערבית, ובראשם הפשיעה והאלימות הגואות, ההתרופפות המתמשכת במשילות (במיוחד בנגב), המצוקה בקרב הדור הצעיר (שליש מבני 24-18 אינם עובדים או לומדים כיום), וכן המתיחות בסוגיות הקרקעות וחוק הלאום.
ייאוש גובר של הציבור הערבי מהמערכת הפוליטית כולה וייצוג מוגבל במוסדות השלטון עלולים להעמיק עוד יותר את האווירה הטעונה ואף להפכה לנפיצה, בעיקר אם תיווצר תחושה שממשלה עתידית תבכר להימנע משיתוף פעולה עם המפלגות הערביות או אף תשקול להצר את פעילותן. אלה עלולים לשמש נפץ שבכוחו להפוך תסכול רב-מימדי לחיכוך רחב, אלים וממושך בין הציבור הערבי למדינה. הדבר יהווה כר פורה עבור גורמים קיצוניים, ובראשם דאעש, שכבר הוכיחו בשנה האחרונה אחיזה שולית אך קטלנית בציבור הערבי, במיוחד בקרב הצעירים. תבערה שכזאת עלולה להתפרץ על רקע חיכוכים נקודתיים בין גורמי אכיפה לאזרחים ערבים, אך גם בעקבות התפתחויות בהקשרי הר הבית, נושא שכבר הוכח במאי 2021 כי ביכולתו להתסיס את הציבור הערבי.
המתיחות הקיימת וזו שעוד עלולה להיווצר ביחסים שבין יהודים וערבים מסוגלת להיהפך לאתגר אסטרטגי לביטחון ישראל שאינו נופל מזה שמגולם בזירות החיצוניות. זוהי תובנה שהכרחי שתוטמע בקרב כלל הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות ותשפיע על התנהלותם כבר עתה. הייצוג הערבי במפלגות היהודיות כבר לא ניתן לשינוי, אולם שימור על התנהלות מרוסנת ולשון מאוזנת בתקופה שנותרה עד הבחירות תועיל לשמירה על יציבות יחסית בזירה הפנימית.
ביום שלאחר הבחירות יידרשו מקבלי ההחלטות להפנות תשומת לב רבה לסוגיה הפנימית בישראל, לצד נושאים גורליים אחרים כגון הגרעין האיראני, המערכת הפלסטינית והחזית הצפונית. ההבנה המרכזית צריכה להיות שהנוסחה הוותיקה עליה הסתמכה מערכת היחסים בין הציבור הערבי למדינה מתקשה להמשיך ולהתקיים, וכי תחושת סגירת שערים בעת הנוכחית עלולה ליצור בקרב הציבור הערבי מפל ציפיות חריף, וכאמור גם להוביל לניכור גובר ולחיכוכים אלימים.
כל ממשלה שתכונן נדרשת להמשיך ואף להגביר את המאמצים שקודמו בשנים האחרונות בכל הנוגע להגדלת התקציבים המיועדים לפיתוח החברה הערבית, למיגור נגע הפשיעה והאלימות בקרבה ולטיפוח הדור הצעיר, לרבות קידום מיזמים של שירות אזרחי שביכולתם להעניק לצעירים תחושת ייעוד ותרומה לקהילה, לצד חיזוק זיקה בסיסית למוסדות המדינה. נוסף לכך, נדרשת הרחבת שילוב האזרחים הערבים בממסד (שם עדיין ייצוגם נמוך בהשוואה למשקלם הדמוגרפי), ואף בחינה של מהלך אסטרטגי בדמות גיבוש אמנה שבה ינוסח לראשונה מאז 1948 מהו מעמד האזרחים הערבים, ומהם חובותיהם וזכויותיהם.
האזרחים הערבים מצידם יידרשו להפגין היענות למיזמים המקודמים, לצד נכונות לעיצוב מחודש של תביעות היסוד מהמדינה באופן שלא ישמר ניכור מובנה. למשל נכונות לקבל את צביונה הקיים תוך קבלת שוויון זכויות אזרחי מלא, ומבלי להמשיך ולשאת את נס "מדינת כל אזרחיה" רעיון שנדחה ע"י הרוב המוחלט של הציבור היהודי ומשמר כאמור ניכור מתמשך בין החברות.
המשך המצב השברירי הנוכחי לא יוכל להימשך לאורך זמן, ועל שתי החברות להפנים כי הגיעו לצומת ההיסטורית שממנה הן יכולות לבחור בנתיב הידרדרות לתהומות תקדימיים או בפסיעה זהירה ולא נטולת מהמורות לעבר מציאות יציבה שתיטיב עם שתיהן.
[1]. ראו בעיקר סקר שפרסם ערוץ מכאן 33 ב-28 באוגוסט, וסקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-31 באוגוסט.
[2]. בבחירות 2001 נרשם שיעור של כ-20% (ברקע לכך עמדו אירועי אוקטובר 2000), אולם אז הבחירות היו ישירות לראשות הממשלה ולא לכנסת.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
