השלכות משבר הקורונה על הכלכלה הפלסטינית ועל עתיד הקשרים בין ישראל לגדה המערבית
אלוף (מיל.) יואב (פולי) מרדכי ד"ר מיכאל מילשטיין | 27 במאי, 2020
 |
משבר הקורונה גרם לשפל הכלכלי הקשה ביותר במערכת הפלסטינית, במיוחד באזור יהודה ושומרון (להלן: איו"ש), מזה שני עשורים. המשבר ממחיש את התלות העמוקה של הכלכלה הפלסטינית בזאת הישראלית ואת הזיקה הקיומית של הרשות הפלסטינית בישראל. יתרה מכך, המשבר מחדד בעיות יסוד רבות שנים במשק הפלסטיני, וממחיש את מרכזיות הכלכלה בשימור היציבות האסטרטגית בזירה הפלסטינית.
לאחר מעל עשור שבו היציבות הכלכלית היוותה הבלם המרכזי שמנע הסלמה ביטחונית רחבה באיו"ש - וזאת למרות משברים פוליטיים חריפים (השפעת המערכות הצבאיות ברצועת עזה, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, "אנתפאדת הסכינאים", פרסום "תכנית המאה" ועוד) - סופגת הכלכלה זעזוע עז בחודשים האחרון. התפתחות זו עלולה להיות בעלת השלכות אסטרטגיות על ישראל - במיוחד על רקע ההכרזות האחרונות של אבו מאזן ולפיהן הרשות הפלסטינית אינה מחויבת יותר להסכמים המדיניים עם ישראל, לרבות התיאום הביטחוני והאזרחי.
המשבר הכלכלי הנוכחי בזירה הפלסטינית נגזר ממגמות שמתפתחות במשק הישראלי, ומהווה הד לשפל הכלכלי העולמי. המשבר בא לידי ביטוי במספר מימדים:
- קריסת שוק העסקים הקטנים והבינוניים: בעקבות ההיחלשות שחלה בכוח הקנייה המקומי ובהכנסות שמקורן בישראל[1], לצד ההגבלות החריפות שהשיתה הרשות הפלסטינית על המרחב הציבורי ועל הפעילות העסקית, נרשמה פגיעה קשה בעסקים הקטנים והבינוניים באיו"ש. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית, מתוך 142,000 עסקים כאלה הפועלים בגדה וברצועת עזה, הפעילות ב-100 אלף הופסקה כמעט לחלוטין.[2] פגיעות בולטות במיוחד נרשמו בענפי החקלאות (200 מיליון דולרים מראשית משבר הקורונה), התעשייה (362 מיליון דולרים), המסעדנות (400 מיליון דולרים) והשירותים (1.175 מיליארד דולרים).[3] מצוקת העסקים הקטנים והבינוניים מתחדדת במיוחד על רקע העובדה כי לא קיים ברשות הפלסטינית חוק ביטוח סוציאלי,[4] מה שמותיר את עובדי המגזר הפרטי (כ-66% מכלל העובדים הפלסטינים) בשבר כלכלי עמוק, ללא יכולת להסתייע בפיצוי כספי או בתשלומי פנסיה. הרשות הפלסטינית מצידה הכריזה באמצע אפריל כי הנזק הכולל של משבר הקורונה במשק הפלסטיני עומד על 3.2 מיליארד דולרים (בהקשר הזה בולטת במיוחד הירידה החדה בהיקף ההכנסות המקומיות - מכחצי מיליארד ₪ בחודש פברואר לכ-250 מיליון ₪ מדי חודש מאז מארס).[5]
- החרפת בעיית האבטלה: כפועל יוצא של ההאטה בפעילות המגזר הפרטי ובחלקים גדולים מהמגזר הציבורי, מדווח על עלייה בשיעור האבטלה בזירה הפלסטינית שהיה גבוה עוד קודם משבר הקורונה. באיו"ש זינק שיעור האבטלה הממוצע מ-17% ל-35%, וברצועת עזה מ-45% ל52% (בעיית האבטלה חריפה במיוחד בקרב בני הדור הצעיר - ערב משבר הקורונה נרשם שיעור אבטלה של כ-30% בקרב בני 29-18 באיו"ש ו-69% [!] ברצועת עזה). יתרה מכך, מתוך כמיליון עובדים בזירה הפלסטינית[6], הוגדרו 453 אלף כמי שנפגעו כלכלית ממשבר הקורונה ברמה זו אחרת (מהם 300 אלף שהפכו מובטלים, 200 אלף מהמגזר הפרטי ו-100 אלף עובדים בישראל). משבר חריף במיוחד נרשם בקרב הפועלים בישראל שמנו עד לפני שלושה חודשים כ-133 אלף איש (כ-25 אלף מהם עבדו ביישובים באיו"ש; השכר היומי הממוצע של כל פועל בישראל היה 254 ₪ בהשוואה ל-119 ₪ שהרוויח פועל פלסטיני שעבד בשוק המקומי). מעבר לחשש העמוק שהתפתח בזירה הפלסטינית מכך שמגזר עובדים זה חשוף יותר מאשר כל ציבור פלסטיני אחר להידבקות בקורונה בשל החיכוך עם המרחב הציבורי בישראל (טיעון שזכה לליבוי מצד בכירי הציבור הפלסטיני, ובראשם ראש-הממשלה מוחמד אשתיה, באמצעות הסתה שחלק ממנה היה בעל "ניחוח אנטישמי"), רוב הפועלים לא נענה להצעת ישראל לשהות ארוכת טווח בתחומה, ולפיכך מוצא עצמו מובטל (כרגע מצויים בישראל כ-30 אלף פועלים בלבד).[7]
- התרחבות מעגל העוני: הצמצום הניכר בפעילות הכלכלית והחרפת האבטלה הביאו משפחות רבות לבקשת סיוע מהמשרד לעניינים סוציאליים ברשות הפלסטינית לצורך קיום בסיסי (בעיקר סלי מזון או סיוע פיננסי לרכש מוצרי יסוד ושירותים). לפי נתוני המשרד, מאז ראשית משבר הקורונה 120 אלף משפחות חדשות הוגדרו כמצויות מתחת לקו העוני (רובן כאלה שהמפרנס הראשי בהן נותר ללא מקור הכנסה), ונדרשו לסיוע בסלי מזון, צורך שגבר במיוחד על רקע חודש רמדאן (60% מהמשפחות העניות "החדשות" הן מאיו"ש; ברצועת עזה שיעור העוני היה גבוה יחסית עוד קודם למשבר הקורונה ועומד כיום על 53%).
- ערעור המערכת המוניטרית: הצמצום הכולל של הפעילות הכלכלית במשק הפלסטיני, בליווי הלחץ הישראלי שהתפתח בשבועות האחרונים על הבנקים הפלסטינים לסגור חשבונות שבאמצעותם סופקו כספים למשפחות מחבלים (התפתחות שלוותה בתסיסה ציבורית חריפה),[8] גורמים מזה כמה חודשים לזעזוע ביציבות הבנקים בזירה הפלסטינית. במסגרת הזאת בולטות תופעות כגון ירידה חדה בהפקדות של עובדי המגזר הציבורי והפרטי (נוכח שיבוש מתמשך בקבלת שכר), נסיקה חדה בהיקף ההמחאות החוזרות (44% בחודש אפריל בהשוואה ל-13.3% בחודש מארס), וירידה חדה במדד מחזור העסקים (החריפה ביותר שנרשמה אי פעם).[9]
- סיוע חוץ מוגבל: עוד קודם למשבר הקורונה ניכרה מגמה רבת שנים של צמצום מתמשך בסיוע החוץ הכלכלי שהוענק לרשות הפלסטינית. זאת, בשלב שילוב בין אילוצים פנימיים של המדינות התורמות וצורך להשקיע בפתרון בעיות מבית, לבין ביקורת מתמשכת לגבי השחיתות במנגנוני הרשות הפלסטינית ותסכול מהעדר טיפול בבעיות יסוד מבניות במשק הפלסטיני. מאז ראשית הקורונה, הוענק אומנם לרשות הפלסטינית סיוע ייעודי לצורך התמודדות עם האתגר, אולם זה היה מצומצם יחסית, בין היתר נוכח התמקדות מרבית מדינות העולם במצוקותיהן מבית (הסיוע כלל בין היתר ציוד רפואי, בעיקר מסין, ירדן ומדינות אירופה). הסיוע הכספי החיצוני שהוענק מוקד ברובו בתמיכה במשפחות נזקקות ובעסקים קטנים ובינוניים ובתשלום משכורות לעובדי המגזר הציבורי (האיחוד האירופי העניק בחודשים האחרונים סיוע של כ-60 מיליון אירו, וקטר המשיכה את התמיכה הכלכלית בקבוצות נזקקות, במיוחד ברצועת עזה, באמצעות עוד כ-10 מיליון דולרים). כל זאת, מתוך סיוע שוטף בגובה של כ-280 מיליון ₪ שהוזרם באותה התקופה לפלסטינים מהקהילה הבינ"ל (במיוחד מהאיחוד האירופי ומערב-הסעודית).
- המימד החברתי של המשבר הכלכלי: כמו בחברה הישראלית, גם בזאת הפלסטינית, נוצרה בעטיו של משבר הקורונה חרדה קולקטיבית שהקרינה על המתרחש בתאים המשפחתיים ועל המצב הנפשי של הפרטים. סקרי דעת קהל שנערכו בחודשים האחרונים בזירה הפלסטינית העידו על התפתחות רחבה של מצוקות נפשיות ובמוקדה חרדה מהשלכות המשבר הכלכלי על יכול הקיום של המשפחות,[10] עלייה בשיעור האלימות נגד נשים[11] ותחושה ציבורית ולפיה חלה החרפת בנגע הפשיעה בשטחים.[12] ברקע, תצוין גם העובדה כי מערכת החינוך הפלסטינית מושבתת מזה למעלה מחודשיים, ולפיכך 1.4 מיליון ילדים פלסטינים מצויים מחוץ למסגרות הלימודיות, דבר שתורם להצטברות המתח בתוך התאים המשפחתיים, ובאיו"ש - מגביר את הסיכוי שאלה ישתתפו בהתנגשויות עממיות אלימות נגד ישראל.
- ההשלכות הכלכליות של משבר התאום: כמעט כל רכיבי החיים של הפלסטינים באיו"ש תלויים בתיאום האזרחי ההדוק בין ישראל לרשות הפלסטינית. על רקע המשבר המתעצם בין הצדדים, מתפתחת בקרב פלסטינים רבים דאגה (המצטרפת לזאת שנוצרה בעקבות משבר הקורונה) מפני המשך קיומם של רכיבים שעליהם נסמך קיומם ברבע המאה האחרונה ואשר נגזרים כולם מההסכמים המדיניים בין ישראל לפלסטינים. בהקשר הזה עולה סימן שאלה כבד לגבי האפשרות להמשך יציאת פועלים לישראל, לניהול פעילות מסחרית ועסקית שוטפת, לטיפול ואשפוז של חולים בישראל, לקידום פרויקטים תשתיתיים אזרחיים, וכן לתנועת אזרחים פלסטינים בתוך איו"ש וממנה החוצה, לרבות של בכירים הנושאים תיעוד VIP - רכיבים הנגזרים כולם מהסכמי פריז (1994).
התנהלות ישראל נוכח משבר הקורונה בזירה הפלסטינית בכלל ובמימד הכלכלי בפרט מגלמת, עד כה, הבנה עמוקה לגבי הקשר ההדוק שבין מצב המשק הפלסטיני למציאות האסטרטגית בזירה הזאת. ישראל הקפידה לקדם שיתוף פעולה אזרחי הדוק עם הרשות הפלסטינית לצורך טיפול בחולים ומניעת התפשטות הנגיף (בעיקר אספקת ציוד והכשרת צוותי רפואה). במימד הכלכלי, נקטה ישראלית גישה גמישה בכל הנוגע להעברות כספים לידי הרשות לצורך תפעול מנגנוניה, תשלום משכורות עובדי המגזר הציבורי ואספקת צורכי הקיום של הציבור הפלסטיני. כך, מאז ראשית המשבר הועברו מישראל כ-3 מיליארד ₪ לידי הרשות הפלסטינית, חלקו הוגדר כהלוואה (סכום בגובה 800 מיליון ₪).[13] נוסף לכך, ננקטו, כאמור, מהלכים תקדימיים בהקשרי עבודת פלסטינים בישראל (היתר לרבים מהם לשהות באופן רציף בשטח המדינה, דבר שבעבר נתקל בהתנגדות חריפה מצד גורמי הביטחון בישראל), ולפי שעה נראה כי אין החלה ישראלית מלאה ונוקשה של החוקים בנושא קיזוז כספים שהרשות הפלסטינים מעבירה למשפחות מחבלים.
המציאות הנוכחית בזירה הפלסטינית משקפת לכאורה יציבות במישורים הממשלי והציבורי. בקרב רוב הפלסטינים רווחת תחושת "הישג לאומי" נוכח מספר החולים המוגבל יחסית,[14] וההערכה הקולקטיבית ולפיה הממשל הפלסטיני טיפל ביעילות באתגר.[15] יתרה מכך, כלל מנגנוני הממשל באיו"ש וברצועת עזה פועלים ביעילות וברצף תפקודי, ותשלום משכורות עובדי המגזר הציבורי ברשות הפלסטינית נמשך עד כה כסדרו. מחאה ציבורית יחידה נרשמה במהלך עיד אלפטר (26-24 במאי) כאשר ביישובים שונים באיו"ש תושבים פלסטינים התרעמו על הנחיית הרשות הפלסטינית לקיום של הסגר מלא בימי החג.
ואולם, היציבות היחסית מתעתעת ועלולה להשתנות במהירות. ההקרנה השלילית של המציאות הכלכלית על המצב האסטרטגי מתרחשת בזרמי העומק של הזירה הפלסטינית ומתפתחת בצורה הדרגתית. הדבר בולט במיוחד באיו"ש שבה נרשמה יציבות כלכלית יחסית בעשור האחרון, ולפיכך הפגיעה שהסב משבר הקורונה הייתה חריפה יותר מאשר ברצועת עזה, שמלכתחילה נתונה במצוקה כלכלית חריפה ומתמשכת.
במסגרת הזאת, מסתמן איום חבירה נפיץ בין התסכול הקולקטיבי של הציבור הפלסטיני נוכח הפגיעה קשה במרקם החיים שלו הורגלו הפלסטינים לבין המשבר הפוליטי שמקודם על-ידי הרשות הפלסטינית. רוב הציבור הפלסטיני לא מפגין ככלל עניין רב בשנים האחרונות במשברים הפוליטיים, ואולם בנסיבות הנוכחיות של שחיקת מחקר ההפסד הקולקטיבי, מספר רב יותר של פלסטינים עלולים להצטרף למעגלי העימות.
נוכח האתגר הרב-מימדי המתעצם בזירה הפלסטינית, על ישראל להפגין גישה זהירה ורגישה במיוחד במישור הכלכלי. ייצוב המערכת הפלסטינית יחייב מספר מהלכים מידיים שמומלץ לקדם למרות ותוך כדי המשבר הפוליטי החריף בעקבות הפסקת התאום: הבטחת תמיכה פיננסית קבועה ברשות הפלסטינית, בעיקר לצורך תשלום משכורות הפקידים ואספקת סיוע למשפחות נזקקות (ייתכן תוך שיגור מסרי הסברה בנושא הזה כלפי הציבור הפלסטיני); הרחבת מספר אישורי ההקלות לסוחרים פלסטינים (תיעוד BMC); עידוד או הקלת הפעילות המסחרית והעסקית של אזרחים ישראלים ערבים עם שווקי איו"ש; בחינת השהייה של מהלכי ענישה בנושא - הצודק והלגיטימי - של קיזוז כספי המחבלים והסדרתו בחוק; השבה רחבה ומהירה ככל שניתן של פועלים פלסטינים מאיו"ש לעבודה בישראל; פיתוח תעשיית ההייטק ומיקור חוץ לחברות ישראליות ובינלאומיות; ועידוד גיוס של תרומות חיצוניות ברשות הפלסטינית.
מימוש אותן המלצות עשוי להקנות לישראל יציבות זמנית באיו"ש, בעיקר אל מול הציבור הפלסטיני. ואולם, בחלוף הזמן האפקטיביות של מאמצי הריסון תפחת, והם עלולים לאבד מאוד מהשפעתם, ללא הקשרים מדיניים רחבים יותר.
[1]. 84% מהייצוא בזירה הפלסטינית מנותב לישראל (שיעור של כמיליארד דולרים בשנה, עיקרו אבן ושיש, ריהוט, טקסטיל ומוצרי חקלאות) ו-56% מהייבוא מקורו בישראל (שיעור של כ-5.5 מיליארד דולרים בשנים, בעיקר דלק וגז שמהווים כרגע בכלל הייבוא מישראל, מלט, מזון ורכבים). נתח גדול מהפעילות העסקית בין שני הצדדים נסמך על כוח הקנייה של אזרחים ערבים ישראליים שמוערך בכ1.3 מיליארד ₪ בשנה (בעיקר רכש מוצרי מזון ובית, הלבשה, ריהוט ותיירות). ראו פירוט בנושא: מחסן מחמד צאלח, אל-תקריר אל-אסתראתיג'י אל-פלסטיני, 2019-2018 (בירות: מרכז אל-זיתונה לל-דראסאת ואל-אסתשאראת, 2020), עמ' 30-29.
[2]. דו"ח שפורסם באמצע אפריל ומצוי באתר הלשכה: www.pcbs.gov.ps. בהקשר דומה יצוינו סקר דעת קהל שנערך ע"י מכון PCPO הפלסטיני ופורסם ב-25 במארס עולה ש-30% מהפלסטינים דיווחו על פגיעה קשה במצבם הכלכלי ו-40% על "פגיעה בינונית" (מצוי באתר האינטרנט של המכון: www.pcpo.org); סקר של מכון AWRAD מה-1 באפריל עולה כי 10% מהמשפחות הפלסטיניות איבדו באופן מוחלט כל מקור של הכנסה (מצוי באתר האינטרנט של המכון: www.awrad.org); וסקר של אותו המכון מאמצע מאי שלפי ממצאיו 27% מהפלסטינים מעידים כי איבדו לגמרי או חלקית את משרותיהם (36% בקרב בני הגילאים 30-18) ו71% כי לא מימשו הכנסה כלשהי או שמימשו הכנסות בשיעור מוגבל מאוד בחודשים האחרונים (84% בין הגילאים 30-18).
[3]. לטענת הלמ"ס הפלסטינית התמ"ג בזירה הפלסטינית פחת בשלושת החודשים האחרונים ב-14% בהשוואה לשלושת החודשים בשנת 2019 (מדובר בנתון בשפל החמור ביותר בתחום התמ"ג מאז שיא ימי האנתפאדה השנייה לפני כשני עשורים). עוד נטען כי ההכנסות בתחום החקלאות צפויות לרדת ב-15%, בתעשייה ב-18.5%, בבנייה ב-25% ובשירותים ב11.5%, וכי התמ"ג של הרשות הפלסטינית שצפוי היה לעמוד על 16.2 מיליארד דולרים יעמוד בסופו של דבר על 13.64 מיליארד דולרים - אל-איאם (ראמאללה), 24 באפריל.
[4]. מחאת הביטוח הסוציאלי פרצה במלואה עוזה ברשות הפלסטינית לפני כשנתיים. יודגש כי ראש-הממשלה הפלסטיני הקודם, ד"ר ראמי חמדאללה, ניסה עד החלפתו בראשית 2019 לקדם את המהלך, אולם החלפתו סיכלה את הדבר. ראו הרחבה בנושא: www.palestine.paldf.net, 17 באוקטובר 2018.
[5]. אל-קדס (מזרח ירושלים), 27 באפריל.
[6]. לפי נתוני הלמ"ס הפלסטינית מאמצע אפריל, 21% מכלל העובדים משויכים למגזר הציבורי (כ-210 אלף באיו"ש וברצועת עזה; כ-50,400 הן נשים); 66% הם עובדי המגזר הפרטי (667 אלף, 500 אלף מתוכם מיהודה ושומרון; 109,000 נשים עובדות במגזר הפרטי); ו-13% עובדים בישראל וביישובים באיו"ש (133 אלף, כ-1000 מתוכם נשים). התוצר של סקטור העובדים בישראל עמד עד משבר הקורונה על כ-30% מכלל התמ"ג ברשות הפלסטינית (פי שניים משיעורם המספרי בכוח העבודה הפלסטיני). פירוט באתר הלשכה: .www.pcbs.gov.ps
[7]. עד משבר הקורונה עמדו כלל הכנסות הפועלים בישראל מדי חודש על 671 מיליון ₪. לפי הערכות הלמ"ס הפלסטינית בחודשים האחרונים חל צמצום של 85% בסכום הזה - שם.
[8]. הסכום הכולל שמשולם מדי שנה למשפחות מחבלים ע"י הרשות הפלסטינית עומד כל כ-1.1 מיליארד ₪. מאז העברת החוק המורה על קיזוז הסכום הזה מהכספים המועברים לרשות הפלסטינית (ראשית 2018), ההפחתה הייתה מוגבלת יחסית (כ-500 מיליון ₪ במארס 2018 ועוד 150 מיליון בדצמבר 2019). להרחבה בנושא: Ynet, 17 בפברואר 2019.
[9]. ראו הרחבה: דניא אלוטן, 15 באפריל 2020.
[10]. לפי סקר של מכון AWRAD מה-18 במאי, 78% מהנשאלים הפלסטינים העידו כי בחודשים האחרונים הם חווים מצוקה אישית שהוגדרה כבדה או בינונית (הסקר מצוי באתר האינטרנט של המכון: www.awrad.org).
[11]. לפי מחקר שפורסם ביומון אל-חיאת אל-ג'דידה (14 במאי), חלה בחודשים האחרונים עליה של 37% בשיעור מקרי האלימות המדווחים נגד נשים (37% מהנשים שהותקפו הן בין הגילאים 29-20). עוד דווח כי 21% מהנשים שחוו אלימות ניסו להתאבד ו-64% ברחו מבתיהן.
[12]. לפי סקר של מכון AWRAD מה-20 באפריל 58% מהפלסטינים טענו שיש עלייה בשיעור הפשיעה ברשות הפלסטינית (ראו פירוט באתר המכון: www.awrad.org). מנגד התביעה הכללית הפלסטינית טענה לירידה של 76% במקרי הפשיעה במהלך החודשים האחרונים - www.24fm.ps, 5 במאי; והמשטרה הפלסטינית טוענת כי במהלך משבר הקורונה אירעו שני מקרי ההתאבדות בשטחים לעומת 10 בתקופה המקבילה בשנה שעברה, ומספר הדיווחים על אלימות בתוך המשפחה ירד מ-504 ל-414 בהשוואה בין שתי התקופות - www.alhadath.ps, 15 במאי.
[13]. כ-64% מתקציבה השנתי של הרשות הפלסטינית (כ-18 מיליארד ₪ בשנת 2019 ו-17.8 מיליארד ₪ ב-2020; כ-700 מיליון ₪) מבוסס על העברת כספי סילוקין הנגבים מעבודת פועלים בישראל ומסחורות המגיעות לרשות הפלסטינית דרך ישראל.
[14]. לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני חלו בסה"כ כ-550 פלסטינים מהקורונה: כ-400 באיו"ש, כ-130 במזרח ירושלים ועוד 20 ברצועת עזה. 4 פלסטינים מתו מהמחלה, שניים באיו"ש ושניים במזרח ירושלים. לפי הניתוח הפלסטיני, 75% מכלל החולים הם פועלים שעבדו בישראל או מי שבאו עימם במגע, ו-65% מהחולים הם תושבי עוטף ירושלים ומזרח ירושלים. אתר משרד הבריאות הפלסטיני: www.moh.ps.
[15]. לפי סקרי דעת קהל שנערכו במערכת הפלסטינית במהלך משבר הקורונה, האמון הציבורי בהתנהלות הממשל הפלסטיני גבוה מאוד: לפי סקר של מכון AWRAD מה-1 באפריל 82% מהפלסטינים הביעו אמונם בניהול הממשל הפלסטיני את משבר הקורונה (הסקר מצוי באתר המכון: www.awrad.org), לפי סקר של מכון ה-JMCC מה-6 באפריל - שיעורם עומד על 96%. ציונים גבוהים במיוחד הוענקו לסגירת המרחב הציבורי, לפעולות הסברה ולאכיפת ההנחיות בנושא הקורונה מול הממסד הדתי ובתי העסק (הסקר מצוי באתר המכון: www.jmcc.org).
נכתב ע"י אלוף (מיל.) יואב (פולי) מרדכי וד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
