ההסדרה המתהווה בעזה: קבלת שלטון החמאס כעובדה קיימת לטווח ארוך
ד"ר מיכאל מילשטיין | 7 בנובמבר 2021
 |
| Photo: Map - DYKT Mohigan | CC BY 2.0 |
כחצי שנה לאחר מבצע "שומר החומות", הצליחה החמאס להשיב את כלל הנכסים שאיבדה בעקבות המערכה אותה היא יזמה תוך הפרה בוטה של ההסדרה שהתקיימה עד אז ברצועת עזה. יתרה מכך, התנועה אף קצרה הישגים אסטרטגיים שלא היו בידיה ערב העימות בדמות המהלכים האזרחיים חסרי התקדים שישראל מקדמת כלפי רצועת עזה באחרונה, ובראשם הגדלת מכסת העובדים בישראל והסרת חסמים על ייצוא הסחורות מהאזור והייבוא אליו. כך למעשה, שבו ישראל והחמאס למצב ששרר ב-10 במאי, יום פרוץ המבצע, ומתפתחת בהדרגה אף מציאות משופרת מבחינת יחיא סנואר.
המהלכים האלה מקודמים מבלי שחמאס נדרשת לוויתור בסוגיות מהות, כגון השבויים והנעדרים, המשך התעצמותה הצבאית והכוונת הטרור באיו"ש, ולאחר שהתנועה קידמה חיכוכים אלימים ברצועת עזה בחצי השנה האחרונה שבשיאם נהרג לוחם מג"ב בפיגוע על גדר הגבול. החמאס ניצבת בפועל בפני תביעה אחת בלבד: שימור הרגיעה הביטחונית ברצועת עזה, מצב שעצם קיומו לאורך זמן מוכיח את יכולת השליטה ההרמטית של התנועה באזור.
רוב היעדים האסטרטגים שהתוותה ישראל עם סיום מבצע "שומר החומות" לא מומשו הלכה למעשה, למעט השקט הביטחוני, ורוב הכרזותיה לגבי שינוי כללי המשחק התפוגגו, ובראשן התניית המהלכים האזרחיים בהתקדמות בנושא השבויים והנעדרים. זאת ועוד, ניכר קושי מצד ישראל להטמיע חלק מלקחי "שומר החומות" (או להכיר בהם), ובראשם העובדה שחמאס מתייחסת להסדרה באופן גמיש ובלתי מחייב, ולא מהססת להפר אותה בהתאם לאינטרסים שלה. במילים אחרות: מבצע "שומר החומות" שיקף במידה רבה ערעור של תפיסת ההסדרה אשר הופרה ע"י החמאס גם כשלא קדמה לעימות הידרדרות ביטחונית ברצועת עזה, וכאשר העילה להתקפה הייתה הנעשה בירושלים.
ההסדרה המתהווה צפויה לצמצם לאורך זמן את יכולתה של ישראל לקדם שינוי עמוק במציאות ברצועת עזה: החמאס ממשיכה לשלוט באזור, ואחיזתה בו אף מתחזקת הודות לשיפור המצב הכלכלי (ואגב כך גם קטנה התסיסה הציבורית שעשויה הייתה להציב אתגרים בפני ממשל החמאס); השפעת הרשות ברצועת עזה מצטמצמת בהדרגה וקטן הסיכוי שתוכל לשוב לאזור כריבון בטווח הנראה לעין (שילוב בין חוסר יכולת לחוסר רצון של אבו מאזן); וקטר ממשיכה לשמש שחקן מפתח מרכזי ברצועת עזה, בעיקר באמצעות הסיוע האזרחי שהיא מעניקה. על רקע המגמות האלה פוחתת בהדרגה הסבירות להתפתחות חלופה לממשל החמאס, בין אם באמצעות חזרת הרשות הפלסטינית לרצועת עזה ובין אם בעקבות התממשות של "אביב עזתי" שיערער את שלטון התנועה.
קידום ההסדרה במתווה הנוכחי וללא וויתורים מהותיים מצד החמאס עלול לפגוע בכוח ההרתעה של ישראל כלפי התנועה. סנואר מבין את מדיניות ישראל כעדות לכמיהתה העזה לרגיעה ביטחונית ברצועת עזה, נוכח מיקודה בבעיות אחרות (הקורונה, הכלכלה, איראן) ועל רקע ההרכב השברירי של הממשלה הנוכחית. במצב שכזה ייתכן כי סנואר מעריך שקטן הסיכוי ליוזמות התקפיות מצד ישראל (לרבות במסגרת פגיעה במאמצי בניין הכוח של החמאס), ואף עלול לשקול בנסיבות המתאימות לשוב וליזום מערכה נגד ישראל - למשל בעקבת מתיחות בירושלים, באיו"ש או בחברה הערבית בישראל - וזאת מתוך הערכה שלא ייגבה ממנו מחיר כבד גם בתרחיש שכזה.
ההסדרה מעניקה אפוא לישראל אפשרות לביסוס רגיעה בטווח הקצר, אולם מגלמת פוטנציאל להתעצמות האיומים הביטחוניים בטווח הארוך. המציאות המתהווה מגבילה בהדרגה את יכולתה של ישראל ליזום מהלכים התקפיים, בין היתר נוכח המעורבות העמוקה של שחקנים חיצוניים בהסדרה הנוכחית, לרבות מצרים, האו"ם וקטר; ומאפשרת לחמאס לחזק את מעמדה במערכת הפלסטינית (כאשר ברקע ההזדמנויות שהתנועה מזהה ב"יום שאחרי" אבו מאזן), ולפתח את עוצמתה הצבאית לקראת המערכות העתידיות נגד ישראל.
ההסדרה במתווה הנוכחי משקפת את הקבלה המובהקת ביותר של ישראל עד היום את החמאס כעובדה קיימת לטווח הארוך, במידה רבה בדומה לאופן שבו נתפס חזבאללה בחזית הצפונית. יתרה מכך, אימוץ ההסדרה משקף את האמת המרה ולפיה אין בידי ישראל חלופות אסטרטגיות של ממש בנוגע לרצועת עזה. היות ומיטוטו שלטון החמאס וכיבוש רצועת עזה לא נשקלים ברצינות, ונוכח העובדה שהרעיונות לפירוז רצועת עזה ולפריסת כוח רב-לאומי באזור אינם מציאותיים, אין בפני ישראל אלא להכריע בין התכתשות מתמשכת שמשמעה חוסר רגיעה ביטחוני, במיוחד עבור תושבי עוטף עזה, לבין הסדרה ארוכת טווח שאותה, כאמור, תנצל החמאס להתעצמות לקראת מערכות העתיד.
למרות ההתקדמות המהירה בהסדרה, אין מדובר בנתיב דטרמיניסטי אלא בתהליך שישראל יכולה עדיין להשפיע על דיוקנו הסופי. בהקשר הזה מומלץ להתנות בנחישות, גם עתה, את המשך קידומם של מהלכים אזרחיים - בעיקר הגדלת מכסת הפועלים בישראל ותשלום המשכורות לפקידי החמאס במימון קטרי - במילוי דרישותיה, ובראשן התקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים. לא מן הנמנע כי מדיניות שכזאת תעורר מחדש חיכוכים בין הצדדים, אולם הדבר חיוני לצורך חיזוק דימויה של ישראל בעיני החמאס שנראה כי נשחק בחודשים האחרונים.
במבט מעמיק יותר ההסדרה ברצועת עזה ממחישה את העדרה של אסטרטגיה ישראלית בנושא הפלסטיני - הן אם בשל חוסר רצון והן אם בשל חוסר יכולת - ואת המחיר הכבד שנגבה מישראל כיום ועוד ייגבה ממנה בעתיד בעקבות כך. על העדר ההכרעות מנסה ישראל לחפות באמצעות קידום "שלום כלכלי" שכאמור מספק רגיעה בטווח הקצר, אולם מגלם נזקים בטווח הארוך: במקרה של רצועת עזה, כאמור, בדמות הפיכת החמאס לעובדה קיימת ולאיום מתעצם, ובאיו"ש - בדמותה של צעידה מתמשכת, בלתי מודעת ובלתי מתוכננת או רצונית לעבר מציאות של מדינה אחת.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
