האמנם הגיעה שעת האמת של הפיוס הפנים-פלסטיני?

ניתוח התרחישים והמלצות למדיניות

ד"ר מיכאל מילשטיין | 5 באוקטובר, 2020

Photos: Kremlin.ru | Federation Council of the Federal Assembly of the Russian Federation | CC BY 4.0

בשבועות האחרונים נרשמה התעוררות בשיח הפיוס הפנים-פלסטיני בין הרשות לחמאס. ברקע לכך, המשבר האסטרטגי הרב-מימדי שחשים שני הצדדים, ובמיוחד אבו מאזן שבעקבות ההסכמים המדיניים בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין נקלע לתחושת בידוד חריף ומתקשה להציג חזון או אופק אסטרטגי כלשהו בפני הציבור הפלסטיני. חמאס מצידה מצויה במצוקה מתמשכת על רקע המצב האזרחי המחריף ברצועה שאותו היא מתקשה לשפר. שני הצדדים, אפוא, מתועלים לפיוס מתוך מצוקה פנימית עמוקה, לצד רצון להציג רלוונטיות.

סבב השיחות הנוכחי בין הרשות (המיוצגת ע"י הנהגת הפתח) לחמאס מגלם שני הבדלים משמעותיים בהשוואה לדיונים ולהסכמים רבים שקודמו במהלך 13 השנים שמאז פוצלה המערכת הפלסטינית בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה. ההבדל הראשון מגולם בחסות התורכית לשיחות, וזאת לאחר שכל המגעים בין הפתח לחמאס עד היום קודמו בחסות או בתיווך של גורמים ערביים, ובראשם מצרים. הדבר נובע ביסודו מתחושת העלבון הקשה של אבו מאזן נוכח התנהלות העולם הערבי בעת הנוכחית, דבר שדוחק אותו לידי ארדואן ובת בריתו - קטר, המזוהים עם האחים המוסלמים, וקרובים לחמאס יותר מאשר לרשות.

ההבדל השני מגולם בכך שמושכות הניהול של "תיק הפיוס" הוענקו לג'בריל רג'וב, מזכ"ל הוועדה המרכזית של הפתח ומראשי התנועה. רג'וב פועל במשנה מרץ לקידום מעשי של הפיוס, וזאת בין היתר נוכח שאיפותיו לרשת את אבו מאזן, ונוכח תפיסתו את "תיק הפיוס" כקרדום מרכזי שבאמצעותו יוכל לבסס מעמד של מנהיג לאומי. לפי תפיסתו, כך נראה, הוא יכול לממש את היעד הזה לאחר קיום בחירות ובעקבות כינונה של ממשלת אחדות, אשר בראשה הוא יעמוד.

שני הצדדים שואפים להפגין רצינות רבה יותר מאשר בעבר בשיח ביניהם ואף גיבשו הבנות ראשוניות המשקפות יעדים משותפים, תוך עקיפה של סלעי מחלוקת אשר גרמו בעבר לכישלון מגעי הפיוס. בהקשר הזה בולטות ההכרזות של ראשי הפתח וחמאס ולפיהן שני הצדדים הסכימו שיעדם בעת הנוכחית הוא כינון מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים (ללא שילוב התנאי שהציבה הרשות בעבר לגבי הצורך להכיר בהסכמים המדיניים שנחתמו על-ידה, דבר שנדחה על הסף ע"י חמאס); שההתנגדות העממית היא אמצעי המאבק המרכזי נגד ישראל בעת הנוכחית (תוך שחמאס מבהירה כי היא עצמה לעולם לא תזנח את ההתנגדות המזוינת); כי אש"ף ינהיג את המערכה המדינית של הפלסטינים; וכי הבחירות העתידיות ייערכו על בסיס יחסי.

למרות אווירת האופטימיות שמנסים שני הצדדים לשוות, ישנו מקום מובן גם עתה לספקנות באשר לאפשרות לממש "פיוס מלא". אבו מאזן הוא המכריע הבלעדי בסוגיה מצד הרשות, אולם ניכר כי אינו ממהר להעלות את ההבנות על פסים מעשיים, ונראה כי בחר להמתין עד לאחר הבחירות בארה"ב (3 נובמבר), על מנת לבחון האם יחולו תמורות בהתנהלות הממשל בוושינגטון כלפי הנושא הפלסטיני. זאת ועוד, יתר בכירי הרשות אומנם מכריזים בפומבי על דבקותם בקידום התהליך, אולם מאחורי הקלעים מקנן בקרבם חשש כבד מהתממשותו המהירה באופן שיערער את שליטת הפתח באיו"ש ויעודד הרמת ראש של חמאס. זאת כאשר ברקע צרוב עדיין בעומק תודעתם זיכרון הטראומה הקשה של קיץ 2007 ברצועת עזה.

בנסיבות הנוכחיות אין אולי סכנה לתפנית אסטרטגית מיידית במערכת הפלסטינית, אולם גובר החשש מ"תאונות היסטוריות" - המתרחשות באופן תדיר במערכת הפלסטינית - וזאת חרף התכנונים או האינטרסים של הרשות הפלסטינית. הפעם כאמור, הסיכוי להתהוות שכזאת רב יותר מאשר בעבר, נוכח המצוקה העמוקה של הממשל הפלסטיני וכמיהתו להיאחז במהלך שימחיש את הרלוונטיות שלו, לצד הדחיפה האישית העזה מצדו של רג'וב בקידום התהליך.

במסגרת הזאת עלולים להתפתח מספר אתגרים שליליים מבחינת ישראל:

1. כניסה ולו סמלית ומצומצמת של גורמי חמאס לממסד השלטוני באיו"ש, בעיקר משרדי ממשלה, ובעתיד ייתכן שגם מערך הביטחון. אלה יכולים להוות "ראש גשר" שאותו ניתן יהיה להרחיב בעתיד תוך ביסוס יכולותיה ומעמדה הציבורי של חמאס באיו"ש.
   
   
2. הפחתה ניכרת של הלחץ רב השנים שמקדמת הרשות נגד חמאס באיו"ש - הן במימד האזרחי (פעילות אגודות צדקה, מסגדים והיתרים לאירועים ציבוריים), והן במימד הצבאי (סיכול התארגנויות חשאיות ופיגועים).
   
   
3. ניסיון לקידום הבחירות תוך עקיפת מכשולים שסביר וישראל תטיל על קיומן באיו"ש: האיסור על קיומן בירושלים יוכל להיפתר באמצעות הצבעה מקוונת או מחוץ לתחומי ירושלים; את מימוש כלל תהליך ההצבעה וספירת הקולות ניתן יהיה לממש גם כן באמצעים טכנולוגיים; וחמאס, כמו בעבר, תממש את השתתפותה בבחירות למרות מהלכים נגדה מצד ישראל, ובראשם מעצר פעיליה הבכירים.
   
   
4. בשלב מתקדם יותר יוכלו הפלסטינים לפנות להקמת ממשלת אחדות, אשר מהלכיה המשותפים (בין נציגי איו"ש והרצועה) יוכלו גם הם להתבצע באופן מקוון. בהרכב העתידי של הממשלה סביר כמובן שישולבו נציגים של חמאס מאיו"ש.
   
   
5. ברצועת עזה - סביר כי חמאס תחזור על הדגם שמומש לאחר הסכם קהיר באוקטובר 2017 - ולפיו תתיר לרשות להפגין נוכחות סמלית ותקדם לכאורה שינויים קוסמטיים בניהול הממשל באזור (ותוך שהתנועה נהנית מהסרת הסנקציות האזרחיות על תושביו). זאת מבלי לערער ממשית על מעמדה ההגמוני של חמאס בגזרה הזאת, קל וחומר לוותר על אחיזתה הצבאית בו (פרשנים שונים שגו בתיאורם את נטיית חמאס לאימוץ "מודל חזבאללה", דבר שהתנועה עצמה מעולם לא שקלה ברצינות).

סבב הפיוס הנוכחי מגלם אפוא איום מוגבל יחסית מבחינת ישראל בטווח הקרוב, אולם פוטנציאל לנזק אסטרטגי כבד לאורך זמן, ובמיוחד אם יעמיק המשבר בין ישראל לרשות. לישראל יש אינטרס למנוע התרחישים האלה. האמצעי המרכזי לצורך כך צריך להיות חידוש התיאום והקשר הרשמי בינה לבין הרשות הפלסטינית, אשר אותם הפסיק אבו מאז ב-19 במאי על רקע השיח הישראלי בנושא הסיפוח, ולא חידשם גם לאחר חתימת ההסכם עם איחוד האמירויות שלכאורה הסיר מעל סדר היום את סוגיית הסיפוח.

חידוש התיאום נדרש על מנת למנוע את השלכותיו השליליות של תהליך הפיוס, אך גם כדי לסכל תרחישים בעייתיים אחרים, ובראשם: היחלשות תפקודית מתמשכת של השלטון הפלסטיני באופן שיעמיק את הקשר הישיר בין הציבור הפלסטיני לישראל וירחיב את האחריות האזרחית של האחרונה על המציאות באיו"ש; התפתחות מחאה ציבורית שתערער את מעמדה של הרשות הפלסטינית מבית (בעיקר מצד עובדי המגזר הציבורי שמקבלים משכורת חלקית בארבעת החודשים האחרונים); ייצוב המערכת הפלסטינית לקראת תרחיש "היום שאחרי" אבו מאזן; וכמובן המשך מניעת התפתחות של איומים ביטחוניים, ובראשם טרור ומהלכים עממיים רחבים.

"הורדת הרשות מהעץ" היא אינטרס ישראלי אפוא לא פחות מאשר פלסטיני וניתן יהיה לממשה באמצעות מהלכים מדיניים דוגמת הענקת ערבויות לפלסטינים כי מהלכי הסיפוח לא יתממשו (מהלך שאינו מורכב יתר על המידה, לאחר שכבר נחתמו ההסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין). זאת, לצד הבטחה לקידום סיוע כלכלי רחב היקף לרשות הפלסטינית הסובלת הן מפגעי הקורונה והן מפגעי הנתק עם ישראל. במסגרת הזאת, ניתן יהיה לנסות ולהעמיק את השפעתן של מדינות המפרץ, ובראשן איחוד האמירויות וסעודיה, על המערכת הפלסטינית. נראה כי גם בצמרת הפלסטינית ישנם רבים הכמהים ל"ירידה מהעץ" נוכח חששם מערעור מעמד הרשות, כך שמאמצי השכנוע החיצוניים יהיו חייבים להתמקד באבו מאזן שממשיך לדבוק בקו אסטרטגי דוגמטי.

למימד הזמן חשיבות קריטית. ככל שישראל תשתהה במאמציה לפתרון המשבר עם הרשות הפלסטינית, סביר ופוטנציאל הנזק יגבר - הן בכל הנוגע לקידום הפיוס ולרווחים שחמאס עלולה לגרוף מכך, והן בכל הנוגע להיחלשות התפקודית של הרשות ולהשלכות האסטרטגיות והביטחונית של המגמה על ישראל. למרות מיקודה הנרחב והמובן של ישראל בבעיות הקשות של הקורונה - על השלכותיה הכלכליות והחברתיות - ושל המשבר הפוליטי העמוק מבית, חיוני יהיה להפנות קשב ומאמץ בעת הנוכחית גם לייצוב המערכת הפלסטינית. זאת לפני שיתפתחו מכיוונה איומים שיקרינו לשלילה על מצבה הכולל של ישראל.

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>