התרופפות המשילות והחרפת הפשיעה והאלימות בחברה הערבית:
10 המלצות לממשלת ישראל
ד"ר מיכאל מילשטיין | 1 בפברואר, 2021
 |
| Photos: Moataz1997 | CC BY-SA 3.0 |
נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית מתעצם בהדרגה והופך לאתגר אסטרטגי המגולם במגוון מישורים: הממשלי, הפוליטי, החברתי-כלכלי והביטחוני. הבעיה חרגה זה מכבר מהתחום הפלילי ומתאפיינת בהתרופפות גוברת של משילות השלטון בחברה הערבית.
המציאות הזאת מעוררת תסיסה בקרב הציבור הערבי ומעמיקה את תחושת הניכור שלו כלפי המדינה. לאורך זמן עלולות להתפתח תופעות חמורות עוד יותר: החל מגל מחאה עממית רחב שילווה בחיכוך עם כוחות הביטחון ובבידול שינקוט הציבור הערבי (ביטוי סמלי לכך ניתן באיום ראשי עיריות ומועצות מקומיות ערביים להתפטר מתפקידיהם נוכח העדר מענה למצוקתם); עבור דרך הקמת התארגנויות עצמאיות בחברה הערבית שינסו להתמודד עם מחוללי הפשיעה, לרבות באמצעים אלימים; וכלה בגורמים קיצוניים שעלולים לעשות שימוש במספר הרב של כלי נשק המצויים כיום בחברה הערבית (בין 500-400 אלף) לצורך ביצוע פיגועי טרור.
לצורך מיגור האתגר המחריף, מומלץ לממשלת ישראל לנקוט אסטרטגיית פעולה המבוססת על עשרה צעדים שנדרש לקדם החל מטווח הזמן המיידי:
- הנמכה מיידית של "גובה הלהבות" בחברה הערבית: הכרחי להתחיל בכמה מהלכים שימוקדו במחוללים המרכזיים של הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. הדבר יגרום מצד אחד להפחתה ראשונית בהיקף הבעיה, ומהצד השני עשוי לנסוך אמון ואופטימיות בציבור הערבי. במסגרת הזאת חיוני לטפל במשפחות הפשע בחברה הערבית לפי הדגם שיושם בהצלחה בחברה היהודית ב-2005; לקדם מבצעי איסוף אמל"ח רחבים ביישובים הערבים; ולעבות את כוחות השיטור במוקדים שבהם התרופפה המשילות באחרונה, בעיקר בעקבות מאבקים בין חמולות (בשבועות האחרונים ננקטו צעדים מוצלחים בכיוון זה במספר מוקדים בצפון ויש להרחיבם לאזורים נוספים, בפרט לנגב).
- הקמת מנהלת ייעודית להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית: היות ובעיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית נובעת ממגוון רחב של סיבות, הכרחי שהמענה יהיה רב-מימדי, ויכלול לצד מהלכי אכיפה גם מאמץ בתחומי הרווחה והחינוך. לצורך כך נדרש מסד ארגוני מתאים, ובמוקדו מנהלת ייעודית שתפעל במסגרת לשכת ראש-הממשלה. תפקידה יהיה לתאם בין הגופים השונים שיפעלו במסגרת יעד העל של מיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, לגבש את אסטרטגיית הפעולה בנושא ולבצע בקרה שוטפת והפקת לקחים.[1] המנהלת נדרשת לעבוד בזיקה הדוקה לרשות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית בישראל, הכפופה גם היא ללשכת ראש הממשלה, וכמובן להיות מעורבת בכלל התכניות הרב שנתיות המיועדות לחברה הערבית, ובראשן 922.
- טיפול ממוקד במצוקת הדור הצעיר: הדור הצעיר בחברה הערבית סובל בחלקו הגדול ממצוקה עמוקה ומתחושת תלישות, ובעקבות כך מתועלים רבים מהצעירים לעולם הפשע. כל תכנית ממשלתית למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית צריכה לכלול התמודדות עם הצרכים המרכזיים של הצעירים הערבים בישראל, ובראשם: פעילות בשעות הפנאי (הקמת מתנ"סים, תנועות נוער, מתקני פעילות במרחב הציבורי ועוד); הכשרות מקצועיות (במיוחד לנוער שנפלט ממערכת החינוך); קידום מערכי הסברה נגד האלימות במערכות החינוך; מענה למצוקות נפשיות (מרפאות או קווי טלפון לצורך פניה או ייעוץ); ובשלבים מאוחרים יותר בחינת אפשרות להקמת מסגרות של שירות אזרחי/קהילתי שיעניקו תחושת ייעוד לצעירים הערבים ויסייעו לחיזוק זיקתם למדינה.
- שילוב הציבור הערבי במהלכי האכיפה: אסור שההתמודדות עם נגע הפשיעה והאלימות בחברה הערבית תיהפך לעימות בין כוחות הביטחון למשפחות הפשע, בעוד הציבור הערבי ניצב בתווך בעמדת משקיף פסיבי הממתין להושעה. יש אומנם קושי בסיסי לגייס שוטרים מקרב הציבור הערבי, מהלך שעשוי להעמיק את איכות השיטור ביישובים הערבים[2], אולם ניתן לבחון חלופות בדמות ארגון סיורים אזרחיים לא חמושים, עיבוי הפיקוח העירוני והקמת חמ"לים קבועים שיהיו משותפים לרשויות המקומיות ולגורמי השיטור. לראשי הרובד המוניציפלי - כוח עולה בחברה הערבית - יש תפקיד חשוב בהקשר הזה והם מהווים כבר כיום חוליית קשר מרכזית בין גורמי הממשל והמשטרה לציבור הרחב.
- עיצוב מחודש של יחסי קהילה-משטרה בחברה הערבית: צעד הקשור בטבורו לשילוב הציבור הערבי במהלכי האכיפה. במצב הנוכחי לא ניתן לקדם מהלכי שיטור יעילים לאורך זמן: הציבור הערבי רווי בחשדנות ובטינה כלפי המשטרה, הן על רקע זיכרונות אירועי אוקטובר 2000 והן על רקע ההנחה הרווחת ולפיה המשטרה מפעילה שיטור יתר כוחני נגד הציבור הערבי, נגועה בגישה מפלה ומונעת בראש ובראשונה משיקולי ביטחון ולא מתוך שאיפה לשירות האזרחי הערבי. לאור זאת, ברור מדוע שיעור הפניות של הציבור הערבי למשטרה כמו גם שיתוף הפעולה עימה בהיבטי חקירות ומודיעין מוגבל בהשוואה לציבור היהודי. הדבר מחייב שינוי עמוק ביחסי הציבור הערבי והמשטרה, שבלעדיו כאמור לא ניתן יהיה לתת מענה יסודי ולאורך זמן לנגע הפשיעה והאלימות. בהקשר הזה מומלץ לקיים הסברה בקרב הציבור הרחב לגבי תפקידי המשטרה ויכולותיה ולערוך מפגשים תכופים בין תושבים לכוחות השיטור.
- הסדרת בעיית האשראי בחברה הערבית: התרחבות השוק האפור היא אחת מהמקורות המרכזיים של החרפת הפשיעה בחברה הערבית בשנים האחרונות. ההיזקקות של רבים מהאזרחים הערביים לשירותי השוק האפור נובעת ממדיניות מחמירה ומגבילה של רוב הבנקים בישראל בהקשר למתן אשראי לאזרחים ערבים. בעקבות כך, פונים רבים מהם לשוק האפור ובכך מזינים ומחזקים את הגופים העברייניים בחברה הערבית. הדבר דורש שינוי במדיניות הבנקים או הקמת בנקים ייעודיים בתמיכת הממשלה אשר יפגינו התחשבות במצב הכלכלי הקשה מלכתחילה של חלק גדול מהציבור הערבי בישראל, ולאור זאת יעניקו להם שירותי אשראי בתנאים משופרים.
- חקיקה: בהקשר הזה בולט הצורך בהחמרת הצעדים נגד החזקה, סחר או שימוש לא חוקיים בנשק, איום ותקיפה של עובדי ציבור (בעיה שממנה סובלים רבות עובדי השלטון המקומי בחברה הערבית), נטילת דמי חסות ("פרוטקשן") והפשעים הזוכים להגדרה המעוותת של "פגיעה על רקע כבוד המשפחה", ומכוונים ברובם המוחלט נגד נשים.
- הסברה וניהול שיח עם הציבור הערבי: מהלכים נחושים נגד מחוללי הפשיעה והאלימות עשויים להתקבל בברכה בשלב הראשון ע"י הציבור הערבי, אולם עלולים להפוך במהרה לחיכוכים על רקע פעילות נרחבת של כוחות הביטחון ביישובים הערביים, במיוחד אם אלה ילוו בפגיעה באזרחים המעורבים בפשיעה ובאלימות. כדי לצמצם את הבעיה הצפויה, מומלץ לקדם מהלכי הסברה כלפי הציבור הערבי אשר במסגרתם יובהר מהם המשמעות והמחיר של הפעלת כוח לצורך מיגור הפשיעה והאלימות. זאת בין היתר באמצעות ראיונות של בכירי ממשל ומשטרה לתקשורת הערבית בישראל, לצד קמפיינים שבמסגרתם יופיעו מעצבי דעת קהל, אישי ציבור בכירים, אנשי דת וראשי השלטון המקומי (כפי שנעשה בהצלחה במסגרת ההתמודדות עם משבר הקורונה).
- תאום עם ועדות הסולחה, אך הימנעות מהפיכתן ל"כתובת": נוכח התרופפות המשילות בחברה הערבית הופכות בשנים האחרונות "ועדות הסולחה", המורכבות ברובן מראשי חמולות, שופטים שבטיים ואנשי דת, למוסד הסדרה מרכזי במקרים של סכסוכים בין עבריינים, משפחות או אף אזרחים מן השורה. כל מהלך שיעדו מיגור הפשיעה והאלימות נדרש להתחשבות באותם הגופים, אולם לא להיסמך עליהם, קל וחומר להעביר לידיהם סמכויות או אחריות שמוסדות השלטון נדרשים למלא. יודגש כי רבים בציבור הערבי מסויגים מלכתחילה מוועדות הסולחה נוכח תפיסתן כמוסד שמרני המקשה על אימוץ סממנים של חברה אזרחית מודרנית.
- הותרת השב"כ "מחוץ למשחק": באחרונה נשמעו קולות, לרבות מתוך הציבור הערבי, שקראו להטיל על השב"כ את משימת מיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. הקריאה משקפת את עומק הייאוש נוכח ההחרפה בנגע, אולם יישומה עלול להיות רווי בבעיות אשר יאפילו על היתרונות שאפשר ויופקו מהטלת השב"כ למערכה. הפעלת השב"כ - המיומן בסיכול טרור וחתרנות - נגד קבוצות רחבות מקרב אזרחי ישראל הערבים מגלמת בעיות משפטיות ואופרטיביות רבות, וצפויה לפגוע בדימויו של הציבור הערבי החותר להשתלבות מלאה במדינה. הדרתו של השב"כ מהטיפול בפשיעה הערבית צריכה להיות שקולה להדרתו מהעיסוק בפשיעה בחברה היהודית, כאשר התערבות השירות תתחייב רק במקרים של "חציית הגבול" שבין המרחב הפלילי לזה הביטחוני.
החברה הערבית מצויה כיום בצומת דרכים היסטורית. חלקים גדולים מקרבה, ובמיוחד בני הדור הצעיר מצויים בהשתנות מתמדת ומפגינים רצון להעמקת ההשתלבות בכלל מישורי העשייה במדינה. ומנגד, רבים מהאזרחים הערביים חווים דחייה מצד החברה והממסד השלטוני בישראל, ומתבוססים במצוקות חריפות, ובראשן הפשיעה והאלימות, המעמיקות עוד יותר את ניכורם מהמדינה.
התמודדות נחושה ורצינית עם הבעיה המרכזית מבחינת הציבור הערבי כיום עשויה להוות צעד חיובי ראשון בדרך לעיצוב מחודש של היחסים הטעונים בין האזרחים הערבים למדינה. המאבק בפשיעה ובאלימות בפרט ועיצוב יחסי האזרחים הערבים עם השלטון בכלל צפויים להיות תהליכים ממושכים ורוויים במשברים. עם זאת הם עדיפים אלפי מונים על המשך המצב הקיים שלאורך זמן יגרום לחיכוכים חריפים בין שתי החברות במדינה.
[1]. להרחבה בנושא הזה, ראו: ניצב בדימוס מני יצחקי ומיכאל מילשטיין, "האלימות והפשיעה בחברה הערבית: הצעה לתכנית פעולה אסטרטגית להתמודדות עם האתגר," - הפרסום מצוי באתר האינטרנט של המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), המרכז הבינתחומי הרצליה (27 במאי 2020).
[2]. מאז הוקמה המנהלת לקשר עם החברה הערבית במשטרת ישראל ב-2016, עלה שיעור המגויסים הערבים אולם הוא נותר עדיין נמוך ביחס לשיעורם באוכלוסייה: עד 2019 גויסו כ-460 שוטרים מוסלמים, בדואים וצ'רקסים, שהם כ-75% ממספר השוטרים המוסלמים שתוכנן לגייס: נורית יכימוביץ-כהן, נתונים על פשיעה במגזר הערבי (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 2020), עמ' 13.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>
