האמנם ראשיתו של "אביב פלסטיני"?
ד"ר מיכאל מילשטיין | 30 ביוני, 2021
 |
| Image by hosny salah from Pixabay |
במהלך השבוע האחרון סערה המערכת הפלסטינית בעקבות מותו של ניזאר בנאת, פעיל זכויות אדם מאזור חברון, אשר נעצר ע"י מנגנוני הביטחון הפלסטינים על רקע ביקורת שהטיח נגד הרשות הפלסטינית. בנאת הוכה קשות במהלך המעצר ומת כתוצאה מכך. הפרשה עוררה גל חריג יחסית של מחאה ציבורית נגד הרשות הפלסטינית במספר מוקדים באיו"ש. מנגנוני הביטחון הפלסטינים נקטו יד קשה כלפי המפגינים, דבר שהעצים עוד יותר את הביקורת על הפגיעה של ממשל אבו מאזן בזכויות האדם.
כבר מראשית המחאה בלט ניסיון של חמאס ללבותה ואף להנהיגה, דבר שהוסיף לפרשה צביון של מאבק פוליטי פנים-פלסטיני (אף שבנאת עצמו לא היה חבר התנועה, אלא עצמאי המזוהה עם החזית העממית לשחרור פלסטין). מאמצי חמאס עוררו חשש בשורות הפתח, שפעיליה התגייסו מצידם להגן על ממשל אבו מאזן באמצעות הפגנות תמיכה ושיגור אזהרות פומביות ולפיהן יינקטו תגובות תקיפות נגד כל מי שינסה לערער את יציבות השלטון בראמאללה.
המחאה שלוותה בסיסמה "העם רוצה בהפלת השלטון" - "קריאת הקרב" שרווחה בכלל מוקדי האביב הערבי - עוררו תהייה האם אין מדובר בראשיתו של "אביב פלסטיני". ברקע לכך ניצבה ביקורת ציבורית נוקבת נגד מנגנוני הביטחון הפלסטינים - שזכו לכינוי "שביחה" או "בלתגיה", השם שבו כונו המיליציות האלימות שפעלו מטעם המשטרים בסוריה ובמצרים - לצד ביטויי חוסר נחת בתוך ההנהגה הפלסטינית, שהתבטאו בהודעת אחת ממפלגות הלוויין על פרישתה מהממשלה הפלסטינית (גם שר העבודה הפלסטיני הודיע על התפטרותו אולם זו לא התקבלה).
פרשת בנאת משקפת שתי מגמות יסוד רבות עוצמה אך מנוגדות המתקיימות בכפיפה אחת ברשות הפלסטינית. הן מציבות מצד אחד איום מתמיד להתערערות הסדר הקיים, אך מהצד השני גם ממחישות את הרסנים הפנימיים החזקים הקיימים בתוך המערכת הפלסטינית אשר מונעים ממנה גלישה מהירה לדגמי המהפכות שהתרחשו ברחבי העולם הערבי בעשור האחרון, וגורמים לכך שהרשות הפלסטינית הינה אחד המוקדים הבודדים באזור שהאביב הערבי פסח עליו.
מחד גיסא, הומחש פעם נוספת הניכור העז הקיים בין רוב הציבור הפלסטיני לבין הרשות הפלסטינית בכלל ואבו מאזן בפרט. בעיני רוב הציבור הממשל הפלסטיני נגוע בשחיתות ובנפוטיזם ונוקט הפרה מתמשכת ובוטה של זכויות האדם ושל הדמוקרטיה. הביטוי העדכני לכך היה ההימנעות של אבו מאזן מעריכת הבחירות הכלליות שתוכננו להיערך לפני כחודש. מגוון סקרי דעת קהל שנערכו בעשור האחרון במערכת הפלסטינית משקפים בעקביות את הלך הרוח הזה, ובמיוחד את כמיהת רוב הציבור שאבו מאזן יעזוב את הכיסא שבו הוא אוחז כבר 16 שנים ברצף.
ואולם, מאידך גיסא כאמור ממחישים האירועים האחרונים דווקא את הקושי הבסיסי בהתממשותו של "אביב פלסטיני". המחאה אומנם הייתה חריגה יחסית בהיקפה ובמאפייניה, אולם בשיאה כללה כמה אלפים בודדים של מפגינים בכל רחבי איו"ש שלא פעלו במסגרת אחת או הונהגו ע"י גורם אחד, ולפיכך לא יצרו "מסה קריטית" שאיימה לערער את יציבות הממשל. זאת ועוד, מנגנוני הביטחון הפלסטינים והפתח הפגינו לכידות ו"אחדות מטרה" נוכח הבנת האיום המשותף ובכך אותתו לציבור הרחב כי המשטר יציב ונכון להיאבק על שרידותו.
מבחינות רבות פרשת בנאת חיזקה הנחות יסוד לגבי המציאות האסטרטגית באיו"ש הזוכות לתיקוף מתמשך מזה למעלה מעשור. במסגרת הזאת בולטת הדומיננטיות של רצון הממשל והציבור בשימור מרקם החיים האזרחי והיציבות השלטונית, המלווה בסלידה מהנעת התקוממות עממית רחבה או גל אלימות שיכוונו נגד ישראל או הרשות הפלסטינית. כל זאת למרות משברים רבים שחוותה המערכת הפלסטינית, כגון מערכות רבות עוצמה ברצועת עזה, קיפאון מתמשך במו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים ונתק חריף בין הצדדים, העברת השגרירות האמריקאית לירושלים (מאי 2018) וחיכוכים אלימים בין יהודים לערבים ברחבי איו"ש.
"נוסחת השקט" באיו"ש מבוססת כך נראה על הנחת יסוד קולקטיבית הרווחת בציבור הפלסטיני ולפיה למרות שמצבו אינו אידיאלי ואף שהוא מתמודד עם הגבלות קשות שמשיתים עליו ישראל והשלטון פלסטיני, המציאות שבה הוא חי עדיין טובה יחסית בהשוואה לזו של הפלסטינים ברצועת עזה, קל וחומר לזו שקיימת ביתר העולם הערבי.
ההיכרות עם המצב ביתר הזירות האזוריות - וגורלן העגום של המהפכות שפרצו בהן - לצד הזיכרון הקולקטיבי לגבי תוצאות העימותים עם ישראל בעשרים השנים האחרונות יוצרים אפוא הבנה חדה לגבי מחיר ההפסד ורתיעה מהתגייסות רחבה למאבקים מבית או נגד ישראל. הדבר בא לידי ביטוי אך באחרונה במבצע "שומר החומות". המערכה ברצועת עזה לא לוותה בגל טרור או בהתקוממות ציבורית רחבה באיו"ש כפי שייחלה חמאס, שכבר נחלה אכזבה דומה במבצע "צוק איתן".
בעיני הציבור הפלסטיני שלטון אבו מאזן רחוק מלהיות אידיאלי והלגיטימציה שלו מוטלת בספק, אולם הוא נחשב כנכס נוכח הצלחתו לשמר ואף לשפר בהתמדה את מרקם החיים האזרחי באיו"ש, ונוכח ההבנה שכל חלופה שתתפתח במקומו - לרבות השתלטות חמאס על האזור - עלולה להיות רעה יותר ובעיקר לאיים על המשך המציאות הקיימת באזור, הנתפסת כאמור - לפחות כרגע - כרע במיעוטו. כך, בתקופה שבה הסדר מדיני נראה כחזון שהולך ומתרחק ודרך ההתנגדות אינה כה קוסמת, רוב הפלסטינים מעדיפים להתמקד ברעיון שזכה לכינוי "בדנא נעיש" - "תן לחיות".
הפעמים שבהן בכל זאת יצא הציבור בהמוניו לרחובות בעשור האחרון היו על רקע של שני נושאים מרכזיים: סוגיות דתיות (במיוחד בעקבות טענות לפגיעה בסטטוס קוו בהר הבית, נושא שהוכח במאי האחרון כי מביא להתפרצות עזה גם בחברה הערבית בישראל); וסוגיות כלכליות, בעיקר קיצוצי שכר, העלאות מחירים או פגיעה בתנאים של מגזרי עובדים שונים, שהביאו להתפרצות הפגנות המוניות נגד הממשל הפלסטיני.
ואולם, אסור שהיציבות המתמשכת מזה למעלה מעשור באיו"ש תשרה על ישראל תחושה כי לעולם חוסן. "נוסחת השקט" אומנם הוכיחה עצמה בהתמודדות עם אתגרים רבים, אולם עדיין נשענת על יסודות המועדים להידרדרות מהירה, ובראשם: משבר כלכלי חריף, בעיקר בעקבות משבר דומה בישראל; התפתחות בהר הבית, שכאמור מהווה כמעט תמיד "טריגר" להתפרצויות אלימות; או התחזקות משקל הדור הצעיר, שזיכרונו הקולקטיבי קצר יותר מזה של דור ההורים, ולפיכך הוא מושפע פחות מזכר טראומות דוגמת האנתפאדה השנייה.
ישראל תשכיל אם תבין לעומק כי היציבות היחסית באיו"ש היא נכס אסטרטגי שאינו מובן מאליו, אשר יש לשמרו ואף לחזקו, באמצעות מגוון כלים ובראשם: הרחבת התמיכה הכלכלית ברשות הפלסטינית, שיפור מרקם החיים האזרחי באיו"ש, חיזוק כוחם של מנגנוני הביטחון הפלסטינים ובלימה מתמשכת של חמאס מביסוס כוח בכלל המישורים. מדיניות שכזו אינה בגדר פתרון קבע בהקשר הפלסטיני, אולם היא עשויה להעניק לישראל אפשרות לצלוח משברים עתידיים קשים - או לכל הפחות לצמצם את השלכותיהם - לרבות "היום שאחרי" אבו מאזן.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
