ראשי הערים והמועצות המקומיות ככוח עולה בחברה הערבית בישראל

ד"ר מיכאל מילשטיין | 29 באוקטובר 2020

Photo: Ministry of Health

מאז הקמת המדינה, היו ראשי הערים והמועצות המקומיות בעלי השפעה רבה בקרב הציבור הערבי. הם שימשו חוליית קשר מרכזית בין הממסד השלטוני לאזרחים הערבים, ורבים מקרב ראשי המערך המוניציפאלי הערביים הפכו למנהיגים ברמה הארצית.^[1]

משבר הקורונה חידד את משקלם של ראשי הערים והמועצות המקומיות בישראל בכלל, ובחברה הערבית בפרט. על רקע פער מתמשך בניהול המשבר ברמה הלאומית, הפכו מנהיגי הרובד המוניציפלי לכתובת מרכזית עבור האזרחים. במקרים רבים, הם משמשים הן כמתווים של המדיניות ברמה המקומית, והן כמוציאים שלה לפועל. מעבר להיותם גורם מתווך בין הממשלה לציבור, ראשי הערים והמועצות המקומיות מתאמים בין מנגנוני הממשל השונים הפועלים ביישוביהם, ומספקים את צרכי הקיום של האוכלוסייה האזרחית.

התחזקות השלטון המקומי על רקע משבר הקורונה ניכרה כאמור ביתר שאת בחברה הערבית. רוב ראשי הערים והמועצות המקומיות הערביים ניהלו מאמץ מאורגן ומתואם ביישוביהם, אשר כלל שיתוף פעולה נרחב עם כלל מנגנוני המדינה, טיפול במצוקות החברה האזרחית, וקידום מהלכי הסברה למניעת התפשטות הקורונה. לצורך כך, גויסו אישים שלהם השפעה ציבורית - ובכללם אנשי דת בכירים, ראשי עמותות ציבוריות ואף שחקני כדורגל וידוענים - ונעשה שימוש באתרי האינטרנט העירוניים, ברשתות החברתיות, באמצעי תקשורת מקומיים, וכן במדיה "מסורתית" (לרבות כריזה במסגדים).

הגישה העניינית והפעילות הנמרצת תרמו, בין היתר, להורדה מרשימה של התחלואה בחברה הערבית במהלך הגל השני של הקורונה בישראל. בשיא הגל הוגדרו כ-70 ישובים ערביים כ"אדומים" או "צהובים", וזמן קצר לאחר מכן ירד המספר לאפס, אם כי בשבועיים האחרונים נרשמה שוב עלייה מדאיגה בשיעור החולים, בעיקר בשל התקהלויות המוניות לא מבוקרות. במסגרת זאת, בלטו לחיוב מספר בכירים בשלטון המקומי בחברה הערבית, דוגמת ראש עיריית אם אלפחם, ד"ר סמיר מחאמיד; ראש עיריית טייבה, שועא מנצור; ראש עיריית רהט פאיז אבו צהיבאן; ראש עיריית כפר קאסם, עאדל בדיר; ראש מועצת ערערה שבמשולש (המשמש גם יו"ר ועד ראשי הרשויות הערביות), מודר יונס; וכן סגן ראש עיריית רמלה, נאיף אבו סוויס.

מחויבותם של ראשי הערים והמועצות המקומיות הערביים התבטאה באופן בולט בנכונותם לפעול בתיאום הדוק עם גורמי ממשל שאינם מוכרים בחברה הערבית או שקיימת סלידה כלפיהם. בהקשר הזה בלטו במיוחד גופים ביטחוניים, ובראשם פיקוד העורף (וצה"ל בכלל) ומשרד הבט"פ, ובמידה פחותה יותרה - משטרת ישראל, שירותי ההצלה והכבאות, מד"א, וכן תכנית "מגן ישראל" ("פרויקט הקורונה"; אימן סיף, לשעבר מנהל הרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית, הוא האחראי כיום בתכנית על החברה הערבית ורושם הצלחות יפות בתפקידו).

ראוי שהקשר התקדימי שהתהווה בין מנהיגי הרובד המוניציפלי הערביים לממסד השלטוני בעקבות משבר הקורונה יימשך ואף יטופח ויורחב. חשוב להבהיר כי ראשי הערים והמועצות המקומיות אינם חלופה להנהגה הארצית הערבית, ומומלץ שלא לטפח אשליות או שאיפות שייהפכו לכאלה. ההנהגה המקומית פועלת במקביל ובתאום עם ההנהגה הארצית, אך אינה חותרת להחליפה, ובמקרים רבים מתקיים שיתוף פעולה הדוק בין שתי ההנהגות. ראשי הרובד המוניציפלי הערביים אינם נבדלים בזהותם הלאומית מהמנהיגים הפוליטיים (כולם מגדירים עצמם כערבים-פלסטינים, במקביל להיותם אזרחים ישראלים), אך סדר העדיפויות הקולקטיבי ודפוסי הפעילות שלהם שונים, באופן שמקל, כאמור, על שיתוף פעולה והשתלבות בחיי הממשלה והחברה.

מומלץ להרחיב את הקשר המתפתח בין מוסדות הממשל לראשי הערים והמועצות המקומיות גם כדי לטפל בבעיות יסוד אחרות בחברה הערבית. בראש ובראשונה, עולה הצורך בהעמקת המעורבות של ראשי העיריות והמועצות המקומיות בקידום פרויקטים ברמה הלאומית ותהליכי מחשב אסטרטגיים שמטרתם פיתוח החברה הערבית, ובראשם תכנית 922 שעל הארכתה הוחלט באחרונה ע"י הממשלה. בהקשר הזה יש גם לקוות כי ימונה במהרה מנהל לרשות לפיתוח כלכלי בחברה הערבית בישראל, שיוכל לרכז חלק גדול מאותה פעילות.

נוסף לכך, הכרחי למנף את שיתוף הפעולה לצורך התמודדות עם נגע הפשיעה והאלימות, הנתפס בעיני רוב האזרחים הערביים כבעיה החמורה ביותר כיום. מזה מספר שנים מתקיים אומנם שיח ער בין ראשי הערים והמועצות המקומיות לבין המשטרה, אולם כדאי שהוא יפותח לכיוונים פורצי דרך שעשויים לסייע במיגור הנגע, ובראשם שיפור והידוק הקשר בין הציבור למשטרה (המתאפיין מזה עשורים רבים, ובמיוחד מאז אירועי אוקטובר 2000, בחשדנות ובעוינות), וכן הרחבת הגיוס של אזרחים ערבים לשורות המשטרה, ודרך כך העמקת המעורבות הפעילה של הציבור הערבי במאבק בפשיעה ובאלימות.^[2] צפוי שמאמץ כזה ייתקל במכשולים, הן מצד גורמים בציבור הערבי והן מצד ההנהגה הפוליטית הערבית, ולפיכך מעורבותם הפעילה של ראשי הערים והמועצות המקומיות הערביים הכרחית לצורך גיוס הציבור.

בטווח הארוך, מומלץ לבחון קידום דגם של שירות קהילתי (תוך הימנעות מהמונח "שירות לאומי", הטעון בעיני רבים מהאזרחים הערבים). הכוונה לשילוב צעירים ערביים במגוון משימות דוגמת שיטור עירוני, שירותי הצלה ומד"א, סיוע לבתי חולים ולמערכות הרווחה, טיפול בבני נוער ועוד.^[3] מהלך שכזה עשוי להניב רווח משולש: לסייע בטיפול בבעיות של היישובים הערבים; לתרום להגברת ההשתלבות של האזרחים הערבים בעשייה הכללית במדינה; וכן לתת מענה למצוקה קשה של קבוצה גדולה מקרב הדור הצעיר הערבי שאינם לומדים ואינם עובדים (כ-30% בין הגילאים 24-18)^[4]. גם במקרה הזה יהיה צורך בשיתוף פעולה הדוק עם ראשי הערים והמועצות המקומיות, וגם כאן יש לצפות לקשיים שיתפתחו מתוך החברה הערבית.

משבר הקורונה הציף בעיות יסוד במדינת ישראל והמחיש את הקושי להמשיך ולהתנהל לפי נהלים, נהגים, מסגרות או חוקים שהתקיימו בעבר. בהקשר של האזרחים הערביים - המשבר שיקף מצד אחד את הנכונות העמוקה של רבים מהם להשתלב בעשייה הכוללת במדינה, אך מהצד השני גם את החסמים הרבים העומדים בדרכם - הן מכיוון המדינה והן מכיוון החברה הערבית עצמה.

מנהיגי השלטון המקומי הערביים הסתמנו כמי שביכולתם לקדם שינויים שיסייעו לטיוב הקשר בין החברה הערבית למוסדות המדינה, ולשיפור מצבם ומעמדם של האזרחים הערבים במדינה. לראשי הערים והמועצות מקומיות עשוי להיות משקל רב עוד יותר אם ישתלבו בעתיד ברובד הפוליטי. זאת לא בהכרח במסגרת המפלגות הערביות, אלא דווקא במסגרת המפלגות היהודיות, אשר כשלו בשנים האחרונות בפתיחת שעריהן בפני האזרחים הערבים ובהבנת התמורות המתחוללות בחברה הערבית, ולפיכך מתחייב שישנו את גישתן כבר בזמן הקרוב.

[1]. בהקשר הזה בלטו תופיק זיאד, ראש עיריית נצרת ששימש ח"כ מטעם חד"ש; האשם מחאמיד, ראש עיריית אם אלפחם בעבר ששימש גם הוא ח"כ מטעם חד"ש (ומאוחר יותר שימש ח"כ מטעם מפלגות בל"ד ורע"מ); אבראהים צרצור, ראש מועצת כפר קאסם, ששימש ראש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית וח"כ מטעם רשימת רע"מ-תע"ל; וכן אימן עודה, יו"ר הרשימה המשותפת, שהחל את דרכו הפוליטית כנציג חד"ש בעיריית חיפה.

[2]. ב-2016 אישרה הממשלה למשטרה תוספת של 2600 תקנים לצורך קידום המאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית (תכנית 1402). בפועל גויסו עד שנת 2019 רק 1231 איש, מהם 460 מוסלמים, בדואים וצ'רקסים (75% מכפי שתוכנן ב-2016). ראו: נורית יכימוביץ-כהן, נתונים על פשיעה בחברה הערבית (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 22 ביוני 2020), עמ' 24-23.

[3]. להרחבה על הרעיון הזה, ראו: מיכאל מילשטיין, "הקורונה עוד תוביל לשירות לאומי לערבים," ynet, 16 באפריל 2020.

[4]. כ-30% מתוך 232 אלף הצעירים הערבים בני 24-18 החיים כיום בישראל מדווחים כי אינם לומדים או עובדים. ראו: נורית יכימוביץ-כהן, אומדן ראשוני של מספר הצעירים הערבים שאינם משולבים בעבודה או בלימודים (ירושלים: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, 10 באוגוסט 2020).

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>