עשרים שנה לפרוץ האנתפאדה השנייה:
ניתוח התמורות שחלו במערכת הפלסטינית והמשמעויות לישראל
ד"ר מיכאל מילשטיין | 24 בספטמבר, 2020
 |
| תמונה: אבי אוחיון, לע"מ |
בימים אלה מצוין יום השנה העשרים לפרוץ האנתפאדה השנייה, או כפי שהיא מכונה ע"י הפלסטינים - אנתפאדת אלאקצא. מדובר באחד הצמתים החשובים בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית, בוודאי זו של שלושת העשורים החולפים. שבע שנים לאחר חתימת הסכם אוסלו - אשר נתפס בעיני רבים בישראל ובעולם כהכרעה היסטורית של הפלסטינים לעבר המסלול המדיני וטיפוח המדינה שבדרך - הם נסוגו חזרה לשוחות הקרב. המאבק שניטש היה אחד הקשים בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והמחיש את המשך היטלטלותם ההיסטורית הממושכת וחסרת ההכרעה של הפלסטינים בין מגוון רחב ורב ניגודים של יעדים לאומיים.
פרוץ המאבק בספטמבר 2000 ציין ראשיתה של תקופה רבת זעזועים במערכת הפלסטינית אשר בסופה השתנו דיוקנה העצמי, מאזני הכוחות בתוכה, ומערכת הזיקות בינה לבין גורמי הכוח החיצוניים, ובראשם ישראל. ממרחק של עשרים שנים, ניתן לערוך סיכום של התמורות אשר חוללה האנתפאדה השנייה, ולנתח מה התרחישים שיכולים להתפתח במערכת הפלסטינית, ומה יהיו השלכותיהם על ישראל. נושאים אלה יעמדו במוקד המאמר הנוכחי המשתלב בשיח רחב המתנהל כיום במערכת הפלסטינית, על רקע ציון יום השנה העשרים לפרוץ האנתפאדה השנייה.
למרות התמורות העמוקות שחלו בדיוקנה של המערכת הפלסטינית בעשרים השנים האחרונות והעובדה שחלק גדול מ"גיבורי" המאבק שפרץ בשנת 2000 נעלמו כבר, ישנה עדיין חשיבות רבה בניתוח הסיבות להתרחשות של אותו אירוע היסטורי ושל השינויים שהתחללו בעטיו. זאת בעיקר משום שרוב הגורמים המעורבים באותו עימות, ובראשם ישראל והפלסטינים, מתייחסים אליו כמעין "סיפוח פתוח", אשר הסיבות שהביאו להתפרצותו הושהו או נדחקו, אולם לא נעלמו ועלולות לשוב ולבוא לידי ביטוי מעשי בהינתן סיבות היסטוריות מתאימות.
ניתוח התמורות
האנתפאדה השנייה היא אירוע היסטורי בעל מועד התחלה מוסכם (ב-28 בספטמבר 2000 עלה אריאל שרון להר הבית, ויום לאחר מכן פרצו עימותים מזוינים רחבי היקף בכל רחבי "השטחים"), אולם ללא תאריך סיום מוגדר. יש בקרב הפלסטינים הטוענים כי האנתפאדה השנייה הגיעה לסיומה עם מותו של ערפאת בנובמבר 2004 ועלייתו של אבו מאזן אשר הנהיג חזון אסטרטגי שונה בתכלית; יש מי שגורסים כי דווקא הבחירות הכלליות ברשות הפלסטינית ב-2006 אשר בהן ניצחה החמאס, והשתלטות התנועה בכוח על רצועת עזה ביוני 2007 הם ששמו קץ לאנתפאדה השנייה; ויש שטוענים כי העימות מעולם לא פסק, אלא עבר "מטה-מורפוזה": מפיגועי ירי והתאבדות למערכות צבאיות וסבבי הסלמה ברצועת עזה ולפיגועי יחידים באיו"ש.
התפתחות האנתפאדה השנייה מוכיחה - כמו במקרים רבים אחרים בהיסטוריה הפלסטינית - כי דינמיקת ההסלמה עזה יותר מאשר התכנונים, ומביאה את הפלסטינים כמעט תמיד למציאות שונה וגרועה מכפי שתכננו. "הפיצוץ" הראשון שקידם ערפאת באופן יזום ומודע בסוף ספטמבר 2000, כנראה על מנת לשוב למו"מ המדיני שעלה על שרטון מעמדת כוח, לווה בעימותים עממיים רחבי היקף, אולם הפך עד מהרה למאבק מזוין, שהונהג בידי הארגונים החמושים, ובראשם הפתח - מפלגת השלטון של הרשות הפלסטינית אשר עמדה בחוד החנית של התמיכה בתהליך המדיני. זאת ועוד, האנתפאדה שהחלה כעימות כלל לאומי נגד ישראל הפכה למאבק פנים פלסטיני מר ששינה דרמטית את דיוקנה של המערכת הפלסטינית.
השוואת המערכת הפלסטינית בשנת 2000 לזו של היום ממחישה את השינויים העמוקים שהתחוללו בה. במסגרת זאת, ניתן לסמן מספר הבדלים מהותיים בין העבר להווה:
- מזירה לזירות: האנתפאדה השנייה נפתחה כאשר המערכת הפלסטינית נשלטת ע"י גורם כוח אחד (הרשות הפלסטינית) ומנהיג אחד (ערפאת). עשרים שנים לאחר מכן, המערכת הפלסטינית נשלטת ע"י שני ממשלים נפרדים - בגדה המערבית וברצועת עזה - שלא מצליחים (או יותר מדויק - לא מעוניינים) לקדם את הפיוס ביניהם. בעיני פלסטינים רבים הפיצול שמתמסד לאורך זמן הינו אחד הפירות המרים והמובהקים של האנתפאדה השנייה. מה שהחל כמאבק נגד ישראל, הביא, כאמור, לערעור המרכז השלטוני הפלסטיני ולהתחזקות חמאס שמאז ומעולם ראתה עצמה כחלופה להנהגת אש"ף במערכת הפלסטינית. כך, לאחר שנים רבות שבו המחנה האסלאמיסטי היה מצוי בשולי המערכת הפלסטינית ופעל ממעמד של אופוזיציה או מחתרת נרדפת, היוצרות התהפכו בוודאי כאשר מדובר ברצועת עזה.
- ההתרחקות ממימוש היעדים הלאומיים: בקיץ 2000, טרם עלה המו"מ המדיני על שרטון, רווחה תחושה בקרב רבים במערכת הפלסטינית (וכן הישראלית והבינלאומית) כי שני הצדדים מצויים במרחק נגיעה לקראת פשרה היסטורית. לפי אותה התפיסה הדבר אמור היה להביא למימושם של יעדים לאומיים פלסטינים אסטרטגיים, ובראשם כינון מדינה עצמאית. עשרים שנים לאחר מכן, ניכרת בציבור הפלסטיני תחושת התרחקות מתמשכת מהאפשרות למימוש יעדיו הקולקטיביים, ובראשם המדינה העצמאית המבוססת על חזון של שתי מדינות לשני עמים. זאת בעיקר בשל הקיפאון המתמשך במו"מ המדיני, לצד השינוי המתמשך במציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית באיו"ש. דעיכת האמונה בתהליך המדיני כאמצעי מרכזי למימוש היעדים הלאומיים, אין משמעה בהכרח הגברת התמיכה ברעיון "ההתנגדות" שמייצגת ומנהיגה החמאס. הדגם השלטוני שמציגה התנועה ברצועת עזה רחוק מלהיות קוסם עבור רוב הפלסטינים: הוא לווה ב-13 השנים האחרונות בשלוש מערכת קטלניות והרסניות ובמצוקה אזרחית מתמשכת של הציבור העזתי. בייאוש שבין החלופה של התהליך המדיני לזה של ההתנגדות, מתפתח רעיון צנוע וריאלי יותר: טיפוח מרקם חיים המגולם בסיסמה "בדנא נעיש" ("רוצים לחיות"). הדבר מגלם בין היתר עייפות קולקטיבית של הפלסטינים משנים של סיסמאות, מאבק ואידיאולוגיות לוחמניות שכאמור לא הובילו להישג משמעותי. התחושה הזאת, לצד הזיכרון הטראומתי אשר עדיין צרוב בתודעה הקולקטיבית הפלסטינית לאור תוצאות האנתפאדה השנייה, בלמו עד היום (וממשיכים לבלום) התממשות התרחיש של אנתפאדה שלישית.
- ערעור האמון הקולקטיבי בין ישראל לפלסטינים: השלבים הראשונים והקשים של האנתפאדה השנייה, ובמיוחד הפיגועים ההמוניים בלב היישובים הישראלים, הסבו טלטלה עמוקה בתודעה הציבורית הישראלית בכל הנוגע לקשר עם הפלסטינים ולסיכויי ההסדרה המדינית עימם. המגמה הזו התחזקה לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה והתפתחותן של מערכות צבאיות קשות בעשור וחצי האחרונות, אשר גילמו איום על לב ישראל (בעיקר באמצעות שיגורי רקטות), וכל זאת לאחר שישראל נסוגה לחלוטין מהאזור בשנת 2005. השינוי בדעת הקהל הישראלית גולם בצורה מובהקת במערכות הבחירות בשני העשורים האחרונים, שבהן זכו אך ורק מנהיגים מגוש הימין-מרכז. אובדן האמון ניכר גם בצד הפלסטיני, במיוחד זה שחי באיו"ש, אשר כאמור מעריך כי ישראל אינה מתכוונת לקדם את התהליך המדיני, אלא חותרת לשינוי מתמשך במציאות באזור על מנת שתוכל בסופו של דבר להשתלט עליו (כל זאת, גם ללא הכרזה רשמית על סיפוח, אשר לכאורה ירד מסדר היום בעקבות נירמול היחסים בין ישראל לאיחוד האמירויות, אך נתפס בעיני הפלסטינים כאיום שלא הוסר).
- אובדן המשענת החיצונית: האנתפאדה השנייה פרצה במרחב אזורי ובינלאומי שונה בתכלית מזה שקיים היום. לפחות בשלביו הראשונים של העימות נהנו הפלסטינים מגיבוי נרחב מצד הקהילה הבינלאומית המרחב הערבי. הדבר בא לידי ביטוי בניתוק היחסים של מדינות המפרץ עם ישראל, בהחזרת שגרירי מצרים וירדן למדינותיהן למשך מספר שנים, ובהפגנות תמיכה ענקיות בפלסטינים שנערכו ברחבי העולם הערבי והמוסלמי, אשר היוו אילוץ כבד על הממשלים בכל הנוגע ליחסיהם עם ישראל. עשרים שנים לאחר מכן, המרחבים האזורי והבינלאומי טרודים בבעיות קשות הרבה יותר מאשר הנושא הפלסטיני (הקורונה, הטלטלה האזורית, העימות בין ארה"ב לרוסיה ולסין, משברי איראן וסוריה, המתח בין העולם הסוני והשיעי, המתח בין ארה"ב לצפון קוריאה, ועוד), ומפגינים עייפות וייאוש מהסכסוך נטול הקץ בין ישראל לפלסטינים. הדבר בולט במיוחד בעולם הערבי, אשר נוכח עליית האיום האיראני נדרש לפיתוח יחסים הדוקים עם ישראל, ואף נכון לקעקוע עקרון יסוד שניסו הפלסטינים לטפח משך שנים ארוכות ולפיו נורמליזציה ביחסים עם ישראל תיכון רק לאחר הסדרה בינה לבין הפלסטינים. הרחוב הערבי מצידו ממשיך להפגין אמפתיה בסיסית כלפי העניין הפלסטיני, אולם לאחר שנים של התשה ומצוקה בצל אירועי "האביב הערבי" הוא נכון הרבה פחות לצאת בהמוניו להפגנות תמיכה בפלסטינים, ולפיכך גם אינו מהווה אילוץ כבד כבעבר להתנהלות השליטים הערביים. ביטוי חריף נוסף לאובדן המשענת החיצונית מגולם בקרע המעמיק בין ראמאללה לוושינגטון מאז ראשית כהונתו של הנשיא טראמפ, שקעקע גם הוא עקרון יסוד שניסו הפלסטינים לקדם משך שנים, ולפיו לא יחול שינוי במעמדה של ירושלים עד שלא ייכון הסדר בין ישראל לפלסטינים, כאשר העביר במאי 2018 את השגרירות האמריקאית לירושלים.
- חילופי משמרות בהנהגה וברחוב: מעבר למימדים הפוליטי והאסטרטגי, התרחשו תמורות גם בזרמי העומק של הזירה הפלסטינית. במוקדן - עלייתו של דור צעיר שנולד לתוך המציאות שנגזרה מהסכמי אוסלו ובחלקו אף לאחר פרוץ האנתפאדה השנייה, ומנגד היעלמות דור המייסדים של המערכת הפלסטינית (אבו מאזן נותר שריד כמעט בודד שלה), והיחלשות דור הביניים שהנהיג את האנתפאדה הראשונה ב"שטחים". הדור הצעיר שונה במאפייניו מהדורות שקדמו לו: הוא חשוף יותר לנעשה בעולם (בין היתר בעקבות מהפכת הרשתות החברתיות), מייחס חשיבות למיצוי העצמי, לפרקים תוך העדפתו על פני ההקרבה למען היעדים הלאומיים, וככלל נמשך פחות לאידיאולוגיות שסחפו את המערכת הפלסטינית. ואולם, בעוד משקלו הדמוגרפי של הדור הצעיר גובר, השפעתו בכלל המישורים מוגבלת למדי. זאת, הן בשל אחיזתה ההדוקה של ההנהגה הוותיקה במוקדי הכוח במערכת הפלסטינית (תופעה הבולטת בעיקר ברשות הפלסטינית וגורמת לניכור מצד הציבור), והן בשל סלידתם של צעירים רבים מהשתלבות בדרג קבלת ההחלטות במישורים השונים, ובמיוחד זה הפוליטי, והעדפתם להתמקד בפיתוח עצמי ובמימוש הישגים חומריים.
מבט אל העתיד
לא יימצאו פלסטינים רבים, אם בכלל, שיוכלו לסכם בחיוב את שני העשורים האחרונים, שמבחינת רבים מגלמת נסיגה לאומית מתמשכת. חזון שתי מדינות לשני עמים מתפוגג בהדרגה ומחליף מקומו למציאות סבוכה של ישות פלסטינית אוטונומית מפוצלת וחלשה המתקיימת בגדה המערבית, במקביל לישות פלסטינית אחרת, קשה להגדרה, המתקיימת ברצועת עזה, ואשר לה משנה רעיונית, ומאפיינים חברתיים ותרבותיים שונים. שתי הישויות מתקשות להציג לציבור הפלסטיני הרחב חזון אופטימי ובר מימוש בטווח הקרוב, ומסתפקות בהטפה מתמשכת ובלתי מספקת בעיני רוב הפלסטינים החיים בשנת 2020 ל"צבר וצמוד", קרי המתנה ואחיזה איתנה.
הייאוש הקולקטיבי הפלסטיני מכלל החלופות האסטרטגיות מוביל בתהליך ארוך שנים לנטישת רעיון "שתי המדינות לשני העמים" (כמו גם של הצידוד במו"מ המדיני כאסטרטגיה מועדפת לצורך מימוש היעדים הלאומיים), ובמקום זאת לבחינה רצינית של פתרון "המדינה האחת" (שאין לבלבלה עם דגם המדינה הדו-לאומית). נוכח חוסר היכולת לממש את היעדים הלאומיים, ובראשם המדינה העצמאית, סבור מספר הולך וגדל של פלסטינים, ובמיוחד בני הדור הצעיר, כי קיום משותף במדינה אחת בין הים לירדן יחד עם הציבור היהודי אינו רעיון פסול. אין המדובר בזניחת הזהות הלאומית הפלסטינית, אלא ב"מסגורה" וניסוחה באופן שיעניק מענה לצרכי ההווה של הציבור הפלסטיני במישורים החברתי והכלכלי.
התפתחות תרחיש "המדינה האחת" אינו חייב להיות פועל יוצא של החלטת ישראל או הפלסטינים. הוא עלול להיות תוצאה בלתי מתוכננת ואף בלתי רצויה או מודעת של תהליך שבמסגרתו ייחלש לאורך זמן השלטון הפלסטיני עד כדי דעיכה תפקודית, ומנגד תתרחב הסמכות המעשית של ישראל בניהול החיים האזרחיים בגדה המערבית. כך, עלולים שני העמים להיקלע לחיים משותפים באותה המדינה, אך זאת מבלי שלובנו, קל וחומר נפתרו, בעיות היסוד המהותיות ביניהם. יותר מאשר מתכון פורץ דרך ומקורי לפתרון, תרחיש זה עלול להוות תרחיש אימים ב"נוסח בלקני".
בהקשר הפנימי - הפלסטינים מצויים מזה מספר שנים בהמתנה דרוכה להיעלמות אבו מאזן, מהלך שנראה כי יציין את המעבר מעידן דור המייסדים של התנועה הלאומית הפלסטינית המודרנית שממשיך לדבוק בסיסמאות שליוו את הפלסטינים לאורך המאה העשרים ומאבדות בחלקן הגדול רלוונטיות או אינן תואמות את צרכי ההווה, לעידן חדש שדיוקנו ומאפייניו טרם עוצבו בצורה ברורה. מדובר, כך נראה, בשלב שבו מצד אחד מפעל המדינה יעמוד במוקד ויתחדד הצורך להעניק מענה למצוקות ההווה של המאה ה-21 ולא רק לחלומות העתיד הלא מוגדר, אולם מהצד השני הזיקות בין כלל רכיבי המערכת הפלסטינית - הגדה והרצועה, "הפנים" והפזורה - ילכו ויתרופפו.
לפחות כרגע הנהגה שכזאת אינה נראית באופק, ומה שעלול להתפתח במקומה הוא מאבקים אלימים בין קבוצות שיטענו לירושת "הראיס" (תוך פיצול בין שלוש הסמכויות שהוא עומד כרגע בראשן: הרשות, אש"ף והפתח), ללא יכולת הכרעה ביניהן ותוך החלשת היסודות של הממשל הפלסטיני וסלילת הדרך ל"הרמת ראש" מצד גורמים קיצוניים, ובראשם חמאס. אין המדובר בתרחיש הצפוי עתיד הרחוק, אלא במציאות שעלולה להתפתח כבר בטווח הקרוב, וכמובן שלא תתוחם רק למערכת הפלסטינית אלא תקרין אל מחוץ לה, במיוחד לעבר ישראל.
המצוקה האסטרטגית הרב מימדית של הפלסטינים לא יכולה לנסוך שביעות רצון בצד הישראלי. שתי התנועות הלאומיות אומנם מנהלות מאבק עז ביניהן למעלה ממאה שנים, אולם קשורות האחת לשנייה בזיקות הדוקות, והמציאות במחנה אחד מקרינה ישירות על השני. בשלב הראשון על ישראל למקד מאמץ בהשבה מהירה של הפלסטינים לתיאום ואף לחידוש השיח המדיני בין הצדדים. המשך המצב הנוכחי משמעו "נבילה תפקודית" מתמשכת של הממשל הפלסטיני, הידוק מתמשך של זיקות בין ישראל לציבור הפלסטיני, העמקת הפיוס בין הפתח לחמאס באופן שמחזק את האפשרות שהגורמים האסלאמיים יתחזקו באיו"ש וישתלבו בממשל הפלסטיני באזור, והעברה הדרגתית של אחריות, בעיקר במישור האזרחי, לידי ישראל.
באין חזון בר מימוש של הפרדה אסטרטגית, שתי התנועות הלאומיות צועדות בהתמדה לתרחיש של "מדינה אחת": הפלסטינים מתוך ייאוש מחזון שתי המדינות ושאיפות קולקטיביות לשיפור תנאי המחייה, והישראליים מתוך חוסר עניין ואדישות מהנעשה בקרב "התאום הסיאמי הנחבא" שלהם, ודחייה מתמשכת של הכרעה אסטרטגית באשר לזיקתם כלפי הפלסטינים. המדובר בטשטוש גובר של קו ההפרדה בין שני העמים ובמיזוג תשתיתי, כלכלי וגיאוגרפי מעמיק ביניהם. כך, גם ללא הכרזה רשמית על מהלכי סיפוח, מתהווה מציאות סיפוח באיו"ש. הדבר מחייב עניין ומודעות רחבים של הציבור הישראלי לגבי ההווה הסבוך והעתיד הצפוי, לצד שיח עירני ונוקב (שלפחות כרגע אינו קיים), ובעיקר חתירה להכרעה, ולחץ על ההנהגה להכריע לגבי הכיוון האסטרטגי הלאומי: הפרדה כאן ועכשיו ולפני ששני הצדדים יגיעו ל"נקודת אל חזור" (גם אם אינה מבטיחה רגיעה וביטחון מצדו השני של הגבול), או היערכות להשתנות פנימית עמוקה של מדינת ישראל ולניסוח מחודש של מהותה ויעדיה.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
