המתיחות בנגב: משבר רב-ממדי שעלול להתפתח לחיכוך יהודי-ערבי רחב ולהקרין על המצב במערכת הפלסטינית
ד"ר מיכאל מילשטיין | 20 בינואר 2022
 |
| Photo: Richard Hopkins | CC BY 2.0 |
ההתנגשויות האלימות שאירעו בשבוע שעבר בנגב בין תושבים בדואים לכוחות הביטחון ולוו בחסימת צירי תנועה, בפגיעה בכלי רכב ובאירועי ונדליזם, הן החיכוך החריף ביותר שבו מעורב הציבור הערבי מאז אירועי מאי 2021 שהתפרצו בצל מבצע "שומר החומות".
"הטריגר" להתפרצות הנוכחית היה התנגדותם של בני שבט אל-אטרש מאזור ערד למבצע נטיעות עצים שיזמה קק"ל באדמות שהתושבים הבדואים טוענים לבעלות עליהן. ואולם בפועל האירועים ניזונים ממספר מוקדי משבר שהתלכדותם בנקודת זמן אחת גרמה לנפיצות, ובראשם:
- המתח בין הציבור הבדואי למוסדות המדינה הנשען על טענות ממושכות לגבי קיפוח ואפליה של הבדואים בכל הנוגע לאספקת שירותים אזרחיים ולפיתוח כלכלי; העדר מענה למחלוקות בנוגע להסדרת בנייה ושימוש באדמות חקלאיות, במיוחד ביישובים הלא מוכרים; והתרופפות משילות גוברת של המדינה באזור הנגב, שבאה לידי ביטוי בולט בפעילות של כנופיות פשע המורכבות מאזרחים בדואים ועוסקות בגניבות אמל"ח, בסחר בסמים ובנשק ובגבית דמי חסות, תוך פגיעה קשה במרקם החיים של התושבים היהודים, אך גם הערבים.
- המתח הפנימי בהנהגה הערבית בישראל: החברה הבדואית בדרום מהווה מעוז כוח מרכזי של רע"מ (כ-40% מהקולות למפלגה הגיעו מהאזור הזה), ונתפסת כזירה שבה המפלגה מחויבת להפגין את עיקר הישגיה. יריביו של מנסור עבאס בציבור הערבי, ובמיוחד ראשי הרשימה המשותפת והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, מבינים שמדובר ב"בטן הרכה" של רע"מ ומנסים מזה מספר שבועות ללבות את האווירה בקרב הציבור הבדואי, בין היתר כדי להוכיח כי עבאס מפגין אוזלת יד בטיפול בעניינם. בהקשר הזה בלטו במיוחד שיח' ראא'ד סלאח, ראש הפלג הצפוני, וסגנו שיח' כמאל ח'טיב, שמזה זמן ממוקדים באזור הדרום ומנסים לעודד עימותים בין התושבים הערבים בו למדינה. כל זאת בניגוד לרע"מ שאומנם ניצבה לצד הציבור הבדואי כשהחל המשבר אולם רוב חבריה, ובראשם עבאס, פועלים בשבוע האחרון להרגעת האווירה בדרום.
- משברים בתוך החברה הבדואית: כמו באירועי מאי, גם ההתנגשויות האחרונות משקפות משברים בחברה הערבית בכלל ובמגזר הבדואי בפרט. בהקשר הזה בולטות פעם נוספת בעיות היסוד של הדור הצעיר התלוש וחסר המעש (שהיווה חוד חנית בהתנגשויות האלימות במאי וגם עתה); החולשה של רוב ההנהגות הציבוריות (ראשי המועצות המקומיות וראשי השבטים), בעיקר בכל הנוגע לאכיפת מרות על הצעירים; והעוצמה של ארגוני הפשיעה, אשר לפי מספר דיווחים חלק מהם היה מעורב בהתססת הציבור הערבי, ייתכן על מנת להפחית את הלחץ הגובר שהמשטרה מקדמת באחרונה על אותם גורמים.
- מאמצי הסתה מצד חמאס: מרגע שפרצו האירועים בדרום מנסה חמאס ללבותם, תוך הצגתם כחלק ממאבק לאומי פלסטיני רחב נגד ישראל שניטש בו בזמן ברצועת עזה, באיו"ש ובירושלים. מאמצי העידוד של חמאס אינם משפיעים בפועל על הציבור הבדואי, אולם משקפים את ההיגיון האסטרטגי של התנועה בעת הנוכחית, ובמוקדו ניסיון לשמר ולשכלל את הכלי שפותח במבצע "שומר החומות" של התססת הציבור הערבי בישראל. התנועה ייחלה שאיו"ש תתפתח לזירת עימות, אולם נחלה אכזבה בכך אך הופתעה מנגד לחיוב כאשר גילתה כי בכוחה להתסיס את הזירה הפנימית בישראל. נוסף לכך ממשיכה חמאס בניסיונה לבסס משוואה חדשה, ולפיה ביכולתה לקדם או לעודד מהלכים אלימים נגד ישראל באיו"ש, בירושלים או בחברה הערבית, תוך הותרת רצועת עזה מחוג למעל האלימות והבהרה כי אם ייחצו "קווים אדומים" (למשל התפתחויות בהקשרי הר הבית או האסירים הביטחוניים), היא שומרת לעצמה זכות להפר את ההסדרה המתהווה ברצועת עזה ולהגיב באלימות מהאזור הזה.
המשבר בנגב לא הסתיים ואפשר כי ההתנגשויות שהתרחשו בשבוע שעבר ישובו על עצמן בזמן הקרוב, ייתכן אף בעוצמה רבה יותר. דינמיקה שכזאת עלולה להקרין על מוקדים אחרים בחברה הערבית, במיוחד הערים המעורבות שבהן ממשיך לרחוש מתח לאחר אירועי מאי. הדבר עלול לגרור הישנות של חיכוכים בין הציבור בו לבין המשטרה, או אף הפרות סדר בקנה מידה נרחב והתנגשויות אלימות בין אזרחים ערבים ויהודים. תרחיש שכזה עלול להקרין גם על המציאות במערכת הפלסטינית, ובפרט לדחוק בגורמי הכוח ברצועת עזה, לרבות חמאס, להגיב באלימות על ההתרחשויות בתוך ישראל, תוך הצגתן כאמור כ"קו אדום" שבגינו ניתן להפר את ההסדרה באזור.
היות ומדובר במשבר רב-מימדי, על המדינה להעניק מענה שיקודם בה בעת בכמה מישורים:
- מיקוד המאמץ באכיפת המשילות ובמיגור תופעת האנרכיה, תוך המשך מאבק נגד ארגוני הפשיעה (הפללה ומעצר חבריהן), אכיפת החוק ביישובים הבדואים, ומיגור תופעות דמי החסות והחזקה והסחר הלא חוקיים בנשק. זאת לצד פעילות ממוקדת נגד גורמים שהיו מעורבים בהפרות הסדר האחרונות ונקיטת צעדי אכיפה שירתיעו אחרים מליטול בהן חלק.
- האצת מהלכי סיוע אזרחיים-כלכליים, בעיקר כאלה הממוקדים בדור הצעיר, לרבות קידום תכניות שהועלו מתוך החברה הבדואית (למשל ארגון "אג'יק - מכון הנגב") לתקופת שירות לצעירים שבה יעניקו שירות לקהילה ויפעלו בתוך מסגרות ממוסדות בחסות המדינה.
- בלימת השפעה של גורמים קיצוניים בקרב הציבור הבדואי, בעיקר הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שסימן את הנגב כיעד מרכזי לטעת בו אחיזה תוך ניצול הרגישות הקיימת בו וניסיון לנצלה לניגוח נגד המדינה ונגד רע"מ.
- זירוז ההסדרה הנוגעים לנושא הקרקעות והיישובים הלא מוכרים, תוך הסתמכות על חקיקה, גופים ומהלכים שכבר הוקמו, אושרו ותוקצבו.
- הצבת "קו אדום" בפני חמאס בכל הנוגע לליבוי היצרים בחברה הערבית, תוך העברת מסר ולפיו המשך מהלכיה יגרמו להגבלת המחוות האזרחיות חסרות התקדים שישראל מקדמת כלפי רצועת עזה בחודשים האחרונים (מבלי שחמאס נתבעת למחיר משמעותי עד כה), ואף יביאו את ישראל לשקול מענה צבאי (בין היתר על רקע המאמץ המתמשך של חמאס להכוון טרור מרצועת עזה לאיו"ש).
המתיחות בנגב קשורה בזיקה הדוקה לאירועי מאי ולנגע האלימות והפשיעה שממשיך לגאות בחברה הערבית. כל אלה צריכים לחדד בפני הממשלה והציבור בישראל כי למתרחש כיום בחברה הערבית יש השלכות אסטרטגיות על המדינה שאינן נופלות מאלה של אתגרים חיצוניים, ואשר מחייבות ערנות ובעיקר מענה שישלב בין מאמץ אכיפתי לפעילות אזרחית. האירועים בנגב מתרחשים בעת של מבחן גורלי ביחסים שבין החברה הערבית למדינה ולציבור היהודי, ודרך התפתחותם תשפיע על השאלה האם הצדדים יצליחו לבסס דו-קיום יציב מבעבר או יתועלו לחיכוכים תקדימיים ביניהם.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
