כיצד ניתן למנף את הידוק היחסים בין ישראל למדינות המפרץ לצורך העמקת השפעתן על המערכת הפלסטינית
ד"ר מיכאל מילשטיין | 16 באוקטובר, 2020
 |
| Photos: kremlin.ru | Amos ben Gershom GPO |
התהליך המתמשך של חימום היחסים בין ישראל למדינות המפרץ ניצב ביחס הפוך להידרדרות המואצת ביחסן עם המערכת הפלסטינית. כך, בעוד ישראל רושמת הישגים תקדימיים, ובראשם כינון קשרים רשמיים עם איחוד האמירויות ובחריין, ומפתחת שותפות אסטרטגית עם מדינות המפרץ סביב ההתמודדות עם האיום האיראני המשותף, נקלעים הפלסטינים לשפל עמוק ביחסיהם עם מדינות המפרץ, אשר חמור ממנו נרשם רק ב-1990, כאשר אש"ף צידד בעיראק במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (דבר שבעקבותיו נוצר קרע עמוק בין מדינות המפרץ לפלסטינים).
בשנים האחרונות הגבירו מדינות המפרץ את מעורבותן במערכת הפלסטינית, וזאת לאחר שנים רבות שבהן פעילותן בזירה הזאת הייתה מוגבלת יחסית ועמדה בצלן של "מדינות הטבעת". המגמה משקפת במידה רבה את עליית כוחן של מדינות המפרץ בעולם הערבי בעשור האחרון, וזאת על רקע שקיעת מוקדי הכוח הוותיקים באזור, דוגמת מצרים, עיראק וסוריה.
ואולם, במסגרת המאמץ המפרצי משתקף חוסר איזון בסיסי בין קטר לבין יתר מדינות המפרץ. קטר - המזוהה עם זרם "האחים המוסלמים" ואשר נתונה בקרע עמוק עם יתר העולם הערבי - ניצבת בראש טבלת המדינות המעניקות סיוע לפלסטינים, ואגב כך מפתחת קשרים הדוקים עם שני הממשלים הפלסטינים, ובמיוחד זה של חמאס. המאמץ הקטרי בא לידי ביטוי בסיוע הכלכלי הרב וארוך השנים, הממוקד ברובו בשיפור המציאות האזרחית ברצועת עזה (דבר התורם גם לייצוב הביטחוני בה). זאת לצד מעורבותה של דוחה בהעברות מסרים בין ישראל לחמאס במגוון נושאים.
מנגד, ההשקעה של שאר מדינות המפרץ במערכת הפלסטינית מוגבלת יותר, והיחסים בין הצדדים מתאפיינים במתחים פוליטיים שהעמיקו באחרונה בעקבות נירמול היחסים עם ישראל. לערב-הסעודית ולאיחוד האמירויות - כוחות עולים בעולם הערבי - אינטרסים דומים בהקשר הפלסטיני: הן מצדדות (במידה מסוימת מתוך אילוץ) בתכנית טראמפ כמתווה מרכזי להסדרה אזורית בכלל ובמערכת הפלסטינית בפרט; מפגינות עוינות עמוקה כלפי חמאס, נציגת תנועת "האחים המוסלמים" הנתפסת על-ידי השתיים כאויב, ובעלת ברית של איראן, אויב מר אחר של השתיים (על רקע זה סעודיה כולאת מזה כשנה וחצי כ-60 פעילי חמאס, לרבות נציג התנועה בממלכה); וחשות עלבון עז בשבועות האחרונים נוכח הביקורת הפלסטינית עליהן בעקבות קידום תהליך הנורמליזציה.
הקשר בין איחוד האמירויות לפלסטינים, ובפרט הרשות הפלסטינית, מתוח במיוחד. זאת, בין היתר, על רקע החסות שמעניק מוחמד בן זאיד למוחמד דחלאן, יריבו המושבע של אבו מאזן, ובשל כעסו העמוק ורב השנים של הכתר באבו ט'אבי על היעלמות כספי סיוע שהוענקו ע"י איחוד האמירויות לכיסיהם של בכירים בממשל הפלסטיני. ליתר מדינות המפרץ - בחריין ועומאן (המצדדות בנורמליזציה) וכווית (המתנגדת לו) - השפעה מוגבלת יותר על הזירה הפלסטינית, והן ממוקדות בהענקת סיוע כלכלי, חלקו לטובת תפקוד שוטף של הממשל בראמאללה וחלקו כסיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה.
לישראל אינטרס אסטרטגי בהעמקת השפעת מדינות המפרץ, ובמיוחד איחוד האמירויות וערב-הסעודית, על כלל המערכת הפלסטינית. הדבר עשוי להניב שלושה הישגים אסטרטגיים: ייצוב אזרחי של שתי הזירות הפלסטיניות, מה שכאמור עשוי לתרום לביסוס רגיעה ביטחונית בהן; השפעה על דרכן המדינית, ובמיוחד זאת של הרשות הפלסטינית הנמנית עם אותו מחנה סוני מתון שאותו מנהיגות המדינות הבולטות במפרץ; ואיזון הדומיננטיות של קטר במערכת הפלסטינית (שחקן שמגלם בעייתיות בסיסית מבחינת ישראל), לצד בלימת ניסיונו של ארדואן - בעל ברית אחר של חמאס - להעמיק את השפעתו בקרב הפלסטינים, ותוך חיזוק השפעתה של מצרים, אשר לה ברית אסטרטגית עם ריאד ועם אבו ט'אבי.
במילים אחרות, על ישראל לבחון כיצד למנף את חימום יחסיה עם מדינות המפרץ לצורך העמקת השפעתן על כלל המערכת הפלסטינית. במסגרת זאת, מומלץ לנקוט כמה מהלכים:
- ניסיון לשלב את מדינות המפרץ במאמץ לפתרון המשבר הנוכחי עם הרשות הפלסטינית, הנמשך מאז ה-19 במאי על רקע הכוונה לקדם את רעיון הסיפוח. המשבר לא דעך (ואף לובה) בעקבות ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות שלכאורה הסיר מעל סדר היום את הנושא. במסגרת זאת, מומלץ לבחון האם וכיצד ניתן להסתייע ב"גזרים" של סיוע כלכלי מצד מדינות המפרץ (במיוחד ערב-הסעודית) לפלסטינים כדי לאפשר "ירידה מכובדת מהעץ" (מהלך שרבים בהנהגת הרשות מצדדים בו נוכח חששם מהתערערות שלטונם ומהרמת ראש מצד חמאס).
- במבט ארוך טווח - עידוד מדינות המפרץ לקדם פרויקטים תשתיתיים רחבי היקף באיו"ש, תוך העדפתן על פני גורמים זרים אחרים (בוודאי תורכיה). מאמץ שכזה יתרום לשיפור מרקם החיים באזור, להרחבת מקומות העבודה בו ולחיזוק המגזר הפרטי, ובכך כמובן יסייע להמשך היציבות הביטחונית-אסטרטגית התלויה בעיקרה ברכיב האזרחי. בהמשך, עשויות מדינות המפרץ לפתח עם הרשות הפלסטינית שיח לגבי שיבה למו"מ המדיני, ייתכן אף תוך נכונות לקבל רכיבים מתוך "עסקת המאה".
- פיתוח שיח ער עם מדינות המפרץ בסוגיית "היום שאחרי" אבו מאזן. בהקשר הזה, יש להימנע מדיון ברוח "הכתרת מלכים" (שסופו עלול להיות מר עבור כל הצדדים), ולהתמקד בדרכים לייצוב המערכת הפלסטינית כאשר ייעלם ממנה אבו מאזן. זאת, תוך שימת דגש על עידוד גורמי הכוח הנוכחיים בראמאללה לשתף ביניהם פעולה במקום להיאבק זה בזה, ועל הזרמת סיוע כלכלי בניסיון להבטיח רגיעה ציבורית ויציבות תפקודית של הממשל.
- חידוד הרווח האסטרטגי הצפוי לערב-הסעודית ולאיחוד האמירויות בעקבות העמקת ההשפעה בזירה הפלסטינית, ובראשו בלימת האפשרות שתורכיה ואיראן ינצלו את החלל המתהווה בתמיכה החיצונית במערכת הפלסטינית על מנת לפתח תלות שלה בהן ולהעמיק את השפעתן עליה.
- העמקת ההשפעה המפרצית ברצועת עזה הינה משימה סבוכה יותר מאשר באיו"ש. זאת, כאמור, נוכח הסלידה העמוקה של המפרציות מממשל חמאס וההשפעה העמוקה של קטר ברצועת עזה. עם זאת, יש מקום לעודד השקעה אזרחית רבה יותר של מדינות המפרץ, בעיקר באמצעות קידום פרויקטים תשתיתיים וסיוע לציבור העזתי. הדבר חייב להיעשות תוך שילוב מצרים במאמץ, ותוך בחינת אפשרות לנצל את היחסים שעשויים להתפתח בין מדינות המפרץ לבין חמאס על מנת לקדם את המו"מ בנושא השבויים והנעדרים.
- המשך דחיקת רעיון הסיפוח מסדר היום המדיני-אסטרטגי בישראל. הצפה מחודשת של הנושא - בוודאי בטווח הקרוב - עלולה להביא לנזק רב מימדי: ערעור ההישגים האסטרטגיים שמומשו עם מדינות המפרץ, ליבוי האווירה במערכת הפלסטינית, וכמובן פגיעה ביכולתן של מדינות המפרץ לבסס השפעה בקרב הפלסטינים.
- זהירות מדחיקה מוחלטת של קטר מהמערכת הפלסטינית. גם אם תעמיק ההשפעה הסעודית וזו של איחוד האמירויות, עדיין יישאר בעינו הקשר הייחודי בין חמאס לדוחה, שאותו לא ניתן להחליף בשחקן ערבי אחר, ואשר חיוני לצורך העברות מסרים שוטפים בין ישראל לתנועה, כמו גם לקידום השיח האסטרטגי בין הצדדים בנושא ההסדרה. מיותר לציין כי לישראל יש אינטרס בסיום הקרע החריף בין קטר לעולם הערבי, מצב שמחייב אותה לתמרון זהיר בין האינטרסים המנוגדים של מדינות המפרץ.
על ישראל אפוא לנסות ולמנף הישג אסטרטגי שהתפתח מול זירה אחת (המפרץ) על מנת למזער אתגר אסטרטגי המחריף בזירה אחרת (הפלסטינים), שני תהליכים שביניהם קשר סיבתי עמוק. מדובר במשימה סבוכה נוכח המשקעים האמוציונליים הקשים שנוצרו בקרב שני הצדדים: העלבון של הפלסטינים נוכח נכונות מדינות המפרץ לנרמל את יחסיהן עם ישראל לפני מימוש הסדרה במערכת הפלסטינית, דבר שמעמיק את המצוקה הרב מימדית במערכת הפלסטינית; ומנגד - הזעם של מדינות המפרץ על הביקורת הפלסטינית החריפה שמתוארת ככפיות טובה וכחוסר יכולת של ההנהגה הפלסטינית להתאים עצמה למציאות המשתנה (טיעונים שבאו לידי ביטוי קולע בראיון הטלוויזיוני הנרחב שהעניק באחרונה הנסיך הסעודי בנדר).
ואולם, למרות הקשיים על ישראל להשקיע מאמץ על מנת להעמיק את השפעת מדינות המפרץ במערכת הפלסטינית, יעד שעשוי לתרום לה מבחינה אסטרטגית, גם אם ימומש באופן חלקי בלבד. זאת, הן בטווח הנראה לעין, בעיקר כאמצעי לייצוב המציאות הביטחונית והאזרחית בשתי הזירות הפלסטינית, והן בטווח האסטרטגי, בפרט בהקשר של "היום שאחרי" אבו מאזן וכן אם וכאשר יתחדש בעתיד השיח המדיני בין ישראל לפלסטינים.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
