פרשת הבחירות (שלא היו) ברשות הפלסטינית: לקחים אסטרטגיים
ד"ר מיכאל מילשטיין | 11 במאי, 2021
 |
| Photo: Kremlin.ru | CC BY 4.0 |
החלטת אבו מאזן לדחות את הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית שתוכננו להתקיים בעוד כחודש הסירה מסדר היום הפלסטיני נושא שעמד במוקדו משך כחצי שנה. המאמצים והשיקולים של גורמי הכוח הפוליטיים רוכזו מאז סוף 2020 בהיערכות לבחירות והן נתפסו כאירוע שצפוי להביא לשינוי אסטרטגי במערכת הפלסטינית.
למרות התפוגגותן לכאורה, סיפקו הבחירות עדות לתהליכי היסוד במערכת הפלסטינית, ובמיוחד למאזנים בין הכוחות הדומיננטיים בה, לזיקה בין ההנהגות לציבור וכן להשפעת השחקנים החיצוניים, ובראשם ישראל, על הפלסטינים.
ניתן להעלות עשרה לקחים אסטרטגיים מפרשת הבחירות:
- השסע הפנימי במערכת הפלסטינית אשר נפער ב-2007-2006 עם זכיית החמאס בבחירות והשתלטותה בכוח על רצועת עזה הולך ומעמיק. הפיוס הלאומי נראה כיעד קשה למימוש עקב הפערים הבסיסיים וחוסר האמון בין הרשות לחמאס, ונוכח העדרה של תנועה ציבורית הדוחפת את הצדדים לסיים את הפיצול במערכת הפלסטינית.
- ההיערכות לבחירות שיקפה פער בין החמאס לפתח. בעוד הזרם האסלאמי הפגין נחישות, מוטיבציה גבוהה, יכולת ארגון מרשימה ואחדות שורה, הפתח התאפיין בחולשה עמוקה, ובמוקדה מאבקים מרים בין המחנות בו ופיצול הארגון בין שלוש רשימות נפרדות (תומכי אבו מאזן, דחלאן וברע'ות'י). כל זאת, למרות הכרזות ראשי הפתח כי "לקחי בחירות 2006 נלמדו היטב", ובראשם המחיר שהארגון שילם עקב הפיצולים שהתגלעו בשורותיו.
- אבו מאזן הפגין לכאורה מעמד הגמוני. הוא זה שהכריע לבדו על קיום הבחירות - כנראה בשל הנחה שגויה כי אלה לא יתממשו, אך התהליך שיתפתח סביבן יניב הישגים אסטרטגיים. אבו מאזן הוא שדבק בהן לאורך זמן רב, והוא זה שגם החליט על ביטולן, כאשר הבין כי הפתח ניצב בפני תבוסה. התנהלות אבו מאזן משקפת העדר גורמים מרסנים בסביבתו, לרבות מקרובים לו ששואפים בחלקם לשמש יורשיו, דוגמת חוסיין אלשיח' או מאג'ד אלפרג'.
- זאת ועוד, התנהלות אבו מאזן בנושא הבחירות שיקפה שוב את נטייתו להיקלע למשברים קשים (ולמעשה ליצור אותם) בשל העדר מחשב אסטרטגי מעמיק ותהליך קבלת החלטות סדור. כמו במקרים רבים בעבר התגלה פער עמוק בין האינטרסים והיעדים של אבו מאזן לבין המציאות שאליה הגיע לבסוף, אשר במקרה הזה לפחות לא הייתה הרת אסון.
- ההיערכות לבחירות המחישה כי יעד העל של החמאס הוא הנהגת כלל המערכת הפלסטינית, וכי המוטיבציה לכך גוברת ככל שהיא מעריכה שהמשבר הפנימי ברשות מעמיק. לשיטת התנועה, הבחירות היו אמורות לבסס אחיזה ראשונית שלה באיו"ש - לרבות באמצעות השתלבות בממשל משותף עם הפתח - תרחיש שאותו התנועה תוכל להרחיב בהמשך עד לשליטה מלאה על האזור, ולמעשה על המערכת הפלסטינית כולה.
- הפתח כאמור הפגין חולשה עמוקה שמעלה דאגה מדאיגים לגבי התנהלות הארגון ואיתנותו ביום שלאחר אבו מאזן. מעבר למאבקים המרים בין הבכירים בארגון, הוא ממשיך לסבול מדימוי ציבורי ירוד (בעיקר בשל האשמות הציבור את בכיריו במעורבות בשחיתות), אינו מקפיד על שילוב בני הדור הצעיר בשורותיו וסובל מהעדר משנה או חזון ברורים שאותם יוכל להציג בפני הציבור הפלסטיני.
- עוד בהקשר לפתח - בלט בתקופת ההיערכות לבחירות הלהט הגובר של ג'בריל רג'וב לקדמן כאמצעי לחצוב את דרכו לכס הנשיאות לאחר אבו מאזן. רג'וב דחף למהלך ואף העלה רעיונות לממשו באמצעות גיבוש רשימה משותפת או ממשל מאוחד עם החמאס. כל זאת תוך הפגנת התרסה גוברת כלפי ישראל וקריאה לקידום התנגדות עממית נגדה.
- הציבור הפלסטיני באיו"ש וברצועת עזה הפגין עניין מוגבל למדי בנושא הבחירות. הדבר שיקף שילוב בין הערכה של רוב הציבור כי הבחירות לא יתממשו, לבין ניכור עמוק כלפי ההנהגות הפלסטיניות, במיוחד כלפי הרשות. מרבית הציבור ממוקד כיום בשיפור מרקם חייו ומתקשה להזדהות עם הסיסמאות והיעדים שמציבות ההנהגות הפוליטיות.
- רוב גורמי הכוח בעולם הערבי ובמערכת הבינ"ל הפגינו עניין מוגבל יחסית בבחירות ברשות, דבר שהביא להעדר "בלם" שאבו מאזן העריך שימנע את מימושן. חלק מהשחקנים הערבים (במיוחד מצרים וירדן) אומנם הביעו דאגה מהישג אפשרי של החמאס והשחקנים הבינ"ל כגון האו"ם והאיחוד האירופי צידדו בקידום הליך דמוקרטי, אולם בסופו של דבר הכל היו ממוקדים בסוגיות ובבעיות שנתפסו בעיניהן כחשובות יותר.
- ישראל שיחקה לכאורה תפקיד נייטרלי: היא לא הכריזה שתמנע אותן, אם כי נקטה צעדים מכשילים בדמות מעצר רחב של פעילי חמאס באיו"ש ואי פרסום מענה לתביעה הפלסטינית לקיום הבחירות בירושלים, דבר שנוצל ע"י אבו מאזן כתירוץ לצורך "ירידה מעץ הבחירות." ואולם עצם התהליך המחיש לישראל באופן עז מאשר בעבר את ההשלכות האסטרטגיות השליליות שעלולות להיות לקיום בחירות בעת הנוכחית, ובראשן חיזוק מעמד החמאס באיו"ש וערעור מעמד הפתח באזור.
השיח אודות הבחירות כאמור דועך אולם השלכותיהן ניכרות כבר עתה וייתכן שאף יתעצמו בעתיד הקרוב. התסכול והזעם שהחמאס חשה נוכח דחיית הבחירות מדרבן אותה ללבות הסלמה רחבה באיו"ש ובירושלים, תוך ניסיון לבסס מעמדה כמנהיגת כלל המערכת הפלסטינית והבכת הרשות כמי שאינה שולטת על הציבור וממשיכה לדבוק בתיאום עם ישראל. הרשות מצידה מנסה למזער את הנזק התדמיתי של דחיית הבחירות באמצעות העלאת רעיונות לממשלת אחדות טכנוקרטית, אולם לעת עתה נראה כי הרעיון אינו מתקדם, וגם אם יתממש, יישאר כנראה בגדר צעד סמלי שלא יהיה בכוחו לשנות את המציאות.
יותר מכל המחישו הבחירות כי אבו מאזן למעשה הגיעה לקצה דרכו הפוליטית. בהעדר יכולת להציג חזון של ממש במו"מ המדיני או בזירה הפנימית, צפוי אבו מאזן להמשיך ולאחוז בכסא הנשיאות ללא נקיטת תפניות דרמטיות מבית ומחוץ. השיח במערכת הפלסטינית לגבי "היום שאחרי" אומנם גובר, אולם לפחות לעת עתה לא צפוי להוליד התפתחויות דרמטיות כגון פינוי כיסא הנשיאות מרצון ע"י אבו מאזן או "הזזתו" בידי בכירים בראמאללה.
נוכח מציאות שברירית זאת מתחדדת ביתר שאת החשיבות של שימור היציבות האסטרטגית באיו"ש. לצורך כך ישראל נדרשת לפעול בזהירות ובצורה מושכלת בטווח הקרוב, בעיקר באמצעות שימור או שיפור מרקם החיים האזרחי ונקיטת זהירות מליבוי מוקדי מתיחות אשר להם רגישות במערכת הפלסטינית, ובראשם ירושלים.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
