מנגנון התנזים של הפתח: אתגר פוטנציאלי שעלול להתעצם בעקבות תרחישי הידרדרות בזירה הפלסטינית
ד"ר מיכאל מילשטיין | 10 ביוני, 2020
 |
| Photo: Nicoleon | CC BY-SA 4.0 |
המשבר החריף בין ישראל לרשות הפלסטינית סביב נושא הסיפוח מלווה בחשש מהתפתחות הסלמה בזירה הפלסטינית. במסגרת זאת גם גובר העניין בתנזים - מסגרות השטח של תנועת הפתח. ברקע לכך, הזיכרון הצרוב עדיין בעומק התודעה הקולקטיבית - הישראלית והפלסטינית - מתקופת האנתפאדה השנייה. המערכה שפרצה בשנת 2000 גילמה מעבר חד ומהיר של הרשות הפלסטינית - בהנהגת הפתח - ממציאות של מו"מ מדיני ומיקוד בבניין "המדינה שבדרך" בחזרה לשוחות המאבק המזוין נגד ישראל.
כמו בשנת 2000, גם כיום בולט החשש מפני הידרדרות מדינית וביטחונית שתלווה בהיחלשות הממשל הפלסטיני, אשר בעקבותיה התנזים "ירים את ראשו". הדבר עלול להיות מגולם הן בקידום אלימות נגד ישראל, והן ביצירת אנרכיה ("פוודא") ברחוב הפלסטיני אשר תונהג בידי מיליציות חמושות במוקדים השונים באיו"ש.
שורשי התנזים (משמעות המילה בערבית - "ארגון") בשנות ה-80'. מדובר היה במסגרות שבאמצעותן קידמה תנועת הפתח פעילות פוליטית, צבאית, הסברתית ואזרחית ב"שטחים". עם הקמת הרשות הפלסטינית, חשו רבים מראשי התנזים אכזבה נוכח דחיקתם בממשל החדש בידי מנהיגי "החוץ" בשורות אש"ף והפתח שהגיעו ל"שטחים".[1] התסכול שהצטבר במהלך שנות ה-90' התפרץ בשנת 2000, כאשר הפתח - בהנהגת התנזים - שבה למאבק המזוין, לרבות פיגועי טרור בתוך שטח ישראל. כוחו של התנזים נבע בין היתר מקווי התיחום הגמישים בינו לבין הממסד השלטוני, ובמיוחד מנגנוני הביטחון, מה שאיפשר לפעילי הפתח "לנוע" כל העת בין שני מרחבי הפעולה - התנועתי והשלטוני, ולזכות בסיוע חומרי מתמשך מהממשל בראמאללה.[2]
שני עשורים לאחר פרוץ האנתפאדה השנייה דיוקנה של המערכת הפלסטינית שונה בתכלית וכמוהו גם זה של התנזים. מאז עליית אבו מאז לשלטון (2005), קודמו תהליכים ששיקפו הפקת לקחים מהניסיון המר של האנתפאדה השנייה, ובראשם חיזוק הממסד השלטוני, ובמיוחד מערך הביטחון (המגמה הואצה משמעותית במהלך כהונתו של סלאם פיאד כראש הממשלה ברשות הפלסטינית בין השנים 2012-2007), הימנעות עקרונית מקידום אלימות מזויינת, ושימור קפדני (עד לאחרונה לפחות) של התיאום עם ישראל בכלל המישורים.
על הרקע הזה גם חלה היחלשות הדרגתית של התנזים בהשוואה לתקופת האנתפאדה השנייה. חלק גדול מפעיליו השתלב במערך הביטחון הפלסטיני (בין היתר באמצעות "הסכם המבוקשים") או כלואים כיום בישראל, הם אינם פועלים במסגרת סדורה והיררכית (לכאורה הן כפופים למחמוד אלעאלול, סגנו של אבו מאזן בראשות הוועדה המרכזית של הפתח, אולם מדובר בזיקה סמלית בלבד), והתמיכה הציבורית הכללית בהם (ובפתח בכלל) מוגבלת בהשוואה לעבר.
רוב מנהיגי התנזים כיום הם מנהיגים מקומיים העומדים בראש קבוצות מזויינות, שלא פעם מעורבות גם בפליליים או במיפגני אנרכיה, אירועים שכלפיהם מפגין רוב הציבור הפלסטיני סלידה עמוקה (התחושה הזו התחדדה בשבועות האחרונים נוכח חשש הציבור מהתרחבות הפשיעה והאנרכיה בעקבות היחלשות הממשל המרכזי במשבר הנוכחי). המדובר באלפי פעילים בכל רחבי איו"ש (משקלם בולט במיוחד במחנות הפליטים), רובם בגילאי 35-20 שהיו כלואים ברובם בישראל. הבוגרים שבהם משמשים כראשי המחוזות התנועתיים של הפתח ("אקאלים"), כמו למשל ג'האד רמדאן בשכם, עמאד ח'רוואט בחברון או מוחמד אלמצרי בבית לחם, והצעירים יותר כפעילי שטח מרכזיים המקדמים פעולות עממיות כגון הפגנות תמיכה ברשות הפלסטינית או עימותים עם כוחות צה"ל. כמו בעבר גם כיום המנגנון ממשיך לשמור על זיקה הדוקה לממשל הפלסטיני, ובפרט למנגנוני הביטחון, וחלק מפעיליו נושאים "כובע כפול", הן תנועתי והן שלטוני.
נוכח החרפת המשבר בין ישראל לרשות הפלסטינית, מתחזקת הסבירות להתפתחות הסלמה שאינה בהכרח תוצר של מדיניות מתוכננת של הנהגה (אשר שואפת לעת עתה לנהל משבר מוכל ללא ביטוי אלים), אלא של דינמיקת שטח שעלולה להיהפך לבלתי נשלטת. במסגרת הזאת גוברת הסכנה לפרשנות שגויה של גורמי השטח בפתח ובמנגנוני הביטחון הפלסטינים את הרטוריקה החריפה של ההנהגה הפלסטינית כיום, שעלולה להיות מובנת כ"אור ירוק" לקידום אלימות נגד ישראל.
כוחו של התנזים - שכאמור מוכל כרגע בידי הממשל הפלסטיני - צפוי לגבור ככל שתתרופף שליטת הרשות הפלסטינית, בין אם בעקבות משבר כלכלי שיקשה עליה להפעיל את מנגנוני הממשל או ערעור מתמשך של מעמדה בעיני הציבור הפלסטיני. בתרחישים שכאלה סביר כי תגבר תעוזת פעילי התנזים במוקדים השונים לקדם פעילות אלימה (סביר, כאמור, כי יפעלו כקבוצות מקומיות ולא בהתאם להנחיה של הנהגה עליונה). הדבר עלול להיות מלווה ב"זליגת" פעילי מנגנונים לשורות התנזים (כפי שאירע באנתפאדה השנייה), ולגלישת חלק מהקבוצות לכיוונים רעיוניים קיצוניים, בעיקר מבית היותר של האסלאם הסלפי-ג'האדי. כל זאת, כאמור תוך ערעור מתמשך של מרקם החיים האזרחי היציב שהתבסס באיו"ש בעשור האחרון.
אבו מאזן משתמש בשלב זה בתנזים כאמצעי הרתעה כלפי ישראל. כל עוד הסיפוח לא ממומש הלכה למעשה, התנזים ממוקד בהצגת איומים תעמולתיים "לשוב אל השוחות" ובפעילות עממית מוגבלת יחסית, ובמיוחד עצרות הזדהות ציבוריות עם הרשות הפלסטינית והפרות סדר נגד כוחות צה"ל ברחבי איו"ש. ואולם, נוכח מימוש מהלכי סיפוח, סביר כי הרשות הפלסטינית תשאף להגביר ולהחריף את מהלכיו של התנזים, בעיקר העימותים העממיים נגד ישראל הנושאים לשיטת הרשות הפלסטינית "צביון עממי ולגיטימי". החלטה שכזו עלולה להתברר כ"חרב פיפיות", היות והרשות הפלסטינית תגלה כנראה כי אינה יכולה לשלוט על התנזים באופן מלא ולאורך זמן, קל וחומר להשיב את המצב לקדמותו במהירות אם וכאשר תחליט לעשות כן.
מבחינת ישראל מדובר בזרע פורענות שאומנם לא נגלה כרגע במלוא עוזו אולם עשוי לנסוק במהרה בעקבות הסלמה בשטח. הדבר מחייב ראשית כל מעקב מודיעיני ממוקד אחר פעילות מסגרות התנזים במוקדים השונים באיו"ש; לצד שימור הקשר עם ראשי הפתח (במידת הניתן), בעיקר באמצעות יחידת תאום פעילות הממשלה בשטחים (המתפ"ש), בין היתר לצורך העברת מסרים ומניעת מיסקלקולציה אם וכאשר תתפתח הסלמה; וכן פעילות הסברה מול הציבור הפלסטיני שתכליתה להבהיר כי התפרצות אנרכיה משמעה הרס מרקם החיים שנבנה בעמל רב בעשור וחצי האחרון ושיבת הטראומות שחוותה הזירה הפלסטינית בעבר.
עיכוב או השהייה של קידום רעיונות הסיפוח מצד ישראל צפויים כנראה להקטין את המתח הכולל במערכת הפלסטינית, ובכלל זאת גם את האפשרות ל"הרמת ראש" של גורמי התנזים באיו"ש ולצמיחה מהירה של האתגר המוכל לעת עתה.
[1]. להרחבה אודות תולדות הפתח במיוחד מאז כינון הרשות הפלסטינית, ראו: מיכאל מילשטיין, בין מהפכה ומדינה: הפתח והרשות הפלסטינית (תל-אביב: מרכז משה דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה, 2004).
[2]. להרחבה על התנהלות הפתח במהלך האנתפאדה השנייה ועל הזיקה שבין פעיליו לרשות הפלסטינית, ראו:
Khalil Shikaki, "Palestinians Divided," Foreign Affairs, Vol. 81, No. 1 (2002), pp. 89-105.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>
