הבחירות באיראן - סימן דרך בתולדות הרפובליקה האסלאמית

אל"מ (מיל') אודי אבנטל | 30 ביוני 2021

​מבט מדיני-ביטחוני | תובנות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בסוגיות מוקד אסטרטגיות

Photo: Tasnim News Agency | Mohammad Hossein Taaghi | CC BY 4.0

אבראהים ראיסי, איש דת שמרן יליד העיר משהד, בן 60, נבחר ברוב קולות לתפקיד נשיא איראן. ראיסי זכה בכ-62% אחוז מקולות הבוחרים (כ-18 מליון). אחריו, בפער ניכר, זכה מועמד שמרן נוסף, מחסן רזאאי, ב-3.4 מליון קולות. אחוז ההצבעה בבחירות, הנחשב מדד לרמת הלגיטימציה לה זוכה המשטר, עמד על כ-48.7% (לעומת 73% בבחירות האחרונות ב-2017), הנמוך ביותר בהיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית, למרות שסביר כי גם מגיפת הקורונה תרמה לכך. כ-3.7 מיליון קולות נפסלו (פתקים לבנים/הצבעת מחאה) ולמעשה ראיסי זכה לתמיכה של כ-30% מבעלי זכות הבחירה בלבד.

ראיסי, נמנה על האגף הימני של המחנה השמרני באיראן (האוצולגאריאן או הפרינסיפליסטים) המציג עמדות נוקשות בכל הקשור ליישום עקרונות המהפכה מבית ומחוץ (התנגדות למערב, התפשטות במזה"ת). ראיסי כיהן בתפקידו האחרון כראש הרשות השופטת וזכור במערב בעיקר בשל חברותו ב'ועדת המוות', ששפטה מחדש, בסוף שנות ה-80, אסירים מתנגדי משטר, רובם משורות המוג'האדין ח'לק, ודנה למוות אלפים מהם. ב-2019 הוטלו על ראיסי ומספר בכירים נוספים במשטר סנקציות אמריקאיות על חלקם בדיכוי והפרת זכויות אדם.

ייחודן של הבחירות האחרונות הוא החלטתו הנחושה של המשטר לא לקחת סיכונים ולהבטיח מראש כי ראיסי יזכה בהן. המשטר ביצע סינון אגרסיבי במיוחד של המועמדים לנשיאות, באמצעות מועצת שומרי החוקה שלא היססה לפסול מועמדים שהם "בשר מבשרו" של המחנה השמרני, ובראשם, יו"ר הפרלמנט לשעבר, עלי לאריג'אני. לאריג'אני נמנה על משפחה חזקה המחוברת בעבותות ללב המחנה השמרני באיראן, ופסילתו להתמודדות עוררה ביקורת אפילו בשורותיו. אחיו, ראש הרשות השופטת לשעבר ואחד מ-12 חברי מועצת שומרי החוקה עצמה, לצד נכדו של איאתוללה ח'מיני ודמויות שמרניות נוספות מתחו ביקורת על הפסילה. על רקע זה, הודה המנהיג העליון, עלי ח'אמנהאי, כי נעשה עוול בתהליך הסינון, אולם נמנע מלהפעיל את סמכותו ולשנות את תוצאותיו.

גם במערכות בחירות קודמות המשטר סינן מאות מועמדים, אולם באופן פחות גורף וקפדני. כך, בעבר נכנסו לרשימת המועמדים הסופית דמויות שניצחו בסופו של דבר את מועמדי המשטר. ב-97 היה זה מחמד ח'אתמי שניצח את יו"ר הפרלמנט נאטק נורי; ב-2009 חסין מוסוי לארי שגבר על אחמדינג'אד ואילץ את המשטר "לגנוב" את הבחירות במחיר הפגנות המוניות (המהפכה הירוקה), וב-2017 ראיסי עצמו הפסיד לרוחאני.

בחירת ראיסי היא שיאה של מגמה שבלטה בשנים האחרונות תחת ח'אמנהאי, של מינוי מועמדים ימניים וצעירים יותר, טיהורים פוליטיים, וביצור רעיוני של המהפכה והמשטר תוך התחשבות פוחתת בדעת הקהל. עם זאת, בעיתוי הנוכחי המשטר היה נחוש לקבוע מראש גם את זהות המנצח בבחירות כחלק ממאמץ להבטיח את ה"יום שאחרי" ח'אמנהאי, שסביר כי ראיסי הוא הנשיא האיראני האחרון שיכהן בימי חייו. בריאותו של ח'אמנהאי, בן ה-82, רופפת וגיליונו הרפואי כולל גם סרטן הערמונית.

לקראת החילופים בהנהגה העליונה, נראה כי המשטר מבקש להבטיח את עתיד המהפכה, את השפעת מוקדי הכוח השמרניים במדינה, בדגש על משענתו העיקרית - משמרות המהפכה, ויתכן שאף את השפעת משפחת ח'אמנהאי (באמצעות בנו מג'תבא). בנסיבות אלה, ראיסי מסתמן כמועמד המוסכם (גם אם לא בהכרח החזק ביותר) על הממסד השמרני, לא רק לתפקיד הנשיא אלא כנראה גם כיורשו של ח'אמנהאי.

התנהלות המשטר במערכת הבחירות משקפת מתח בין רצונו לזכות בלגיטימציה מהציבור לבין נחישותו להבטיח כי בתקופה רגישה של חילופי דורות בהנהגה, ערכי ועקרונות המהפכה, השנואה על האזרחים, לא יתערערו. לכן, מצד אחד המשטר פעל בכל דרך להגדיל את השתתפות הציבור בבחירות (כולל הארכת ההצבעה בקלפיות עד שתיים לפנות בוקר, לראשונה מאז המהפכה). מצד שני המשטר לא היסס להתערב באופן בוטה ולהכתיב את התוצאות מראש גם במחיר של תסיסה אפשרית בציבור.

המשטר אמנם לא מספיק בטוח במעמדו ובתמיכה בדרכו בקרב הציבור אבל בטוח מספיק בכוחו לכפות עליו את המהפכה ולדכא בכוח כל אופוזיציה למהלך. דוגמה לביטחונו של המשטר לנקוט מהלכים לא פופולאריים ולרסק כל ביטוי של מחאה אם זו פורצת בעקבותיהם, סיפקו גם מהומות הדלק באוקטובר 2019. מבחינה זאת, ההתערבות הבוטה בהליך הבחירות מעידה כי להערכת המשטר הסיכון הכרוך בכך בעיתוי הנוכחי נמוך, בוודאי ביחס לתועלת שבהעמקת הדומיננטיות השמרנית במוסדות ומערכות השלטון.

בשורה התחתונה, בהיבטי הפנים, בחירת ראיסי לנשיא משלימה את השתלטות הימין השמרני על כל זרועות השלטון (המשפטית, המחוקקת וכעת הביצועית). זאת, תוך דיכוי גובר של זרמים פוליטיים מתחרים בפוליטיקה האיראנית ובראשם הרפורמיסטים, שהציבור ממילא איבד אמון ביכולתם להביא שינוי. בחירת ראיסי, הרקורד האישי שלו, והקמת ממשלה אסלאמית בדמותו מבשרת לעם באיראן הגבלות הדוקות יותר על חופש הביטוי, פיקוח גובר על התקשורת, ואיום מתרחב על החירויות האישית והלאומית בתוך איראן.

מבחינת מדיניות החוץ של המשטר, ממנה תושפע ישראל באופן ישיר, נראה כי הבחירות עשויות לסמן עליית מדרגה במאמצי איראן להתבסס במזה"ת מבחינה צבאית, כחלק מחתירה להגמוניה. זאת, על רקע שילוב של שלושה תהליכים: התחזקות העקרונות האידיאולוגיים במדיניות החוץ של המשטר, בדגש על עקרון יצוא המהפכה והחלשת ישראל עד לקריסתה; גישה פחות פרגמטית מזו של האגף הרפורמיסטי בממשלה היוצאת בכל הקשור לאופן וקצב מימוש יעדי המהפכה; ולבסוף חזרה אפשרית להסכם הגרעין, שצפויה להסיר מעל איראן את איום הסנקציות ולפנות עבורה תקציבים משמעותיים לטובת מאמצי בניין הכוח של שלוחיה באזור, ובראשם חזבאללה.

בתחום הגרעין - בחירת ראיסי אינה מסמנת נסיגה של איראן מהמו"מ עם המעצמות על חזרה להסכם הגרעין. להיפך, ראיסי הביע תמיכה במהלך במספר הזדמנויות ואף התחייב לא לחסוך מאמצים להביא להסרת הסנקציות. זאת מה גם שבכל מקרה את מדיניות הגרעין של איראן מתווה המנהיג העליון, ח'אמנהאי. יתרה מכך, לראיסי עצמו, ולמשטר המבקש לחזק את מעמדו ויתכן שאף לסמן אותו כמנהיג הבא, יש אינטרס עמוק לוודא כי הסרת הסנקציות ופירותיה ייזקפו לזכותו. לבסוף, ההסכם הנידון בווינה מסתמן כפחות הדוק מהמקורי, ויתרונותיו עבור איראן - ובראשם סלילת דרכה למעמד של מדינת סף גרעינית בלגיטימציה בינ"ל - עדיין תקפים מבחינת המשטר.

אחת מההחלטות שהמשטר יצטרך לקבל היא האם להתיר לממשלה היוצאת בראשות הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף, לסיים את המו"מ בווינה במהלך יולי; או להמתין לכניסת ראיסי לתפקיד בתחילת אוגוסט, ולאפשר לו לקחת את כל הקרדיט גם על ההסכם וגם על פירותיו.

אם המשטר ייבחר למתוח את המו"מ עד לאחר חילופי הנשיאים - המאמצים לחזור להסכם עשויים להסתבך, להתארך ויתכן שאף לקרוס. זאת, בין היתר, על רקע מינוי קבינט חדש באיראן, החלפה אפשרית של צוות המו"מ האיראני, המשך התקדמות איראנית טכנולוגית וקשיים בעבודת הפיקוח של הסוכנות הבינ"ל לאנרגיה אטומית.

בנסיבות אלה, ישראל נדרשת להיערך ל"יום שאחרי" הסכם הגרעין, שיקנה לה זמן, בין היתר לבניין כוח כדי למנוע פריצה איראנית עתידית ליכולת גרעין צבאית. בה בעת, לא ניתן להזניח את האפשרות כי המו"מ בין איראן למעצמות יעלה על שרטון וישראל תפגוש איראן קרובה יותר לסף הגרעיני ולקווים אדומים שישראל הציבה לטהראן בעבר. זאת, כאשר איראן מחזיקה כבר היום בכ-110 ק"ג אורניום מועשר ל-20% (מתוך 230-250 ק"ג הדרושים לפצצה).

בצד ההזדמנויות, המהלך האסטרטגי של המשטר האיראני להעמיק את צביונו האסלאמי ואת דומיננטיות המחנה השמרני בשורותיו, ייטול ממנו את היכולת להציג "פנים מחייכות" למערב ואת היתרונות שסיפקו לו בהקשר זה נשיא וממשלה, שנתפסו כרפורמיסטים. ההתפתחויות הפנימיות באיראן, אם ילוו במאמצי הסברה יעילים, צפויות לקעקע את הטיעונים לפיהם מדיניות בינ"ל נוקשה מול המשטר בטהראן עלולה להחליש את סוכני ומגמות השינוי במדינה; ויקלו להציג את מדיניותו הקיצונית והמזיקה של המשטר כפי שהיא, הן באזור והן מבית.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

מסמך מבט מדיני-ביטחוני הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>