המזרח התיכון מחכה לביידן
אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 3 בינואר 2021
 |
ערב חילופי הממשל בארה"ב, המזה"ת - מרבאט ועד טהראן - כבר מצוי בתהליך היערכות לכניסת הנשיא הנבחר ביידן לבית הלבן ולשינויים אפשריים במדיניות ארה"ב באזור. רוב השחקנים מבקשים לגדר סיכונים ולשמור בידיהם "קלפים" מול הממשל החדש, עליהם יוכלו לדרוש ממנו תמורות אחרי שייכנס לתפקידו. מצד שני חלקם נוקט מהלכים אקטיביים או נמנע מאחרים כדי לצבור אשראי מול ביידן וצוותו.
להלן מדיניות ומהלכי השחקנים וגורמי הכוח השונים במזה"ת על רקע היערכותם לממשל האמריקאי הבא.
איראן - טהראן מצפה לחזרה מיידית של ארה"ב להסכם הגרעין תוך הסרת הסנקציות - מהלך עליו הכריז ביידן. נראה כי המשטר שומר על מדיניות מרוסנת יחסית בתחום הגרעין ובאזור - חרף עליה במתיחות לקראת יום השנה להתנקשות בסולימאני - כדי לא "להפריע" להתממשות המהלך. המשטר מצהיר כי עם הסרת הסנקציות יחזור לציית לתנאי ההסכם וכי אפילו לא יידרש מו"מ בין הצדדים לשם כך. מצד שני הוא מדגיש כי איראן לא תסכים לדרישה לדון על "חיזוק והארכת" ההסכם בהמשך.
חרף המחלוקות בין חוגים שמרניים לממשל רוחאני - דוגמת חקיקה בפרלמנט (מג'לס) הדורשת להקשיח את תנאי איראן - נראה כי בסופו של יום המשטר בטהראן מסונכרן למדי בסוגיית החזרה להסכם ומצטייר כלהוט לקראת הסרת הסנקציות.
מדיניות ביידן בנושא איראן עלולה להציב את הממשל על מסלול של חיכוך ומתיחות מול בנות בריתו - מדינות ערב וישראל. אלו עשויות לראות בחזרה להסכם תוך הסרת סנקציות ללא תנאים מוקדמים - מהלך המחזק את מעמד איראן באזור תוך התעלמות מהרקורד של המשטר בטהראן בתחום הטרור וזכויות אדם.
סעודיה - הממלכה עומדת בפני מכבש לחצים מצד ממשל טראמפ וישראל לקפוץ על עגלת הנורמליזציה. על בסיס הסימנים המעידים שפולט השיח בתוך בית המלוכה בנושא הנורמליזציה שוררת בשורותיו מחלוקת בין שני מחנות, האחד בראשות יורש העצר, MBS, שעמדתו כלפי התהליך חיובית יותר, והשני בראשות אביו, המלך סלמן, המגלה גישה הרבה יותר זהירה ודבק ביוזמה הערבית.
המחלוקת סביב הנורמליזציה - המשקפת כנראה גם מאבקי כוח פוליטיים פנימיים - קשורה בין היתר לצורך של סעודיה לשמור את המהלך כ"קלף" מול ממשל ביידן. ריאד חוששת מהביקורת הנוקבת נגדה בתחום זכויות האדם, בשורות הממשל הנכנס, המפלגה הדמוקרטית והקונגרס, שהתעצמה בעקבות רצח העיתונאי חשוקג'י; ומוטרדת מההתנגדות בוושינגטון לפרקטיקות הלחימה האכזריות שהיא מפעילה בתימן הגורמות לפגיעה רחבה באזרחים חפים מפשע.
על רקע זה סביר כי הממלכה תעמוד בלחצים להתקדם מול ישראל לפחות עד לחילופי הנשיאים בבית הלבן. אפשר כי גם העיכובים בתהליך הפיוס עם קטר, אחרי ההכרזות האופטימיות על פריצת דרך בנושא, קשורים לצורך של סעודיה להגיש את המהלך כ"מתנה" לביידן ולתזמן אותו לאחר כניסתו לתפקידו או סמוך יותר אליה, יתכן בוועידת מדינות המפרץ הקרובה ב-5 בינואר.
מדינות המפרץ ומצרים - חוששות, כמו סעודיה, מעמדותיו של ממשל ביידן בתחום הדמוקרטיה. נראה כי זהו הרקע להחלטתו באחרונה של הקבינט באמירויות להקים רשות לאומית לזכויות אדם, ולהזרים סיוע רפואי לעזה - מהלך לא צפוי המשקף תחרות מסוימת מול קטר. בנוסף ממתינות מדינות המפרץ ומצרים לראות מה תהיה גישת הממשל הנכנס כלפי עסקאות הנשק שחתם טראמפ עם האמירויות, והאם יתייחס אליהן כתקדים שיאפשר למדינות נוספות באזור להצטייד במטוסי F-35 ומל"טים חמושים.
בהקשר דומה, ממתינה מרוקו בקוצר רוח לראות מה תהיה עמדת ביידן בסוגיית סהרה המערבית. זאת, על בסיס ההבנה כי הכרת ממשל טראמפ בריבונותה באזור היא הצהרתית בעיקרה, ועמדת ארה"ב תחת ביידן עלולה להתהפך. יתכן כי זהו הרקע לכך שמרוקו "שומרת בכיס" מדרגה נוספת בקשרים עם ישראל - יחסים דיפלומטיים מלאים ופתיחת שגרירויות.
הרשות הפלסטינית - הגיבה באופן מיידי לניצחון ביידן בבחירות והשתמשה בו כ"סולם לרדת מעץ" ולחדש את התאום האזרחי והביטחוני עם ישראל. הפלסטינים ממתינים שממשל ביידן יממש את הבטחותיו לחדש את הסיוע האמריקאי לרשות ולפתוח מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים ואת משרדי אש"ף בוושינגטון. בנוסף, הם מצפים כי ביידן יפעל מול מדינות ערב כדי לייצר זיקות בין שלביה הבאים של הנורמליזציה לבין דרישות מישראל להתחייב לפתרון שתי המדינות ולהימנע מצעדים חד צדדיים בשטח.
תורכיה - אנקרה חוששת כי הממשל הנכנס יגלה קו תקיף יותר כלפיה, במיוחד אחרי שאפילו ממשל טראמפ הטיל עליה סנקציות בעקבות רכש מערכות ה-S400 מרוסיה, לאחר שנמנע מכך תקופה ארוכה למרות שהיה מחויב לעשות זאת על פי חוק. ביידן וצוותו מתנגדים למהלכיו האנטי דמוקרטיים של ארדואן מבית וביקורתיים כלפי מדיניותו האזורית: הקו האסלאמי הרדיקלי, היחסים עם רוסיה, הקרנת הכוח באגן המזרחי של הים התיכון, הפגיעה בכורדים בסוריה ועוד.
בתוך כך, הכלכלה התורכית מצויה במיתון והאופוזיציה נגד ארדואן מבית צוברת מומנטום. מחוץ, תורכיה נתקלת במדיניות רוסית מאתגרת בכמה זירות במקביל (לוב, סוריה, נאגורנו-קראבך); ונקלעה לבידוד בסכסוך על מקורות האנרגיה בים התיכון מול קואליציה הכוללת את קפריסין, ישראל, יוון ומצרים.
סביר כי נוכח האתגרים המחריפים מולם ניצבת תורכיה וכחלק ממאמץ לייצר "נכסיות" מול ממשל ביידן, היא חידשה באחרונה את הגישושים בנושא "חימום" היחסים מול ישראל - הנתפסת באנקרה כבעלת יכולת להשפיע לטובה על הלך הרוח הביקורתי כלפי תורכיה בממשל ובקונגרס.
הנשיא ארדואן הצהיר כי תורכיה מעוניינת להביא את יחסיה עם ישראל לנקודה טובה יותר. אנקרה בחרה (אך טרם שיגרה) שגריר חדש לשירות בישראל, לאחר שהקודם הוחזר לאנקרה במאי 2018; ומקורבו של ארדואן, אדמירל ג'האט יאייג'י, פרסם מאמר במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב. במאמר הוא מציע מתווה להסדרה (גם אם לא ריאלי) בתחום האנרגיה בים התיכון ורעיונות לשיתוף פעולה בין המדינות בתחום שינוע הגז.
לבנון - המו"מ התקדימי שהתניע ממשל טראמפ בין ישראל ללבנון על שרטוט קו הגבול הימי השנוי במחלוקת ביניהן - "נתקע" על רקע הקשחה דרמטית בעמדות ביירות. הנסיגה בעמדתה קשורה, בין היתר, למאבקים הפוליטיים הפנימיים בלבנון, וסביר שמדובר גם ברצון להמתין לממשל ביידן, כפי שרמז נסראללה עצמו בראיון לערוץ "אלימיאדין". זאת, כדי לבחון את עמדתו ביחס לחזבאללה, השתתפות הארגון בממשלה והסנקציות האמריקאיות נגד גורמי הכוח במדינה המסייעים לו.
ולבסוף, גם ארגונים רדיקלים לא-מדינתיים ברחבי האזור - מהטליבאן באפגנטיסטאן, עבור דרך המליציות השיעיות בעיראק וכלה באלשבאב בסומליה - ממתינים לראות האם ממשל ביידן ימשיך בתהליך צמצום הכוחות האמריקאים במזה"ת. אם ביידן, שמצהיר על רצונו לא לשקוע במלחמות "שלא ניתן לנצח בהן", ימשיך בנסיגה מזורזת מהאזור, הכוחות הקיצוניים ואיראן יבקשו לשווק זאת כ"התקפלות" אמריקאית מהמזה"ת וכניצחון לדרך ההתנגדות.
בשורה התחתונה, ה"התארגנות" בכל רחבי המזה"ת לקראת חילופי הממשל, ממחישה באופן ברור כי ארה"ב היא עדיין הכוח הדומיננטי והמשפיע ביותר על ההתפתחויות והמגמות המתחוללות בו. זאת, חרף משבר הקורונה הקשה שפקד אותה ולמרות שאיפת וושינגטון להתרחק ולצמצמם נוכחות ומעורבות ברחבי האזור, המנוצלת על ידי שחקנים אחרים, ובראשם רוסיה, להגברת השפעתם.
ארה"ב ממשיכה להחזיק במזה"ת מנופים מדיניים, כלכליים וצבאיים המעניקים לה יכולת לעצב תהליכים ומגמות, גם אם האזור אינו ניצב בראש סדר העדיפויות האמריקאי. לארה"ב ברית איתנה עם ישראל, יחסים אסטרטגיים עם מדינות ערב שלביטחונן, בצל האיום האיראני, היא ערבה. ארה"ב מבטיחה את חופש השייט במפרץ ואת זרימת הנפט ממנו לשווקים הבינלאומיים, במיוחד באסיה, יש לה בסיסי ענק ונוכחות צבאית נרחבת באזור, והיא ספקית הנשק העיקרית לישראל ולמדינות ערב.
בנסיבות אלה הדומיננטיות האמריקאית מצד אחד והקרבה לארה"ב מצד שני מהוות "נכסים" משמעותיים מבחינת ישראל, הפותחים עבורה דלתות ברחבי המזה"ת. הם שאפשרו, בין היתר, את הסכמי הנורמליזציה, את התנעת המו"מ התקדימי בין ישראל ללבנון ואת נכונות אנקרה לבחון "חימום" יחסים עם ירושלים.
למרות כל אלה, באופן פרדוקסלי ובשונה מיתר השחקנים האזוריים, דווקא ישראל הצטיירה עד כה כמי שמחפשת עימות עם ביידן עוד לפני שנכנס לבית הלבן. נראה כי אישורי בניה של הרגע האחרון ביהודה ושומרון, הצהרות לעומתיות ביחס למדיניות ביידן מול איראן וההתנקשות במדען הגרעין פחרי-זאדה, אותה מייחסים בוושינגטון לישראל - נתפסים על ידי הממשל הנכנס כמהלכים חד צדדיים, שנועדו "לחשק" את הנשיא הנבחר ולצמצם את מרחב התמרון שלו באזור.
ישראל צריכה להתעשת ולהפנים כי מדיניותה מעוררת זעם בחוגים המקורבים לביידן, בעיניהם היא ממשיכה להיות מזוהה בעיקר עם הממשל הרפובליקני היוצא. במסגרת זאת, עליה להניח את היסודות לדיאלוג קונסטרוקטיבי עם הממשל הנכנס; ללבן את המתחים עמו, בעיקר בסוגיה האיראנית, בערוצים שקטים; ולבנות את האמון מולו באופן שיאפשר להשפיע על מדיניותו ולהגיע עמו לתיאום מרבי החיוני להתמודדות עם ריבוי האתגרים באזור.
נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
