בפרוס השנה החדשה: מה צפוי?
אתגרים והזדמנויות לביטחון הלאומי של ישראל

נכתב ע"י צוות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS)

בראשות אלוף (מיל.) עמוס גלעד | 14 בספטמבר, 2021

התחרות האסטרטגית המתעצמת בין ישראל לאיראן, לצד כניסתו של ממשל אמריקאי חדש מהווים את מעצבי העל המרכזיים של המערכת המזרח-תיכונית בשנה האחרונה. לצד זאת, נפיצות הזירה הפלסטינית ברצ"ע ובאיו"ש, התקדמות תהליכי בניין הכוח של חזבאללה ובמיוחד פרויקט "המדויקים", סיום מלחמת האזרחים בסוריה והתבססות הנוכחות האיראנית והרוסית במדינה, התחרות האזורית על משאבי אנרגיה והשפעה במזרח הים התיכון, המשבר הכלכלי העמוק בלבנון, מגפת הקורונה, המשבר הכלכלי האזורי המתעצם, ושיבתו של אתגר הג'יהאד העולמי עם נסיגתה של ארה"ב מאפגניסטאן, ממחישים את היקף ההשתנות המערכתית באזור, והשלכותיה על הביטחון הלאומי של ישראל.

במסגרת זאת, ציר ההתנגדות משקיע בבניין כוח, ובפיתוח יכולות מתקדמות (גרעין, אש מדויקת, סייבר ועוד), ונמנע בשלב זה מהפעלת כוח. עם זאת, הלוגיקה איננה לינארית, וכאשר נקרית הזדמנות אסטרטגית או שנדרש לקדם את האג'נדה הלאומית-דתית שלו במענה לאירוע קונקרטי (ירושלים, סוגית האסירים, תקיפה עתידית בלבנון ועוד), הציר לא נרתע מתגובה ואף הסלמה. ניתוח זה ממחיש את עוצמת הדינמיקה האזורית, את גבולות ההרתעה הישראלית ואת הנפיצות המערכתית אשר מחייבת גיבוש אסטרטגיה ישראלית מותאמת שתיתן מענה לאיומים המתפתחים, אך גם להזדמנויות.

המעצבים האסטרטגיים:

א. ממשל אמריקאי חדש – צמצום נוכחות אסטרטגית במזה"ת

המיקוד המחודש של סדר העדיפות הביטחוני-לאומי האמריקאי המלווה בתחושת משבר גוברת נוכח האתגר שמציבות סין ורוסיה להגמוניה האמריקאית, התחדד בשני הממשלים האחרונים. התחרות המתעצמת על עיצוב הסדר העולמי האיצה את "הפנייה למזרח אסיה" של הממשל האמריקאי הנוכחי, והשליכה על מדיניותו ופעולותיו במזרח התיכון.

במסגרת זאת, הנסיגה האמריקאית מאפגניסטן אשר זכתה לתמיכה דו-מפלגתית בוושינגטון ביטאה בראש ובראשונה את רצון הממשל להתמקד באיומים האסטרטגיים המרכזיים לביטחונו הלאומי. מנגד, הנסיגה נתפסת במזה"ת "כניצחון ההתנגדות, והעמידה האיתנה" נגד האימפריאליזם האמריקאי, ועלולה להוביל להגברת הלחץ מצד איראן ודאע"ש על הכוחות האמריקאיים בעיראק וסוריה במטרה להאיץ את יציאתם מהאזור. הממשל האמריקאי יידרש לתקף מחדש את הערבויות לביטחון בעלות בריתו האזוריות, ולעצב מדיניות מאוזנת שתנוע בין המיקוד בתחרות האסטרטגית מול סין ורוסיה, להמשך השקעה במזרח התיכון, תוך בלימת המדיניות החתרנית והמערערת של איראן באזור.

במקביל, וכחלק מהמדיניות הכוללת הנגזרת מתפיסה זאת, הממשל האמריקאי חותר לשוב להסכם הגרעין עם איראן אותו הוא תופס כאינטרס אסטרטגי חיוני אשר יאפשר בתפיסתו לאזן מחדש בין מחויבותה של וושינגטון ליציבות וביטחון אזורי, לצורך להתפנות לטיפול בסוגיות הפנים הבוערות (כלכלה, קורונה), ולתחרות המתעצמת מול סין ורוסיה. הצהרתו של הנשיא ביידן בפני רוה"מ בנט בבית הלבן כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני במשמרת שלו, לא מבטאת מחויבות אמריקאית למנוע מאיראן לפתח יכולות גרעיניות או אף להפוך למעצמה גרעינית, אלא מתמקדת רק בביטוי הקונקרטי והצר של פיתוח נשק גרעיני. בשלב זה איראן אשר מנתחת היטב את האסטרטגיה האמריקאית, לא ממהרת לשוב להסכם הגרעין, ופועלת לפיתוח יכולות טכנולוגיות מתקדמות, שיוכלו לשמש כקלפי מיקוח במו"מ העתידי, ולמצב אותה כמדינת סף גרעינית.

בהקשר כולל זה, ישראל צריכה לעגן את מחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל באמצעות הידוק שתוף הפעולה האסטרטגי, שימור היתרון האיכותי, והבטחת התמיכה בתהליכי בניין הכוח הצבאיים. ישראל צריכה לנסות ולהשפיע על המו"מ בווינה ועל עיצוב ההסכם תוך פעולה עם הממשל ולא נגדו, מתוך הבנת סדר העדיפויות הלאומי האמריקאי, והמחירים האפשריים ליחסים בין המדינות בתרחיש של התנגדות ישראלית גלויה נגד המהלכים של וושינגטון. לצד זאת, המהלך האמריקאי מחזק את נכסיותה של ישראל למדינות המפרץ, מצרים וירדן במערכה לבלימת ההשפעה האזורית האיראנית, ומהווה פוטנציאל להעמקת שתוף הפעולה האזורי.

ב. התחרות האסטרטגית בין ישראל ואיראן מתחממת

בשנה האחרונה חלה עליית מדרגה בחיכוך בין ישראל לאיראן, על רקע ההתמדה האיראנית במאמצי ההשפעה וההתבססות באזור (עיראק, תימן, סוריה, לבנון), ההתגוששות הגלויה בזירה הימית, וקפיצת המדרגה בגרעין אשר הביאה את טהראן לסף בעייתי מבחינתה של ירושלים והמערכת הבינלאומית. ישראל מנגד, עיצבה יחד עם וושינגטון ארכיטקטורה אזורית לבלימת והרתעת איראן ("הסכמי אברהם"), פעלה במב"מ בזירה הסורית לצמצום ההתבססות האיראנית, ועל פי מקורות זרים קידמה פעילות חשאית באיראן גופא להאטת ההתקדמות בגרעין.

נוכח עליית המדרגה בתחרות האסטרטגית, ובחיכוך הצבאי בין המדינות, ישראל צריכה לפתח אסטרטגיה שתאפשר לה לתחם את החיכוך בזירות בהן היא נהנית מעליונות צבאית, ובמקביל להוביל מערכה דיפלומטית לדה-לגיטימציה של הפעולות האיראניות במזרח התיכון במטרה לגבות מחיר מדיני וכלכלי מן המשטר האיראני. השלוב של הפעלת כלים צבאיים בזירות מתוחמות עם השקעה נרחבת בבניין כוח צבאי למעגל שלישי, לצד אימוץ דיפלומטיה אגרסיבית בזירה הבינלאומית, יחזק את אפקטיביות ההרתעה הישראלית, וימצב את ירושלים מול בעלות בריתה האזוריות.

ג. איראן מתקדמת בגרעין

ארה"ב נחושה לחזור למתווה הסכם הגרעין, בגיבוי המעצמות והקהילה הבינלאומית, למרות מהלכיה החתרניים ומערערי היציבות של איראן באזור. איראן מצידה מרחיבה את פרויקט הגרעין במקביל למו"מ המדשדש בווינה, וממנפת את ההתקדמות הטכנולוגית בשטח לחילוץ הישגים נוספים. על רקע זה, בשנת תשפ"א התקדמה התוכנית האיראנית לפיתוח נשק גרעיני בצעדים משמעותיים המקרבים אותה כדי חודשים מועטים מהרכבת מתקן נפץ גרעיני. ההתקדמות תלויה בשלב זה בהחלטת המנהיג העליון יותר מאשר בהתקדמות טכנולוגית, אשר כבר הושגה ברוב הנושאים הנדרשים. הנושא שעדיין לא הושלם ככל הנראה הוא זיווד מתקן הנפץ באמצעי שיגור צבאיים.

יש להניח כי אפילו אם הצעדים הדיפלומטיים, קרי הדיונים בחידוש ההסכם בין המעצמות ואיראן (ה-JCPOA), יישאו פרי איראן לא תשוב למצב שהיה קיים ב-2018, עת פרשה ארה"ב מן ההסכם. בידי טהראן יישארו כל הטכנולוגיות והידע הנדרש להמשיך בפרויקט, אם תתקבל ההחלטה לעשות כן. אם תסכים איראן להתפרק ממלאי האורניום המועשר בדרגות שונות, יעלה בידה להשלים פיגור זה, בעזרת מערכות ההעשרה המתקדמות שפיתחה, תוך זמן לא רב.

על איראן לוותר בשני תחומים משמעותיים על מנת שפעילויות המעצמות יצמצמו את הישגי איראן: פיקוח הדוק על כל הנושאים הקריטיים לפיתוח הגרעיני ובמיוחד על מסלול פיתוח מנגנון הנפץ הגרעיני, ולוחות הזמנים בהסכם הנוכחי הדורשים הארכה משמעותית על מנת שהאיראנים לא יוכלו, בחסות ההסכם, להמשיך בפיתוח של פרויקט הנשק הגרעיני.

איראן כמדינה גרעינית, או אפילו כמדינת-סף גרעינית, מהווה איום מהמדרגה הראשונה לביטחון הלאומי הישראלי. המצב היחיד בו ימנע משבר צבאי עם איראן הוא אם זאת תסכים לוותר על הפיתוח הגרעיני הצבאי, תחת פיקוח בינלאומי מקיף וקפדני ולאורך זמן, ולכך סבירות נמוכה.

לפיכך, על ישראל לפתח איום צבאי אמין לחיזוק ההרתעה מול איראן, וללחוץ כי בסבב השיחות הבא בווינה יוגדר היעד של עצירה מוחלטת של הפיתוח הטכנולוגי הגרעיני, וזאת תוך הבהרה כי מבחינת ירושלים כל "האופציות על השולחן". כמו כן, ישראל צריכה לפעול לחיזוק הברית האסטרטגית עם ארה"ב, ולהידוק שתוף הפעולה הביטחוני-צבאי אשר חיוניים לשימור וקידום יכולות הפעולה של ישראל. לצד זאת, ירושלים צריכה להבליט בוושינגטון ובבירות אירופה כי איראן גרעינית מהווה איום אסטרטגי עם השלכות רחבות היקף לביטחון וליציבות העולם. כך למשל, התקדמות איראנית בגרעין תוביל בסבירות גבוהה למרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, ולערעור הסטטוס-קוו הבינלאומי בנושא פרוליפרציה של יכולות גרעין צבאי.

ד. הזירה הפלסטינית: איו"ש כהזדמנות אסטרטגית לצד אתגור גובר מעזה

השנה האחרונה עמדה בסימן המשכיות במציאות האסטרטגית באיו"ש לעומת שינוי שלילי והחרפת האיומים בזירת הרצועה. כך, בעוד באיו"ש המשיכה לעמוד בתוקפה הנוסחה הבסיסית שאיפשרה מזה למעלה מעשור לישראל יציבות אסטרטגית - קרי, שימור ושיפור המציאות האזרחית כבסיס לשקט ביטחוני, באופן שבולם התגייסות ציבורית רחבה למאבק נגד ישראל - הרי שברצועה ניכר מאמץ מתמשך של חמאס לשינוי כללי המשוואה והמשחק מול ישראל ולשימור של תסיסה מתמשכת באמצעים אלימים המעלים את הסבירות להתפתחות הסלמה בזירה הזאת.

דבר בלט במיוחד במבצע "שומר החומות", שבו לראשונה נקטה חמאס יוזמה התקפית, וזאת על רקע חיכוכים באיו"ש ובירושלים וללא עימות מקדים ברצועה. הדבר מעמיד בסימן שאלה את דוקטרינת ההסדרה שמנסה ישראל לקדם בשנים האחרונות מול חמאס והמחיש כי סנואר נכון לקידום יעדיו האידיאולוגיים, תוך הפרת ההסדרה (בשיטה של "ניסוי וטעייה"), ומתוך הנחה כי בעת הנוכחית יוכל לשוב למציאות שקדמה למבצע ומבלי לספוג נזק משמעותי או להתחייב לוויתורים כבדים, בעיקר בנושא השבויים והנעדרים.

במבט קדימה - המציאות הסבוכה מחייבת את ישראל להמשיך ואף לתחזק את מדיניותה הנוכחית כלפי איו"ש, שהתגלתה כאפקטיבית נוכח משברים רבים (לרבות "שומר החומות") ועשויה להמשיך להיות יעילה גם ב"יום שאחרי" אבו מאזן. במסגרת הזאת נדרש להמשיך ולשפר את מרקם החיים האזרחי באיו"ש ולחזק את התיאום המדיני והביטחוני עם הרשות, וכל זאת גם אם לא תתרחש פריצת דרך כלשהי במישור המדיני. כל אלה עשויים לאפשר יציבות אסטרטגית באיו"ש בטווח הקרוב והבינוני, אולם אינם חלופה להסדר קבע באיו"ש, בעיקר כזה המבוסס על הפרדה בין ישראל לפלסטינים, תרחיש שבפועל הולך ומתרחק נוכח המיזוג הדמוגרפי והגיאוגרפי באיו"ש אשר מקרב את שני הצדדים למציאות של מדינה אחת.

ברצועת עזה על ישראל מומלץ להשתחרר מהפרדיגמה שהתבססה בשנים האחרונות של ההסדרה בתנאיה הנוכחיים. נראה זו כי אינה מניבה שקט לטווח ארוך ומתאפיינת במקום זאת במאמץ מתמשך של חמאס לשמר חיכוכים ברף שמתחת למערכה רחבה מתוך הערכה כי בדרך הזאת ניתן יהיה לחלץ הישגים אזרחיים משמעותיים מישראל. דפוס ההתנהלות הזה של סנואר לא צפוי להשתנות, דבר המחייב את ישראל להיערך לתרחיש של מערכה נגד התנועה ייתכן כבר בזמן הקרוב. במסגרת הזאת מומלץ כי יתוקנו פערים שהתגלעו במהלך "שומר החומות", ובראשם נקיטת יוזמה התקפית ע"י ישראל, הסבת פגיעה קשה לצמרת ההנהגה של חמאס ודבקות בעמדות נוקשות במסגרת עיצוב ההסדרה העתידית שאסור שיתמסמסו כפי שאירע לאחר מבצע "שומר החומות" באופן הפוגע בדימוי ההתרעה של ישראל.

ה. תמורות דרמטיות בחברה הערבית בישראל

השנה האחרונה גילמה תמורות דרמטיות בחברה הערבית בישראל בהקשרי הביטחון הלאומי של ישראל. הדבר בא לידי ביטוי באירועי מאי (בצל מבצע "שומר החומות") ששיקפו חיכוך אלים תקדימי בין יהודים וערבים במדינה (במיוחד מצד גורמים בציבור הערבי) והשראה חסרת תקדים של התרחשויות במערכת הפלסטינית על הנעשה בקרב החברה הערבית בישראל. זאת לצד ההחרפה המתמדת בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית המשקפת אובדן משילות גובר של המדינה בחלק ניכר מהחברה הערבית (בעיקר בדרום), לצד איום של גלישת האלימות על רקע פלילי המתוחמת לחברה הערבית לאלימות על רקע ביטחוני שתחרוג מעבר לציבור הערבי (ניצנים לכך נראו כאמור כבר באירועי מאי). בהקשר הפנימי תופעת האלימות משקפת בעיות יסוד של תלישות הדור הצעיר הערבי בישראל ואובדן מעמיק של השפעת ההנהגה הפוליטית והציבורית הערבית.

המתרחש בחברה הערבית הופך בדרך זו לאתגר אסטרטגי ראשון במעלה - שכאמור לא היה קיים בעבר בעוצמות הנוכחיות - המחייב מענה רב מימדי. מצד אחד נדרשת המדינה למאמץ רחב היקף בתחום האכיפה והשיטור, במיוחד מאבק נגד כנופיות הפשיעה והימצאות האמל"ח ברחוב הערבי, ומהצד השני לתת מענה למצוקות האזרחיות העמוקות המהווה "ביצה" שעל בסיסה מתפתח חלק גדול מהבעיות החריפות בציבור הערבי. במסגרת הזאת נדרש לצד הרחבת הנתח התקציבי לטובת הציבור הערבי, גם לקדם פרוייקטים שתכליתם שיפור מצבו של הדור הצעיר (לרבות מיזמים של שירות אזרחי שחלק גדול מהציבור הערבי קשוב אליהם), שיפור תנאי האשראי בציבור הערבי (שמהווים מקור מרכזי לפעילות "השוק האפור" בקרבו כיום), לצד מאמץ מתמשך לשיפור הקשר הטעון בין הציבור הערבי למשטרה ואף הרחבת השתלבות הערבים בה.

ו. שנה ל"הסכמי אברהם" – ברית מאותגרת אך איתנה

האיום האיראני עדיין מהווה את הגורם המלכד של "הסכמי אברהם" שנחתמו באוגוסט 2020 בין ישראל לאיחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו. במסגרת זאת, בשנה האחרונה חלה קפיצת מדרגה היסטורית ביחסים האסטרטגיים עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, שהתבטאו בשת"פ כלכלי-אזרחי-תרבותי חסר תקדים, ונכונות להמשיך ולהעמיק את הקשרים הבילטראליים בין המדינות. סעודיה מצידה, למרות השת"פ האסטרטגי האינטימי המתקיים מול ישראל וארה"ב, לא נכונה בשלב זה לקדם את היחסים לשלב הבא.

מדינות המפרץ חוששות כי אפקטיביות ההרתעה מול איראן נפגעת נוכח האסטרטגיה הנגלית של ארה"ב במזרח התיכון, אשר מעמידה בסימן שאלה את מחויבותה של וושינגטון לביטחונן. כך, הנסיגה הצבאית האמריקאית החפוזה מאפגניסטאן, והחשש כי תרחיש דומה יתממש גם בעיראק וסוריה מובילה לגיבוש אסטרטגיה פרגמטית של מדינות המפרץ מול איראן.

במסגרת זאת, פסגת בגדד שנערכה באוגוסט האחרון במטרה לשכך מתיחויות אזוריות ולקדם שתופי פעולה המחישה את התנועה של מדינות המפרץ לשיח עם איראן, למרות היריבות העמוקה וחוסר האמון הבסיסי שעדיין שורר בין הצדדים. כך, במסגרת הפסגה נפגשו לראשונה מנהיגי עיראק, מצרים, ירדן, קטר, צרפת, ראשי הממשלה של איחוד האמירויות וכווית, וכן שרי החוץ של תורכיה, איראן וסעודיה ושוחחו על סוגיות ביטחון אזורי, אנרגיה ואקלים. מגמה זאת, במידה ותואץ, עלולה לסדוק את היחסים הביטחוניים והבילטראליים שנרקמו בין ישראל למדינות המפרץ, וביכולת של ירושלים לבסס ציר אזורי אפקטיבי להקרנת עוצמה ולבלימת והרתעת איראן.

במבט קדימה, על ישראל לפעול לעיגון המחויבות של ממשל ביידן להסכמי אברהם, ולמנף את יחסיה המיוחדים עם וושינגטון כדי לחזק את תמיכת הבית הלבן במדינות המפרץ, מצרים וירדן במישור הביטחוני והמדיני. לצד זאת, ישראל צריכה להעמיק את השת"פ האסטרטגי עם מדינות המפרץ, ובעיקר עם סעודיה ואיחוד האמירויות, לשם ביסוס מערכת אזורית לבלימת ההשפעה האיראנית. נכסיות ישראלית מול וושינגטון, לצד ביסוס שת"פ ביטחוני וכלכלי אפקטיבי, תאפשר את שימור ההישג המדיני שהתגלם בחתימה על ההסכמים, ואף את פיתוחם והרחבתם תוך העמדת משקל נגד לאסטרטגיה האיראנית.

במעגל הראשון, ישראל צריכה לפעול להעמקת השת"פ האסטרטגי עם מצרים וירדן נוכח האתגרים המשותפים הגוברים. יציבות מצרים וירדן מהווה אינטרס אסטרטגי לישראל, ומחייבת חיזוק של ההיבטים "הרכים" של השת"פ (מים וטכנולוגיות התפלה, חקלאות, אנרגיה ועוד), ולא רק של ההיבטים הביטחוניים-צבאיים, למרות העובדה כי ההתכנות להתקדמות בנורמליזציה נמוכה.

ז. ההתפוררות בלבנון והתעצמות חזבאללה

המשבר הפוליטי והכלכלי הרב ממדי בלבנון מאיץ תהליכי התפרקות מדינתיים, מציג לראווה את חוסר התפקוד של משרדי הממשלה, את אובדן המשילות והפגיעה החמורה באיכות החיים של האזרחים (חשמל, מחסור במוצרים בסיסיים ובתרופות, עלייה ברף העוני ועוד). בתנאים מחריפים אלו, חזבאללה בגיבוי איראני פועל לביסוס ולהרחבת אחיזתו במדינה, באמצעות הזרמת סיוע הומניטארי ואספקת אנרגיה (נפט).

ההידרדרות הכוללת לא מונעת מאיראן וחזבאללה להמשיך ולהאיץ את תהליכי בניין הכוח הצבאי, ובמיוחד את פרויקט הטילים המדויקים לשם ביסוס משוואת ההרתעה מול ישראל, וקידום המוכנות למערכה הבאה. אמנם, לחזבאללה אין אינטרס לפתוח בעימות צבאי מול ישראל נוכח המצב הקשה במדינה והמחירים שהוא עלול לשלם על כך בזירת הפנים, אך פוטנציאל ההסלמה בתרחיש של תקיפה ישראלית יזומה במפעלי ההתעצמות בלבנון נותר גבוה נוכח הרגישות שיגלה הארגון משחיקת המשוואות הקיימות, והצורך שלו לשמר את מעמדו "כמגן לבנון".

לפיכך, ישראל צריכה לבלום את תהליך ההתעצמות בלבנון, גם במחיר של נטילת סיכונים במב"מ בסוריה. פעולה נחושה שתבהיר למשטר אסד את מחיר התמיכה בחזבאללה, ותתקע טריז בין האינטרס הסורי (שיקום המדינה) לאינטרס האיראני (בניין כוח והעברת יכולות), תעלה אמנם את רף המתיחות והסיכון להסלמה, אך יכולה להביא לשינוי בהתנהגות השחקן הסורי בהלימה עם האינטרס הישראלי. במסגרת זאת, התיאום האסטרטגי המדיני-ביטחוני מול רוסיה מהווה אינטרס חיוני שנדרש לחזק לצורך שימור חופש הפעולה המבצעי של צה"ל בזירה.

בהקשר למדינת לבנון, נוכח המשבר העמוק וההתפרקות המדינתית, ישראל צריכה להניע את המערכת האזורית והבינלאומית לחיזוק הכוחות שמתנגדים להשפעה האיראנית, שיוכלו לאזן ולצמצם את ההשפעה הגוברת של טהראן במדינה. כך, "חבילת סיוע" הכוללת: שינוע גז ונפט ממצרים וירדן, מענקים והלוואות ממדינות המפרץ וסיוע כלכלי וצבאי מארה"ב ואירופה, אשר יותנה בבלימת ההשפעה האיראנית במדינה, ובהצבת רסנים להתעצמות חזבאללה.

נכתב ע"י צוות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בראשות אלוף (מיל.) עמוס גלעד

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>