בחזרה אל השוק הפרסי
דעה אישית | פרופ' בועז גנור, מנכ"ל המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT), אוניברסיטת רייכמן | 20 בינואר, 2021
 |
| Photo: Tasnim News Agency, CC BY 4.0 | Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0 |
על פניו, נראה כי איראן הולכת על הפצצה. היא אפילו לא מנסה להסתיר את זה. יש שיגידו כי היא בסך הכל פועלת לאיים על המערב ובראש ובראשונה על הנשיא האמריקני הנכנס - ג'ו ביידן, כדי לאלצם לשוב למסגרת הסכם הגרעין שננטש על ידי ארה"ב ואולי אפילו בתנאים טובים יותר מבחינת איראן. כך או כך זה הזמן, בפתחה של שנת 2021 ועם חילופי השלטון בארה"ב, לעשות חשבון נפש ולבחון איך הגענו עד הלום? ועוד יותר מכך - לאן הולכים מכאן?
ובכן נראה כי שלוש האסטרטגיות המרכזיות מול איראן ה"מתגרענת" נכשלו: אסטרטגית אובמה (אסטרטגית המו"מ, הפשרה וההסכם), אסטרטגית טראמפ (אסטרטגית הסנקציות וההרתעה), ואסטרטגית נתניהו (אסטרטגית הפעילות המבצעית והצבאית נגד איראן), אף אחת מהן לא השיגה את התוצאה המקווה. אז מה נותר לעשות בשלב מאוחר זה? - חתירה להסכם גרעין חדש שמלווה בצעדי הרתעה ואכיפה חד צדדיים אמריקנים ובינלאומיים.
נתחיל עם אסטרטגית אובמה. אובמה הוביל את הקו שחתר להשגת הסכם בינלאומי עם איראן באופן המטיל מגבלות על תוכנית הגרעין האיראנית בתמורה לביטול הסנקציות הכלכליות על המדינה. הסכם זה אכן נחתם בין איראן לחמש חברות מועצת הבטחון וגרמניה ביולי 2015. במסגרת ההסכם התחייבה איראן שלא לפתח נשק גרעיני ולהעניק לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית גישה קבועה לכל מתקני הגרעין שלה. עוד התחייבה איראן בין השאר לצמצם את מספר הצנטריפוגות להעשרת אורניום מכ-19,000 לכ-5000 ולאחסן את הצנטריפוגות שייצאו משימוש תחת פיקוח סוכנות האנרגיה האטומית. במשך 15 שנה לא להעשיר אורניום מעבר ל- 3.67 אחוז ולמכור, להוציא מחוץ לאיראן או לדלל את האורניום המועשר בדרגה בינונית שברשותה. על פניו מדובר בהסכם חשוב שבמידה והיה מיושם ככתבו וכלשונו לאורך השנים היה מונע את הריצה של איראן אל הפצצה לפחות לתקופה של 15 שנה. אולם חתימת ההסכם לוותה בספקנות עמוקה מצד מדינות שונות ובראשן ישראל באשר לכוונותיו האמיתיות של המשטר האיראני המוכר כשחקן חכם ומניפולטיבי שאינו מסתיר את רצונו להעצים את ההגמוניה האזורית והגלובאלית שלו ("ייצוא המהפכה האיראנית") ואת חתירתו להשמדת מדינת ישראל. ספקנות זו לוותה בחשש (אשר לא הוכח לאורך שנות ההסכם עד לנטישתו על ידי ארה"ב) מפני הונאה איראנית שתמשיך לחתור להשגת יכולת גרעינית צבאית מתחת לרדאר ולהנות במקביל ממנעמי ההסכם. ואכן חתימת ההסכם הביאה בתוך פרק זמן קצר לשיפור משמעותי בכלכלה האיראנית, זאת לאחר שהורשתה לקיים עסקאות נפט, ולבצע טרנזקציות עיסקיות עם גורמים שונים במערב ובמיוחד עם מדינות האיחוד האירופי. שיפור המצב הכלכלי איפשר לאיראן ולמשמרות המהפכה להמשיך ואף להעמיק את הסיוע שהיא מעניקה לארגוני טרור דוגמת חיזבאללה ולערער את היציבות השלטונית בקרב שכנותיה.
ההחלטה של הנשיא טראמפ, לצאת מהסכם הגרעין סימנה את קיצה של דוקטרינת ההסכם של אובמה. אולם הדוקטרינה האלטרנטיבית של טראמפ - הטלת סנקציות וצעדי הרתעה כלפי איראן, נכשלה אף היא. דוקטרינת טראמפ (בעידודה הנלהב של ממשלת ישראל) נבעה מחוסר אמון מוחלט בכוונותיה של איראן, תוך הדגשת חסרונות ההסכם הן בתחום הגרעיני והן בהשלכות ההסכם על המדיניות האיראנית האזורית כמו גם על התעצמותה הכלכלית והצבאית. הרעיון המסדר של דוקטרינת טראמפ היה כי הפעלת לחץ גובר והולך על המשטר האיראני וראשיו באמצעות סנקציות חמורות יפגע קשה בכלכלה האיראנית (דבר שאכן התרחש) ויגרור אחריו פעולות מחאה וחוסר יציבות פוליטית באיראן (דבר שקרה במידה מסוימת אולם דוכא באכזריות על ידי המשטר האיראני) וכך לבסוף יביא להפלת שלטון האייאתוללות בטהרן (דבר שלא קרה).טראמפ לא הסס להפעיל את עוצמתה הכלכלית של ארה"ב ולהפעיל לחצים גם על מדינות ידידותיות אחרות בדרישה שיכבדו את הסנקציות האמריקניות, אולם הוא נרתע מללוות את הצעדים האלה בפעילות צבאית נקודתית שתסמן לאיראן כי ארה"ב נחושה לאלצה לקבל את תנאיה , פעילות שתרתיע אותה מחידוש תהליכי ההעשרה של האורניום והתקדמות לקראת הפצצה. נהפוך הוא טראמפ שידר לאורך רוב כהונתו רתיעה ממעורבות צבאית נגד איראן גם לאור התגרויות חמורות חוזרות ונשנות מצידה. הוא לא הגיב צבאית על הטרור הימי שביצעה לאורך זמן במפרץ הורמוז, לא על הפלת המל"ט האמריקני באיראן, ואפילו לא על הפיגוע האסטרטגי שאיראן ביצעה נגד בעלת הברית של ארה"ב - הפצצת מתקני הנפט החשובים של ארמקו בסעודיה, (היוצא מן הכלל היה כמובן ההחלטה לחסל את קאסם סולמני על ידי ארה"ב בשלהי כהונתו של טראמפ לאחר שאמריקנים נפגעו על ידי שלוחי איראן בעירק. מהלך זה היה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי ולא יצר את רכיב ההרתעה שנדרש במדיניות מול איראן). במקביל למשטר הסנקציות החריף שידר טראמפ כלפי השלטון האיראני רצון ואפילו לחץ לשוב לשולחן המו"מ על מנת להגיע להסכם חדש. הפרדוקס היה (כפי שניסח זאת באוזניי ידיד בכיר בקהילת הביטחון היפנית) למרות ששני הצדדים (ארה"ב ואיראן) חותרים להשיג את אותה מטרה (הסכם גרעין) הם משחקים במשחק שונה בדרך להשגת יעד זה - האיראנים משחקים שח (משחק אסטרטגי מבוסס מהלכים מחושבים ארוכי טווח) והאמריקנים משחקים פוקר (משחק מבוסס מניפולציות, יצירת דימוי מטעה, והימור). למרות המצב הכלכלי שהסלים באיראן ואף לווה במשבר קורונה חריף, לא נראה כי הדוקטרינה האמריקנית הציבה סיכון אמיתי להמשך השלטון של המשטר האיראני, ועל פניו היא גררה אחריה צעדי תגובה איראניים שעיקרם התקדמות לעבר יכולת גרעינית צבאית. (במסגרת זו הודיעה לאחרונה איראן שהיא מתכוונת להתחיל לייצר רכיב חיוני לנשק גרעיני - מתכת אורניום וכי היא החלה להעשיר אורניום לרמה של 20%).
ומה באשר לדוקטרינה הצבאית? - דוקטרינת בנימין נתניהו שלאורך שנים העביר מסר שלפיו הפתרון היעיל הוא הפצצת מתקני הגרעין באיראן וטען כי רק בגלל התנגדות ראשי המערכת הביטחונית הישראלית הוא נמנע לאורך כל שנות שלטונו מלבצע זאת. ובכן מבחינה עובדתית נתניהו אכן נמנע מביצוע מהלך צבאי שכזה אולם נראה כי הדבר נבע משיקולים רציונליים של עלות תועלת ולא רק עקב התנגדות גורמי הביטחון. בשנת 2009 הוזמנתי לשיחה בבית הלבן על ידי גורם אמריקני בכיר ששאל לדעתי לגבי אפשרות להפצצה ישראלית באיראן. השאלה הייתה כיצד לדעתי על ישראל לנהוג אם ארה"ב תיתן לה "אור צהוב" לתקיפה באיראן. לאחר שהבהרתי (את שהיה ברור לבר השיח שלי) כי איני מייצג ואיני יכול לדבר בשם ישראל, אמרתי כי לדעתי גם אם ארה"ב תיתן לישראל "אור ירוק" אל לישראל להפציץ את מתקני הגרעין באיראן. בר שיחי השתומם וביקש הסבר. השבתי כי להערכתי תקיפה אווירית נגד מתקני הגרעין באיראן הינה מורכבת ומסובכת. היא מחייבת תקיפה בו זמנית של מתקנים רבים, ברובם מבוצרים היטב מתחת לקרקע, ותקיפה ישראלית לכל היותר תגרום להם נזק, אולי אפילו משמעותי אבל לא תשמיד את היכולות של איראן. לעומת זאת הערכתי כי התגובה ה"קונבנציונלית" האיראנית תגרום לנזק אסטרטגי בישראל ותיצור מימדי הרס חסר תקדים לעורף הישראלי. יתירה מכך גרסתי כי מיד לאחר המתקפה הישראלית איראן תרוץ אל הפצצה בטענה כי היא חייבת להשיג יכולות אלה משום שהיא מותקפת על ידי ישראל. לבסוף טענתי כי האיום הגרעיני האיראני אינו איום (רק) על ישראל אלא הוא איום קיומי על כל שכנותיה, על המזרח התיכון כולו ועל מדינות רבות אחרות שיסבלו מפעילות הטרור והחתרנות של איראן שיוסלמו בחסות היכולת הגרעינית שתהיה לה. לכן את התקיפה האווירית צריכה לבצע קואליציה בינלאומית שמובלת על ידי ארה"ב אולי בהשתתפות ישראל, מכל מקום בוודאי שזו לא משימה בלעדית של ישראל. ההימנעות של בנימין נתניהו לאורך 15 שנות כהונתו כראש ממשלה מביצוע תקיפה אווירית שכזו באיראן הינה להערכתי פועל יוצא של תובנות אלה שהיו נכונות לפני עשור ונכונות כיום שבעתיים.
מה אם כן יש לעשות כעת, עם סיום כהונתו של הנשיא טראמפ וכניסתו לתפקיד הרם של ג'ו ביידן, (מי שהיה סגנו של אובמה עת נחתם הסכם הגרעין עם איראן)?. ביידן לא הסתיר במהלך הקמפיין שלו כי ברצונו לשוב להסכמות הסכם הגרעין עם איראן. המינוי שמינה לפני מספר ימים את וונדי שרמן כסגנית שר החוץ האמריקני (שרמן הייתה אחראית על ניהול המו"מ עם האיראנים והביאה לגיבושו של הסכם זה), מעיד כאלף עדים לא רק על כוונותיו של ביידן בנושא זה אלא גם על סדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו. הדחיפות של הטיפול בנושא ברורה. זה בדיוק המסר שהאיראנים, אשפי המו"מ רוצים להעביר לארה"ב ולעולם. כאמור, מאז שהנשיא טראמפ ביטל חד צדדית את הסכם הגרעין האיראנים מסלימים במדורג אך באופן שיטתי את ההפרות של ההתחייבויות שלהם בהסכם הגרעין. כעת האירנים לא יעשו חיים קלים לעמיתיהם החדשים-ישנים האמריקניים. הם ינסו לגבות מחיר עבור חזרה לשולחן המו"מ, ובוודאי שלא יסכימו לקחת על עצמם התחייבויות נוספות מעבר לאלה שהיו מחויבים להם בהסכם הקודם. נהפוך הוא, סביר להניח כי האיראנים ירצו לתרגם את הלחץ שהם מפעילים לשינוי בהסכם שישחרר אותם מחלק מהמחויבויות הקודמות. בשוק הפרסי כאשר הלקוח מראה התלהבות רבה מהסחורה המחיר עולה. אולם עדיין, בהיעדר מהלך צבאי בינלאומי בהובלת ארה"ב (אופציה שהופכת להיות בעידן שאחרי טראמפ למדע בדיוני), אלטרנטיבת ההסכם היא האלטרנטיבה היחידה. בחזרה לשולחן הדיונים יש כמובן לשאוף להגיע להסכם הטוב ביותר האפשרי. הסכם שיעצור את ההתקדמות האיראנית ליכולת גרעינית צבאית לאורך זמן ואף יחזיר את הגלגל לאחור. הסכם שיצמצם את הפעילות וההתחמשות הצבאית הקונבנציונאלית של איראן. הסכם שיצמצם את פעילותה החתרנית במזרח התיכון ואת הסיוע שהיא מעניקה לטרור. אולם כל ההישגים הללו לא יושגו רק בדברי מתיקות ותחנונים אמריקניים. הרוצה שלום ייכון למלחמה. על האמריקנים להכין אופציה צבאית אמיתית שתחזיק שנים ארוכות ותשמש כחרב מתהפכת מעל ראשה של איראן לבל תעז להפר את התחייבויותיה העתידיות ושתרתיע את איראן מלפגוע בשכנותיה ומערעור היציבות האזורית.
כשנה לפני חתימת הסכם הגרעין, במהלך 2014, נפגשתי עם גורם אמריקני בכיר מאוד שהיה אמון על המו"מ עם האיראנים. לאחר ששמעתי סקירה על הקשיים במו"מ, ולאחר שהתבקשתי להביע את דעתי אמרתי כי להערכתי ההסכם ייחתם בסופו של דבר למרות הקשיים האמיתיים או המניפולטיביים האיראניים, זאת משום שהאירנים זקוקים להסכם זה יותר משארה"ב ומדינות העולם זקוקים לו. אולם טענתי כי ההסכם לא יחזיק מעמד לאורך זמן אם ארה"ב לא תפעל כבר כעת (טרם חתימת ההסכם) להקמת ברית צבאית בינלאומית מעין "ברית נאטו 2", לצורך הרתעת איראן. ברית רחבה שתכלול את מדינות ערב הסוניות המתונות, את מדינות המפרץ, ירדן, מצרים סעודיה, את ישראל, ארה"ב ומדינות אירופה, וייתכן גם אוסטרליה ומדינות נוספות. הברית הזו תעניק הגנה של מטריה גרעינית למדינות השכנות לאיראן אם וכאשר איראן תתקדם להשגת יכולת גרעינית צבאית ובכך בין השאר גם תמנע פרוליפרציה גרעינית במזרח התיכון. הברית תקים מנגנון מודיעיני עצמאי ומשותף לפיקוח על איראן בכל הנוגע לכל סוגי הפעילות שלה - פעילות הגרעין (זאת מעבר למעקב השוטף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית), ההתחמשות הצבאית הקונבנציונאלית, החתרנות המדינית והסיוע לטרור, ובמידת הצורך תפעל הברית מול איראן. מובן כי הקמת ברית נאטו השנייה, אינה מחייבת הסכמה איראנית. על פניו היא אינה קשורה להסכם הגרעין אם וכאשר זה ייחתם, והיא גם לא אמורה לפגוע בו משם שככל שאיראן תכבד את התחייבויותיה ולא תסכן את שכנותיה הרי שלא יתרחש שום עימות בין מדינות הברית לבין איראן. הצעה זו שהייתה נכונה בזמנה נכונה שבעתיים כיום, עם השיבה האפשרית לשולחן המשא ומתן עם איראן. על איראן להבין כי האמריקנים מציבים מולם מדיניות של מקל וגזר. ההסכם מטבע הדברים יביא את "הגזר" - הקלה או ביטול משטר הסנקציות על איראן אולם האיום בשימוש ב"מקל" ירתיע את האיראנים מלהפנות משאבים לאחר חתימת ההסכם להתחמשות ולפעילות צבאית או לחתרנות מדינית וטרור, ותמנע מאיראן מלהפר את ההתחייבויות שתיקח על עצמה בהסכם. על ממשל ביידן להבין כי ללא הרכיב המשלים של הקמת ברית נאטו השנייה מול איראן, רוב הסיכויים שכל הסכם שיגיעו אליו עם איראן (אם בכלל) יהיה הסכם בעייתי, שיהיו לו השלכות מסוכנות על המזרח התיכון ועל העולם ושיקשה על ארה"ב לאכוף אותו על איראן.
נכתב ע"י פרופ' בועז גנור, מנכ"ל המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור (ICT), אוניברסיטת רייכמן
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
