הזיקה בין מדיניות ואסטרטגיה לבין יכולת צבאית ומימושה

אלוף (מיל') עמוס גלעד ו-ד"ר משה אלבו | 22 ביוני, 2022

Photos: Israel Defense Forces | CC BY-SA 3.0

ההערכה ששררה בקרב רוב המומחים הצבאיים ערב פרוץ המלחמה באוקראינה הייתה כי רוסיה תכריע במהירות את המערכה, נוכח יחסי הכוחות המוטים בצורה משמעותית למוסקבה. המערכה בגיאורגיה (2008), סיפוח חצי האי קרים (2014), והמעורבות הצבאית האפקטיבית בסוריה (2015) ביססו את הנחת היסוד בנוגע לעליונות הכוח הצבאי הרוסי והתוצאות הצפויות והבלתי נמנעות של העימות בין המדינות.

עם זאת, לאחר יותר מ-100 ימי לחימה עקובים מדם במהלכן הצבא הרוסי לא הצליח לממש את יעדיו האסטרטגיים, הובלטה שוב ההבנה הבסיסית בנוגע לתופעת המלחמה, והיא כי ללא אסטרטגיה כוללת, שממנה נגזרת תוכנית אופרטיבית מותאמת ומדוייקת, הנסמכת על כשירות מבצעית מספקת של הכוחות הלוחמים לא ניתן לממש הכרעה בשדה הקרב. המפגש של הדימוי הצבאי הרוסי עם קרקע המציאות של שדות הקרב המדממים באוקראינה פגע בכוח ההרתעה הרוסי, וערער את הארכיטקטורה הביטחונית אותה ביקשה לקדם.

המערכה באוקראינה ממחישה את הפער העמוק בו הייתה מצויה ההנהגה הרוסית ערב פרוץ המלחמה בנוגע למצב האוייב (כשירות ומוטיבציה), כשירות הצבא הרוסי, תגובת הסביבה הבינלאומית, והמחירים העצומים הצפויים לכלכלתה, מעמדה ויציבותה. הפער המתברר בין תפיסת המציאות המוטעית לשדה הקרב (המציאות עצמה) עלול להתבטא במישור הטקטי בהישג מוגבל, אך במישור האסטרטגי, בכישלון מדיני-מערכתי בעל השלכות ארוכות טווח שעלול לפגוע באינטרסים הליבתיים של הביטחון הלאומי הרוסי.

המלחמה באוקראינה בשיאה, וקשה להעריך מה יהיו הפיתולים הבאים בדרמה הנפרשת לנגד עינינו, אשר להן השלכות נרחבות וישירות על הסדר והביטחון העולמי והמזרח תיכוני. עם זאת, צה"ל נדרש כבר עתה להפיק לקחים מערכתיים נוכח האפשרות שייאלץ לצאת למערכה ברצועת עזה או בלבנון נגד אוייב א-סימטרי, הנטמע בסביבה אורבנית-אזרחית, ומחזיק ביכולות אש מתקדמות, עוצמתיות ומדוייקות.

לקח מרכזי הוא כי להנהגה המדינית ולפיקוד הצבאי אסור לקפוא על השמרים, לבחון בצורה ביקורתית כל הנחת יסוד, ולעצב אסטרטגיה שתהיה בהלימה עם יכולותיו וכשירותו של הצבא. פער בין תפיסת המציאות (צד כחול ואדום) של הדרג המדיני לצבא עלול להביא למחירים כבדים, ומחייב תהליך של סנכרון ותיאום מתמיד כדי לוודא שכל חלקי המערכת הביטחונית-מדינית שותפים לאותן תפיסות והבנות בנוגע ליעדי המערכה, תפיסת ההפעלה, ותפיסת "היום שאחרי" העימות כדי לשפר את המאזן האסטרטגי הכולל.

בנוסף, המערכה באוקראינה ממחישה את חשיבות התאמת תפיסת ההפעלה הצבאית לאמל"ח ולטכנולוגיה מתקדמת כדי לבסס עליונות הלכה למעשה בשדה הקרב. כך, אימוץ תרבות של חדשנות איננה מותרות אלא הכרח, ועל הפיקוד הצבאי הבכיר להשקיע בתהליכי למידה והשתנות על בסיס קבוע כדי לשמר את עליונותו הצבאית.

"תפיסת ההפעלה לניצחון" של צה"ל נועדה לתת מענה לאתגר העליונות הצבאית. התפיסה שעוצבה ב-2019 בהובלת הרמטכ"ל אביב כוכבי התבססה על ההנחה כי העוצמה הצבאית של צה"ל מחייבת התאמות רבות נוכח ההשתנות המערכתית של האוייב, והתפתחות "צבאות הטרור" מבוססי האש המדוייקת והעוצמה. תפיסת ההפעלה לניצחון לא עסקה בשאלה "מה יכריע", אלא באופן עמוק בשאלה – "איך נכריע", כלומר דיון ביקורתי ביכולות הצבאיות ובשיטות הלחימה עצמן שאמורות להעצים את היתרון האיכותי ולהגביר את האפקטיביות הצבאית של צה"ל.^[1]

הצצה לדיון ההשתנות הפנימי בצה"ל ניתן למצוא בספר חדש מאת תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית (גוף באגף המבצעים של צה"ל), "המלחמה שלפני". הספר מפרט את הדיונים, הלבטים והקשיים האותנטיים הקשורים בתהליך השינוי הצה"לי הפנימי. המסר המרכזי נוגע להערכה כי הצבא מצוי בצומת דרכים בו עליו לאמץ גישה של "חדשנות ערך" (שינוי פרדיגמטי), וטרנספורמציה כוללת כדי להמציא את עצמו מחדש בתחרות האסטרטגית המתפתחת מול אוייביו. תהליך זה כרוך בשינוי מהותי בשלושה ממדים: תפישה, טכנולוגיה וארגון, שימצו את הפוטנציאלים הקיימים, ויאפשרו קפיצת מדרגה צבאית אמיתית.

"תפיסת ההפעלה לניצחון" מחייבת סנכרון מלא של המערכת הצבאית, תוך הפגנת כשירות קרבית גבוהה שתביא את היתרון האיכותי לביטוי בשדה הקרב העתידי. עם זאת, התפיסה תהיה אפקטיבית רק אם היא תבטא קפיצת מדרגה אמיתית ביכולות הצבאיות ובשיטות הלחימה, ובאינטגרציה של כלל היחידות למערכת אחת. למערכות גדולות באופן כללי, ולמערכת הצבאית בפרט יש קושי אינהרנטי בהשתנות, ולא מעט פעמים התאמות ארגוניות/ טכנולוגיות או הטמעת אמל"ח חדש נתפסים שלא בצדק כמהלך של חדשנות. המערכה באוקראינה לימדה כי עדיף להכיר את הפערים בכשירות וביכולות לפני פרוץ הקרבות ולא במהלכן.

בנוסף, המלחמה המחישה את הצורך של צה"ל לבסס עליונות צבאית מול אוייביו ויריביו האזוריים, ולשמר את חופש הפעולה במב"מ ובמלחמה. בהקשר זה, לניהול מדיניות שקולה שמתכתבת עם אינטרסים בביטחון הלאומי מול המעצמות יש חשיבות אסטרטגית בשני ההיבטים. כך, העליונות הצבאית נסמכת על ניהול מושכל של תהליכי בניין הכוח, הרכש וההתעצמות של אמל"ח מתקדם מארה"ב תוך שימור היתרון הצבאי האיכותי (QME) המוגדר בחוק האמריקאי. יתירה מזאת, השת"פ האסטרטגי של ישראל עם ארה"ב מהווה מרכיב מרכזי בתפיסת הביטחון הלאומי ובכוח ההרתעה שלה, ונכס שאין לסדוק או לערער.

לצד זאת, הפעילות של צה"ל בזירה הצפונית מחייבת את קיומו של מנגנון מניעת החיכוך עם הצבא הרוסי, תוך השקעה בפעולה מדינית וביטחונית שוטפת לשימור חופש הפעולה המבצעי. בהקשר זה, לשיח השוטף עם הרוסים יש ערך אופרטיבי משמעותי במערכה לבלימת התבססות איראן, ומניעת העברות אמל"ח מתקדם, אך הוא עלול לסדוק את היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב נוכח החרפת המלחמה באוקראינה. מורכבות זאת מחייבת תבונה אסטרטגית בניהול השיח השוטף עם הרוסים, אך משנה זהירות שאלו לא יפגעו ביחסים האינטימיים עם ארה"ב.

בנוסף, סוגיית הלגיטימציה והתודעה מתחוורת כסוגייה מרכזית במלחמה באוקראינה שמשליכה על החוסן הלאומי, ועל המחירים הנגזרים על הצד התוקף מצד הקהילה הבינלאומית (סנקציות כלכליות, השחרה והדרה מארגונים וכינוסים בינלאומיים, בידוד בינלאומי). הסבלנות של הקהילה הבינלאומית למערכה בה נפגעים אזרחים חפים מפשע, ובה נגרם (לפרשנותה) נזק לא מידתי לתשתיות ומערכות אזרחיות, הצטצמצם משמעותית בעקבות מוראות המלחמה באוקראינה. ישראל צריכה להבין כי שדה הלגיטימציה והתודעה הוא שדה קרב לכל דבר בו פועלים בשגרה ובחירום כוחות מדינתיים, ארגונים בינלאומיים ואזרחיים שמטרתם להשחיר ולהוביל לדה-לגיטימציה של ישראל, לפגוע בחופש הפעולה הצבאי, ולגרום לה נזק מדיני נרחב וארוך טווח. ישראל נדרשת להשקיע במאמץ הלגיטימציה כמאמץ לאומי כולל המשלב יכולות מודיעיניות, דיפלומטיות ומדיניות כדי לבלום סחף בדעת הקהל העולמית שעלולה להשליך על חופש הפעולה הצבאי, ועל מעמדה בזירה הבינלאומית.

"ראשון למחשבה ואחרון למעשה" – האלוף תמיר ידעי (מפקד זרוע היבשה) הגדיר בכנס המכון למדיניות ואסטרטגיה כי המשימה המרכזית של צה"ל היא לנצח במלחמה קצרה תוך הפגנת עליונות צבאית, העברת המערכה לצד השני תוך נטרול איום האש, וצמצום הפגיעה בכוחות צה"ל ובעורף, לצד חיזוק ההרתעה על בסיס יכולות אמיתיות, וכשירות מקצועית גבוהה. עם זאת, ללא אסטרטגיה כוללת החותרת לשפר את המאזן האסטרטגי של ישראל, לחזק את כוח ההרתעה, ולהגדיר "מצב הסיום" מועדף על בסיס תיאום ציפיות מלא בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, אזי היכולת להכריע במערכה הבאה עלולה להיות מוטלת בספק, והמחירים במישור האסטרטגי-האופרטיבי והטקטי גבוהים מאוד.

נכתב ע"י אלוף (מיל.) עמוס גלעד, ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה וד"ר משה אלבו , חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>