הממשל בישראל
בין טקטיקות פוליטיות לאסטרטגיות בינלאומית
ליאור אקרמן
9 בפברואר, 2023
 |
| Photo: Avi Ohayon - GPO |
ההתרחשויות הפנימיות והבינלאומיות בשבועות האחרונים, חידדו היטב את הדילמה והקונפליקט הקיימים בין רצון הממשלה, או לפחות חלקים ממנה, לממש מדיניות פנים מדינתית, חזונית וסקטוריאלית ברורה ונחושה, לבין הצורך שלה להתנהל בזירה הדיפלומטית מול ארה"ב, רוסיה ומדינות האיחוד האירופי ורצונה לשמור על יכולות התמרון שלה מול האיום האיראני ועל יכולותיה לקדם הסכמי שלום עם מדיניות ערביות נוספות באזור.
הלחצים הפנימיים המופעלים על הממשלה מתוכה גורמים לה להוביל מהלכים פנימיים דרמטיים מאוד המוצגים לציבור כרפורמות ממלכתיות אף כי הן מבטאות בסופו של דבר אינטרסים של גורמים בתוכה. בעניין זה ראוי לבחון באופן מקצועי האם ה"רפורמות" המוצעות על ידי הממשלה הן אכן אלו שנדרשות כיום והאם הן תקדמנה את המדינה להשגת היעדים הרצויים למדינה.
נבחן סוגייה זו על רקע שני מהלכים שמובילה הממשלה. האחד הוא ה"רפורמה" המוצעת במערכת המשפט, כפי שזו הוצגה על ידי שר המשפטים החדש יריב לוין, רפורמה מקצועית לכאורה שההצדקה הממשלתית ליישומה היא חיזוק הדמוקרטיה והמשילות אבל לא בטוח שזו אכן תהיה תוצאת המהלך המתוכנן על ידי הממשלה. והשני הוא התנהלות הממשלה מול הרשות הפלסטינית.
בנאומו הכריז לוין על "שלב ראשון" ב"רפורמת המשילות" של ממשלת נתניהו שעל פי דבריו "תכליתה חיזוק הדמוקרטיה, שיקום המשילות, השבת האמון במערכת המשפט והשבת האיזון בין שלוש רשויות השלטון". במצב רגיל ותחת תנאים של קואליציה מאוזנת ונורמטיבית ניתן היה להאמין שאכן אלו העקרונות העומדים בבסיס הרפורמה אולם במציאות הקיימת כיום בממשל בישראל נדמה שהמטרה היא הפוכה לחלוטין.
אז מה כן נכנס לתוך הרפורמה שכידוע מציעה מספר מהלכים מרכזיים?
שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים תוך נטרול לשכת עורכי הדין ממנה והוספת גורמים פוליטיים לוועדה. מהלך שיפגע משמעותית ברמת מקצועיות השופטים אשר ייבחרו לא עוד לפי רמת תפקודם המקצועית אלא בהתאם לדעותיהם ומידת התאמתם לממשל הפוליטי הממנה אותם. חקיקת פסקת ההתגברות ברוב של 61 חברי כנסת בלבד. באופן שייאפשר לממשל לבטל ולעקוף כל פסיקה של בית המשפט העליון ברוב קלוש וזניח ותוך התעלמות מוחלטת מהיבטים של זכויות אדם, חירויות הפרט ועקרונות דמוקרטיים נוספים. הגבלת סמכויות בית המשפט העליון לפסול חוקים ומניעת יכולתו להתערב בחוקי יסוד. כאן הבעיה כפולה ומכופלת. התערבותו המוגברת של בית המשפט בתהליכי חקיקה, כולל של חוקי יסוד, נבעה מהעובדה שבמדינת ישראל ובניגוד מוחלט לנהוג בכל שאר מדינות העולם המתוקנות, אין חוקה. בהיעדר חוקה, בגלל סיבות קואליציוניות וסקטוריאליות, חוקקה הכנסת מספר חוקי יסוד אולם אלו אינם בעלי חוזק של חוקה והם ניתנים לשינוי והגדרה מחודשת בקלות רבה יחסית ותוך התאמה לגחמותיו של כל ממשל. מסיבה זו ומהטעם שממשלות ישראל לדורותיהן נמנעו מלטפל בקונפליקטים מורכבים בחברה, נאלץ בית המשפט להתערב ולקבוע עמדה. ביטול עילת הסבירות בשיקוליו של בית המשפט. עילת שלא רק שקיימת ומתקיימת ברוב מדינות העולם אלא אף מהווה עקרון בסיסי במערכת המשפטית. כך בארה"ב, כך בקנדה ובבריטניה וכך ברוב מדינות העולם הנאור המקיימות דמוקרטיה אמיתית. היא מהווה עיקרון בסיס במערכת המשפט האמריקנית ומשמשת בכל תחומי המשפט: המסחרי, החוקתי, המנהלי והתאגידי. הפיכתם של כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון של ראשי המשרדים והשרים במקום מינויים של יועצים מקצועיים ובלתי תלויים.
ניתוח פשוט ומקצועי של המהלכים שמתכוונת הממשלה ליישם בתחום המשפטי מגלה כי הממשלה פיספסה בתהליך מספר רב של ליקויים הקיימים במערכת המשפטית ושבהם היא נמנעת לחלוטין מלטפל. תחת זאת מתמקדת הרפורמה ביצירת יכולת משילות אבסולוטית לממשלה ולעומד בראשה, ללא כל הפרעה או ביקורת שיפוטית, בדומה לממשלים אחרים בעולם שביצעו מהלכים זהים כגון: הונגריה, פולין, רוסיה וטורקיה.
אבל מה לא נכנס לרפורמה המשפטית המוצעת?
כל מי שמכיר ובקיא בתחלואי מערכת המשפט בישראל יודע ומבין מה נדרש באמת לעשות כדי לשפר את המצב ולתקנו. אין ספק שנדרשת רפורמה במערך המשפטית במדינת ישראל אולם לא בהכרח זו אליה מתכוון לוין בדבריו. כך למשל נדרשת מערכת הפרקליטות לבחינה מעמיקה של תפקודה ותפקוד בעלי התפקידים שבה לאורך השנים, בכלל זה חוסר היעילות ומשכי הזמן הארוכים של טיפול בתיקים ומאידך סגירתן של חקירות רבות ושחרורם של עבריינים רבים ללא כל הליכים משפטיים. גם מערכת השיפוט נדרשת לשינוי בהקשר רמת מקצועיותם של השופטים, בתהליכי הסינון והמיון שהם עוברים לצורך מינויים לתפקיד, בשיטות ודרכי הכשרתם לתפקיד והידע המקצועי המוענק להם בתחומי השיפוט השונים להם הם נדרשים ושבחלקם הם כלל לא בקיאים, בשיפור יעילותם וקצב עבודתם של חלק ניכר מהשופטים הגורמים לסחבת של שנים ארוכות בהתנהלות תיקים, ובאובדן ההרתעה שנוצר לאורך שנים על רקע פסיקות שיפוטיות וגזרי דין מקלים ובלתי סבירים אל מול עבריינים כבדים ועבירות חמורות. גם כמות השופטים בישראל שהיא מהנמוכים בעולם ביחס לאוכלוסייה דורשת שדרוג משמעותי. כל הנושאים האלו שהם החשובים והדחופים ביותר לטיפול מבחינת האזרח במדינה, לא זוכים כלל להתייחסות ברפורמה הממשלתית.
אין ספק כי נכון להחזיר את האיזון שבין כוחו של בית המשפט העליון לכוחו של הממשל. חייבים להודות שלאורך השנים אכן גבר משמעותית משקלם של היועצים המשפטיים בתהליכי קבלת החלטות והם אכן הפכו להיות בחלק מהמקרים משקולת כבדה הן על הממשל וגם על תפקודם של מערכות כגון: צה"ל, שב"כ והמשטרה. וגם בתחום זה נדרש להשיב את האיזון, אולם השאלה היא באיזו דרך נכון לעשות זאת? הדרך המוצעת על ידי הממשלה תביא אמנם לחיזוק משילותה הטוטליטארית של הממשלה אולם לא תביא פתרון לאף אחד מתחלואיה האמיתיים של מערכת המשפט.
בסוגייה הפלסטינית הצהירה הממשלה בקווי היסוד שלה על כוונתה לקדם הסכמי שלום עם מדינות האזור ובראשן סעודיה, על שאיפתה לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית ועל שמירת יכולתה ועליונותה הביטחונית באזור. כדי להשיג את כל המטרות האלו צריכה הממשלה להמשיך ולקיים הידברות מול הרשות הפלסטינית, ליזום ולהוביל מתווה הסדרה ונורמליזציה מול הרשות ולהימנע משינוי הסטטוס קוו הקיים בירושלים, בהר הבית ובשטחי איו"ש. כל זה לא קורה ולמעשה מסמנות הצהרותיהם של חלק משרי הממשלה בדיוק את ההיפך. כך בנושא עליית השר בן גביר להר הבית, כך בהצהרותיו של השר סמוטריץ' על כוונתו לחסל את הרשות הפלסטינית ולספח את כל שטחיה למדינת ישראל ובתוך כך גם בתהליכי שינוי הפיקוד על גורמי תיאום הפעולות בשטחים באופן שיקדם חזון זה. כל אלו הן פעולות המביאות לתוצאות הפוכות לחלוטין מאילו שאליהן מכוונת הממשלה בזירה הבינלאומית. מאחר וארה"ב, רוסיה ומדינות האיחוד האירופי, כמו גם כלל המדינות הערביות המקיימות יחסים עם ישראל, לא יסכימו להתנהלות זו של הממשלה ויפעלו נגד החלטותיה תוך תמיכה בגינויים ישראלים ובסנקציות בינלאומיות שיוטלו על ישראל בגין התנהלותה.
על ממשלת ישראל והעומד בראשה לקבל החלטה האם להמשיך לקדם אג'נדות סקטוריאליות קיצוניות של חלק מחבריה ולהחליש את ישראל במישור הבינלאומי, או שמא להעדיף את אינטרס מדינת ישראל ולבצע מהלכים שישפרו את יכולותיה האסטרטגיות במזרח התיכון הן בהיבטי חופש הפעולה מול איראן וחיזבאללה והן בהיבטי היכולת לחתום על הסכמי שלום נוספים באזור ולהנות משיתופי פעולה אסטרטגיים עם ארה"ב ומדינת האיחוד האירופי. כדאי לבלום את הקטר הדוהר לעבר התהום לפני שיהיה מאוחר מידיי ויפה שעה אחת קודם.
נכתב ע"י ליאור אקרמן, חוקר בכיר, ראש תחום החוסן הלאומי, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; ויו"ר מועצת העם החדשה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
