ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית או דתית

ליאור אקרמן

25 בינואר, 2023

Photos: A. Yanai

הוויכוח על אופייה הלאומי והדתי של מדינת ישראל החל שנים רבות לפני הקמת המדינה ומאז הוא מוסיף להתקיים ואף הולך ומקצין. כל הוגי הציונות והקמת המדינה וביניהם: הרצל, ז'בוטינסקי, וולפסון, קלישר ונוספים, עסקו באופייה הדתי של מדינת הלאום היהודי לכשזו תקום. מכיוון שכל הוגי הציונות ומממשיה היו חילוניים, אך טבעי הוא שבחזונם ראו כולם את מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי אולם תוך שהם מגדירים אותה כמדינה חילונית שבה מתקיים חופש דת וחופש מדת לכל אזרח בהתאם לדתו ולאמונתו.

חשוב לומר שגם הוגי דעות ופילוסופים יהודים דתיים, כמו הרמב"ם ונוספים, נתנו מקום בעבר לבחירה האישית של כל אדם וקבעו כי "איש באמונתו יחיה". כך נהגה גם הנצרות ואפילו הנביא מחמד באיסלאם המקורי, לפני שזה סולף ע"י עדת קיצוניים רצחניים, קבע כי "כל אחד יחיה בדתו ואלוהים יהיה איתו". אבל לאורך ההיסטוריה חל שינוי דרמטי ביחסי הדמוקרטיה והשלטון החופשי אל מול עקרונות הדת ואלו שראו ורואים עצמם כמיצגיה עלי אדמות. דרישות הדת הלכו וגברו, עמדות מנהיגי הדת הלכו והקצינו והתפיסה השלטת של גורמים קיצונים רבים הפכה להיות כזו שמשליטה את הדת על כל מרחב החיים, קובעת את עקרונות השלטון ומקור כוחו וכופה את כללי החיים על האזרחים. כך קרה במדינות האסלאם הקיצוני, כך בדיוק התנהלה הנצרות בימי הביניים באירופה וכך מתנהלת הרבנות בדגש על ראשיה הקיצוניים במדינת ישראל.

חשוב לציין כי עוד לפני הקמת המדינה, סירבו לחלוטין כל הפלגים הדתיים באירופה לשתף פעולה עם היוזמה הציונית וראו את הקמת המדינה היהודית ככפירה בדת ובלתי לגיטימית לחלוטין. עם הקמת המדינה וכשהיה ברור לראשי החסידויות השונות כי המהלך הוא בלתי הפיך מצד אחד וכי היקף האנטישמיות באירופה הולך וגובר מצד שני. הם קיבלו החלטה עקרונית להעביר את בסיסי הכוח שלהם לארץ ישראל ולהשתלב במוסדות השלטון כדי לוודא שהמדינה תתפתח בכיוונים הנראים להם ועם ציביון דתי ההולם את חזונם. בן גוריון שסירב אז לחלוטין לשתף פעולה עם הערבים נאלץ להסכים לכל דרישות הסיעות החרדיות על מנת שאלו ייאפשרו לו להקים קואליצייה שתאפשר את ניהול ענייני המדינה.

אז היכן עובר הגבול בין דת ללאום ועד לאן מגיעה וצריכה להגיע הדת בניהול ענייני המדינה? בעניין זה כדאי גם לבחון את הנתונים והמצב העובדתי בישראל של שנת 2023.

למרות הסכמותיו של בן גוריון, הרי שבנוסחה הסופי של מגילת העצמאות הובהר חד משמעית כי מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, וכן "תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". ההסכמות אז דיברו על מספר מצומצם של אברכים שיוכרו כתלמידי תורה שזו אומנותם והם יהיו פטורים משירות צבאי.

אולם תיאוריה לחוד ומציאות בנפרד. לאורך שנות קיומה של המדינה פיתחו מגזרי האוכלוסייה החרדית בישראל, מערכות חינוך נפרדות לחלוטין. כאלו שאמנם מתוקצבות בחלקן על ידי המדינה אולם אינם מכילות כל לימודי ליבה אזרחיים ואינם נתונים לפיקוח משרד החינוך. כמות והיקף הפטורים משירות צבאי הגיעה למימדים אדירים ורמת מעורבותה של אוכלוסייה זו בשוק העבודה היה אפסי לחלוטין. השילוב של משפחות מרובות ילדים, ללא עבודה והכנסה קבועה וללא חינוך בסיסי לידע ומקצוע, הביא להתפתחות מעגלי עוני רחבים מאוד בקרב אוכלוסייה זו. ואף על פי כן התמונה בסוף שנת 2022 מעט שונה וראוי לציין אותה.

שנתון החברה החרדית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022, סוקר מזה כשבע שנים את השינויים שחלו בעשורים האחרונים בחברה החרדית. על פי נתוני השנתון האוכלוסייה החרדית בישראל מונה כ-1,280,000 נפש, והיא בעלת קצב הגידול המהיר בקרב המדינות המפותחות, בשיעור של כ-4% בשנה. היא מהווה 13.3% מהאוכלוסייה הישראלית, מתוכם 60% צעירים מתחת לגיל 20 (לעומת 31% באוכלוסייה הכללית). לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה החרדית תהווה 16% מכלל החברה הישראלית עד שנת 2030. 42.6% מהחרדים גרים בירושלים ובני ברק (26% בירושלים ו-16.6% בבני ברק). 23.7% מהחרדים גרים בערי הפרבר החרדיות, ובהן בית שמש, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד. יודגש כי על פי נתוני משרד הפנים אלו אכן הערים בעלות שיעורי העוני הגבוהים ביותר במדינה. היקפי העוני והשפעתם על רמת החיים באוכלוסייה החרדית גדולים בהרבה מהיקפם והשפעתם בשאר האוכלוסייה בישראל. בשנת 2019 הם עמדו על 44%, לעומת 22% בכלל האוכלוסייה בישראל. בשנת 2019 הייתה ההכנסה החודשית ברוטו של משק בית חרדי 14,121 ש"ח בממוצע, לעומת 21,843 ש"ח בציבור הלא חרדי.

הממצאים לגבי מערכת החינוך מטרידים לא פחות : בשנת הלימודים תשפ"ב (2021/22) למדו בחינוך החרדי-היסודי והעל־יסודי - כ־373,000 תלמידים. החינוך החרדי מהווה כיום 25.5% ממערכת החינוך העברית ו-19.5% ממערכת החינוך הישראלית כולה. למרות זאת בשנת הלימודים תש"ף (2019/20) נבחנו 59% מהבנות החרדיות בבחינת בגרות אחת לפחות, לעומת 31% בלבד עשור קודם לכן, בשנת הלימודים תשס"ט (2008/09). לעומת זאת, באותן שנים נרשמה ירידה קלה בשיעור הנבחנים בקרב הבנים – מ-16% ל-15%.

שיעור הזכאיות והזכאים לתעודת בגרות במגזר החרדי בשנת הלימודים תשע"ט היה 14% בלבד, לעומת 83% מהתלמידים בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי. מספר הסטודנטים החרדים בשנת תשפ"ב (2021/22) עמד על כ-15,600, 4.5% מכלל הסטודנטים. החרדים בוחרים ללמוד בעיקר במכללות, שתנאי הסף לקבלה בהן נמוכים יחסית, ורק 8.5% מהם לומדים באוניברסיטאות (לא כולל האוניברסיטה הפתוחה), לעומת 33.5% בקרב יהודים לא-חרדים.

הממצאים לגבי התעסוקה מעודדים מעט יותר. לפי נתוני 2021, 51% מהגברים החרדים ו-78% מהנשים החרדיות עובדים. נתונים לא מלאים (שלושה רבעים ראשונים) של שנת 2022 מראים על שיעור תעסוקה של 53.5% לגברים חרדים, הגבוה ביותר ב-25 השנים האחרונות. גם בקרב הנשים נתוני שלושת הרבעונים הראשונים של 2022 מצביעים על שיעור תעסוקה הגבוה אי פעם – 80%. שיעור אברכי הכולל עלה בשנת 2021 בשיעור מתון של 2.4% בלבד. גובה ההכנסה הממוצעת של עובדים חרדים הוא 61% מגובה ההכנסה הממוצעת של עובדים יהודים לא-חרדים. גם בתחום זה ניכר פער בין גברים חרדים שהכנסתם הינה 53% בלבד מגברים יהודים לא חרדים, לעומת נשים חרדיות שהכנסתן עומדת על 73% מזו של יהודיות לא חרדיות. סיכום המגמות הנסקרות כאן מראה על שיפור ניכר ברמת התעסוקה וההכנסה של האוכלוסייה החרדית בישראל ומול זה שיפור קל ואיטי מאוד ברמת ההשכלה הרחבה.

סוגייה נוספת הדורשת ליבון, בעיקר על רקע הקמת הממשלה החדשה ועקרונותיה, היא מידת דתיותה של המדינה. ובעיקר איפה נמצאים הגבולות, אם בכלל, בין הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית לבין הגדרתה כמדינה דתית. השאלה הזו, כפי שפורסם בעיתון גלובס, עלתה בדיון של הוועדה המיוחדת להצעת חוק לתיקון פקודת המשטרה. ח"כ גלעד קריב (העבודה) טען שההתנגדות למהלכי החקיקה של הממשלה היא חלק מ"המאמץ להגן על ערכי היסוד של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי כולו", והסביר: "חצי מהעם היהודי בארץ ובתפוצות מגדיר את עצמו כחילוני". לכך הגיב ח"כ אליהו רביבו (הליכוד) עם נתון שונה: "רוב העם היהודי בארץ ישראל מגדיר את עצמו מסורתי ויותר". אז מה האמת? על פי נתוני הלמ"ס המפרסמת מדיי שנה את "הסקר החברתי", שכולל גם את סעיף "דת ודתיות". מקרב 4.5 מיליון יהודים בני יותר מ-20 במדינת ישראל, 45.3% השיבו שהם "לא דתיים וחילונים". לעומתם, 33.1% הם מסורתיים ("מסורתיים דתיים" ו"מסורתיים לא כ"כ דתיים"), 10.7% דתיים ו-10.5% חרדים - בסה"כ 54.3% (יש עוד 0.4% שלא ידועה מידת דתיותם).

על פניו, "מסורתיים ויותר", כלומר גם דתיים וחרדים, מהווים 54.3% מהיהודים בישראל. אבל אם מחברים את הציבור החילוני אל הציבור המסורתי הלא דתי, שני שליש מהמסורתיים מגדירים עצמם על פי הלמ"ס כמסורתיים לא דתיים. לקטגוריה "מסורתיים לא כ"כ דתיים" משויכים 19.2% מהאוכלוסייה היהודית, ויחד עם החילונים מדובר ב-64.5%.

לסיכום: ב-2021 חילונים היוו 45.3% מהאוכלוסייה היהודית בישראל, ומסורתיים, דתיים וחרדים יחדיו 54.3%. עם זאת, אם מצרפים לחילונים מסורתיים לא דתיים, מדובר ב-64.5%. בכל מקרה, החילונים מהווים פלח גדול יותר ממסורתיים לבדם (33.1%). ובהפשטה: קיים במדינה רוב ליהודים מסורתיים אותם עם זאת רוב היהודים אינם דתיים ואינם שומרים מצוות ושבת ומכאן שהחלת חוקי הדת עליהם מגבילה את חופש פעולתם ותורמת להגברת הקיטוב והקצנה בחברה.

לניתוח זה השלכות לא רק על מידת הלגיטימציה לה תזכה הממשלה החדשה מהעם אלא גם על עתידה של המדינה וסיכויי הישרדותה שלא כדמוקרטיה. דרישות חדשות להפסקת עבודות חישמול הרכבת בשבתות, הפסקה מוחלטת של סוגי התחבורה הציבורית בשבת, מניעת לימודי ליבה במגזרים שלמים מול חיובם של כלל תלמידי ישראל בחוק לימוד תורה והצעות חוק נוספות מסוג זה, חוק איסור הכנסת חמץ לבתי החולים, ובכלל זה הצהרות רבנים על כך שעל המדינה להיות מדינת הלכה. כל אלו צפויים לתרום משמעותית להגברת הקיטוב והשסעים הקיימים ממילא בחברה ובהיעדר איזונים ובלמים ראויים קשה לצפות מה צופן בחובו העתיד. דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית עומדת מול כוונותיהם של חלק מחברי הקואליציה להפוך אותה למדינת הלכה הפועלת על פי עקרונות הדת. אין מדובר כאן על מאבק בדת, להיפך. אשרי המאמין ולכל אדם באשר הוא זכות לאמונה ולאורח חיים בהתאם לאמונתו אולם כדי להצליח לשמור על חוסנה החברתי והלאומי של המדינה, יש לשמור על יציבות חברתית ואזרחית. על ממשלת ישראל לאזן בין דרישות הסקטורים החרדיים שבה לבין צרכיהם של כלל אזרחי המדינה, לאפשר לכל המגזרים חופש פעולה ההולם את צרכיהם ולהימנע מלהחיל את מצוות הדת על כלל המדינה. אחריותה של הממשלה היא לוודא שמדינת ישראל נשארת מדינת הלאום היהודית ללא הפיכתה למדינה דתית. שמירת האיזון הנכון בין דת למדינה הוא אבן יסוד בחיזוק החוסן הלאומי ובהשפעתו על תחושת הביטחון הלאומי של כולנו. צורך זה מבהיר שוב את חשיבותה הקריטית של חוקה לישראל.

נכתב ע"י ליאור אקרמן, חוקר בכיר, ראש תחום החוסן הלאומי, המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן; ויו"ר מועצת העם החדשה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>