מדוע פסח האביב הערבי על המלוכות הערביות במפרץ?

יואל גוז'נסקי

כתב העת ציקלון, גיליון פברואר 2021 | גרסת PDF

עשור לאחר פרוץ הטלטלה המזרח-תיכונית, מסתמנות שש המלוכות במפרץ כגוש המדינות היציב ביותר במרחב הערבי, וכגורם בעל השפעה עמוקה על סדר היום באזור. בעוד משטרים ערביים לא מלוכניים מרכזיים - שביקשו בעבר להצטייר כרפובליקנים או כעממיים - התמוטטו, המלוכות במפרץ, אך גם אלה שמעבר לו, כגון ירדן ומרוקו, נותרו על כנן. זאת, הגם שחלקן עמדו ועדיין ניצבות בפני לחצים כלכליים-חברתיים, אשר הועצמו נוכח משבר הקורונה.

הטלטלה האזורית מצויה עדיין בהתהוות וקשה לנבא כיצד ומתי תסתיים, אולם ניכר כבר עתה כי גרמה לשינוי מאזני הכוח במזרח-התיכון. נוכח דעיכת מוקדי הכוח הוותיקים בעולם הערבי - ובראשם קהיר, בגדאד ודמשק המתמודדים עם מאבקים אלימים מתמשכים ועם מצוקות כלכליות קשות - עולה קרנן של מדינות המפרץ כמנוע החדש של העולם הערבי. מדינות אלה משפיעות יותר מאשר בעבר, ומעורבות באופן פעיל - צבאי, כלכלי ומדיני - במוקדי מאבק שונים באזור, כגון תימן, לוב וסוריה.

ואולם לכוחות העולים במזרח-התיכון מאפייני יסוד שונים מאלה של השחקנים אשר הנהיגו את האזור בעבר: המלוכות מקדשות את הסטטוס קוו ואינן מצדדות ברעיון מהפכני או רדיקלי מכל סוג שהוא; עוצמתן מבוססת על כוחן הכלכלי, על דיפלומטיה ובשנים האחרונות גם על כוח צבאי; הן נוקטות גישה פרו-מערבית מובהקת; הממשל האמריקאי נתפס בראייתן כמשענת אסטרטגית מרכזית; והן מפגינות גישה מרוככת יחסית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, דבר שבא לידי ביטוי בולט בחודשים האחרונים עם קידום הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין.

מאמר זה מנתח את סוד היציבות של המלוכות במפרץ ומברר את השוני הבסיסי בינן לבין המשטרים הלא מלוכנים, אשר חלק גדול מהם כאמור ספג זעזועים קשים בעשור האחרון.

ההסבר הכלכלי

רווחי הנפט היוו בעבר ומהווים גם כיום מקור קיום ויציבות מרכזי עבור המשטרים במפרץ. במהלך העשור האחרון רווחי הנפט הבטיחו את שרידותם של משטרי המפרץ, וזאת בעיקר באמצעות שימור רגיעה במרחב הציבורי וגיוס תמיכה חיצונית. כבר בראשית הטלטלה הזרימו בתי המלוכה כספים רבים אשר נועדו למנוע מחאה ציבורית, וכוונו בעיקרם לעבר בני הדור הצעיר שניצב ב"חוד החנית" של האביב הערבי. בתחילת הטלטלה בתי המלוכה במפרץ הוציאו כ-150 מיליארד דולרים על רפורמות: החל ממענקים במזומן והעלאות שכר וכלה בפרויקטים של פיתוח, דיור ויצירת משרות, מאמץ שבלט בעיקר בערב-הסעודית ובאיחוד האמירויות.^[1]

כדי לממן את אותן הרפורמות, ונוכח הירידה במחירי הנפט, פנו המשטרים להפחתת הסובסידיות המוענקות לאזרחים על מים, דלק, חשמל. חלק ממדינות המפרץ אף הטילו, לראשונה בתולדותיהן, מיסים שונים, ובראשם מס ערך מוסף (בגובה 5%; בערב-הסעודית המס הועלה ל-15% ב-2020 על רקע משבר הקורונה)^[2]; והפריטו נכסי מדינה, דבר שבא לידי ביטוי בולט בהנפקת חלק ממניות חברת ארמק"ו - הנפט הלאומית הסעודית ב-2019.^[3]

כל השוואה בין המצב הכלכלי בסוריה, לוב, עיראק, תימן, לבנון ואף מצרים, לבין המצב במפרץ - מחדד את יתרונם היחסי הבסיסי של בתי המלוכה במפרץ. מספר המובטלים הממוצע במדינות ערב (להוציא את מדינות המפרץ) עומד על כ-11 אחוזים,^[4] מגמה הבולטת בעיקר בקרב הצעירים: אחד מכל חמישה צעירים ערבים נמצא מחוץ למעגל העבודה, קרוב לפי-שניים מהממוצע העולמי. לא מפליא אפוא כי, משאלי דעת קהל דוגמת ה-Arab Youth Survey (שפועל בחסות איחוד האמירויות) הנערכים תדיר במדינות ערב מצביעים על כך שמרבית הצעירים הערבים רואים במדינות המפרץ בכלל ובאיחוד האמירויות בפרט יעד המועדף להגירה.^[5]

בידי המשטרים המלוכנים במפרץ עמד אפוא כלי רב עוצמה אשר העניק מענה רחב יחסית לאחד ממקורות התסיסה המרכזיים של האביב הערבי, וסייע בידם לבלום מחאה מבית. קיימים במדינות המפרץ, ובמיוחד בערב-הסעודית, מתחים בין הציבור לממשל, בעיקר במישורים הפוליטי והחברתי, אולם אלה אינם מלווים בתסכול קולקטיבי על רקע כלכלי, אשר ביתר מדינות ערב שימש זרז להתפרצות ציבורית רחבת היקף ברובם נגד הממשלים.

ההסבר החברתי

בין טכניקות ההישרדות הוותיקות של המלוכות נמצאת חלוקת תפקידי מפתח בין בני המשפחה השלטת.^[6] הדבר סייע במידה רבה לשימור הלכידות של בתי המלוכה גם במהלך העשור האחרון, שבו חלק מהאליטות השליטות בעולם הערבי ידעו קרעים פנימיים קשים אשר תרמו לערעור מעמדן או אף להיעלמותן. ואולם, מקצת המשפחות במפרץ מונות חברים רבים, בעיקר כאלה בעלי מעמד ותואר של נסיכים. כך למשל, מוערך שמספר הנסיכים בערב-הסעודית הוא כ-5,000, הגם שלא כולם נמצאים באותו המעמד. יציבות השלטון תלויה במידה רבה בסולידריות ביניהם. הסכמה רחבה על סדר הירושה העתידי עשויה לייצר יציבות, כפי שהיעדרה עלול לגרום מתחים ולסכן את המשפחה.

למרות הדומיננטיות של השליטים במדינות המפרץ, המשפחה מהווה מקור לגיטימציה עיקרי לשלטון והתלות בה, גם אם אינה תמיד מורגשת, מכתיבה את תהליכי קבלת ההחלטות. עם זאת, להשתתפות נרחבת של משפחת המלוכה בשלטון יש גם מגרעות: שליט שאינו שבע רצון מתפקוד בני משפחתו לא תמיד יכול לפטרם או להזיזם לתפקיד אחר.

הצביון המסורתי של המשטרים המלוכנים והעובדה כי חלק גדול מהם "ארוג" מבחינה חברתית (קשרי משפחה) עם חלקים גדולים באוכלוסייה תורמים גם הם ליציבות היחסית של אותן המדינות. על הרקע הזה מוענקת לאותם משטרים יותר לגיטימציה מבית (הגם שאינה מוחלטת), והם נתפסים כמקובלים יותר בעיני החברות המקומיות. כל זאת, לצד העובדה כי יש גורמי כוח רבים בחברה שלהם אינטרס בהמשך שרידותם של אותם המשטרים ואשר קיומם שלהם תלוי בזה של השליטים. היסוד הזה משותף גם למלוכות שאינן במפרץ, קרי ירדן ומרוקו. לשתיים אומנם אין את הכלים הכלכליים שיש בידי מדינות המפרץ לצורך הרגעת תסיסה ציבורית, אולם ניכר כי צביונן המסורתי מסייע להן לשמר לגיטימציה מבית במהלך העשור האחרון.

הרכיבים החברתיים ממחישים במידה רבה את השוני בין המלוכות במפרץ לבין המשטרים הערביים שהתהדרו מאז המחצית השנייה של המאה העשרים בציביון רפובליקאי, מהפכני, עממי או אף מתקדם. בכל אותם משטרים העמיק לאורך השנים הפער בין ההבטחות שליוו את עלייתם לפיתוח חברתי וכלכלי ולרפורמות פוליטיות, לבין המציאות העגומה שהתהוותה ובמוקדה דיכוי כוחני, התפתחות של שושלות אינטרסנטיות אשר ניצלו את משאבי המדינה לטובתן ומצוקה חומרית עמוקה של הציבור הרחב. אותו פער חריף היה מקור מרכזי לתסכול ועוינות קולקטיביים אשר התפרצו במהלך האביב הערבי. מנגד, המלוכות הערביות מעולם לא נופפו בסיסמאות מהפכניות ובהבטחות לשינוי הסדר הקיים, דבר שבמידה רבה תרם לכך שלא ייווצר משבר ציפיות כה חריף כפי שהתפתח במצרים, בסוריה, בתימן ובלוב.

ההסבר הפוליטי

לצד ההטבות החומריות כלפי האוכלוסייה, המשטרים במפרץ אינם בוחלים לנקוט צעדי דיכוי נגד מחאה פוליטית ולקדם פיקוח מחמיר על השיח הציבורי מחשש שיכוון נגדם. כלל המשטרים אומנם מנסים ליצור ארשת של שינוי פוליטי ברוח ליברלית, אולם השיטה הפוליטית הוותיקה באותן המדינות נותרה ברובה כפי שהייתה עוד לפני הטלטלה האזורית, ולפי שעה גם לא נתקלת בדרישה קולקטיבית רחבה לשינוי.

מאמצי האכיפה והפיקוח ממוקדים בפעילות הרשתות החברתיות אשר נתפסות כ"פלטפורמה" מרכזית שעלה בסיסה התפתח האביב הערבי. היא שאיפשרה העברה מהירה של מידע ושל רעיונות והיא שגם הצליחה להניע המונים לפעולה (הגם שלא הביאה להתארגנותם כגורם כוח סדור). חדירת הרשתות החברתיות הייתה רחבה יותר במפרץ בהשוואה ליתר העולם הערבי, בין היתר נוכח הרמה הכלכלית הגבוהה במדינות אלה. הדבר בלט בעיקר בקרב הדור הצעיר, כאשר 9 מכל 10 צעירים במדינות המפרץ עושים שימוש ברשתות החברתיות על בסיס יומי. יתרה מכך, ב-2020 79% מבני הדור הצעיר העידו כי מדובר במקור החדשות העיקרי שממנו הם ניזונים (לעומת 25% ב-2015), וזאת בין היתר משום שהרשתות החברתיות נתפסות כאמינות יותר מאשר כלי התקשורת הממסדיים.^[7]

מי שכבר העלה ביקורת במהלך העשור האחרון נגד השליטים המקומיים, דוכא בכוח או הואשם במעורבות בטרור, בתמיכה באסלאם הפוליטי מבית היוצר של האחים המוסלמים או בתפקוד כ"גיס חמישי איראני". הדבר בלט בעיקר כאשר המחאה הפוליטית עטתה צביון עדתי והונהגה על-ידי התושבים השיעים במדינות המפרץ, שגם כך חשודים כמי שעלולים לסייע לאיראן (איום קיומי בעיני רוב מדינות המפרץ, ובראשן ערב-הסעודית). המחאות המשמעותיות ביותר בהקשר הזה התפתחו בקרב השיעים בבחריין ובמזרח ערב-הסעודית בראשית 2011. ואולם, עם הזמן ניכרה דעיכה באותה המחאה, בין היתר בשל הדיכוי הכוחני שננקט נגדה וכלל הוצאות המוניות להורג.

אתגרי העתיד

המאזן האסטרטגי של מדינות המפרץ בעקבות העשור האחרון נוטה במידה רבה לכיוון השלילה. זהו עשור שעורר בקרב רבות מהמלוכות דאגה קיומית עמוקה וגורם לכך שמבטן כלפי העתיד יהיה רווי חשש וספקות. מחד גיסא, כאמור, הן שיפרו את מעמדן ואת השפעתן בעולם הערבי, הן מעורבות הרבה יותר מאשר בעבר בעיצובו הגאו-אסטרטגי ונתפסות ככוחות רבי עוצמה על-ידי הגורמים הבינלאומיים. ואולם, מאידך גיסא, החריפו במהלך שנות הטלטלה איומים ותיקים וצמחו חדשים. בראש ובראשונה, כאמור, בולט האתגר הנשקף מכיוון המחנה השיעי בהנהגת איראן, המאיים על מדינות המפרץ, ובמיוחד על ערב-הסעודית, מכיוון גזרות חדשות, ובראשן תימן.

במבט אל העתיד נשקפים כמה אתגרים מרכזיים למלוכות במפרץ:

1. צמצום התלות בנפט: המשבר הכלכלי שהוחמר עקב מגפת הקורונה ממחיש את התלות העמוקה של מדינות המפרץ בשוק הנפט העולמי. מדינות המפרץ יכולות לנצל את המשבר הנוכחי כדי לשפר את ביצועי הכלכלות שלהן באמצעות הכנסת יותר אזרחים לשוק העבודה על חשבון הפחתת מספר העובדים הזרים, חיזוק המגזר הפרטי, נסיגה ממיזמים רחבי היקף והענקת עדיפות לפרויקטים יצרניים שאינם תלויים בשוק הנפט.[8] ואולם, חתירה לגיבוש מקורות הכנסה שאינם תלויים בנפט יידרשו משאבים רבים, המתחרים במשאבים הדרושים כיום לצורך מיתון הירידה ברמת חיי האזרחים. נראה כי במצב הנוכחי לא תהא למשטרים ברירה,[9] אלא לפגוע בתנאי החיים של האזרחים, המבוססים על מעין "חוזה" שבין שליט לאזרחיו. בבתי המלוכה במפרץ, ובעיקר בערב-הסעודית, ההנהגות מבקשות לפיכך לערוך את אותם השינויים ב"חוזה" בקצב איטי ומדורג ככל האפשר.
   
   
2. דיוקנן של הנהגות העתיד: עליית דור צעיר של מנהיגים במפרץ, המשוחררים יחסית מכבלי העבר, עשויה להשפיע על צביונן של מדינות האזור. אין הכרח שהמנהיגים הצעירים יפתחו את המערכת הפוליטית למעורבות האזרחים, שכן ניסיון דמוקרטי עדיין מזוהה במידה רבה עם שפיכות הדמים ועם החורבן שנלוו לאביב הערבי. ועדיין, הציפיות למעורבות פוליטית עלולה להגביר מתח חברתי שעל מנת לשככו המנהיגים צפויים לנקוט רפורמות, גם אם סמליות ומוגבלות. האתגר הזה בולט במיוחד בערב-הסעודית. הממלכה ניצבת בפני אתגר מנהיגותי, כאשר ברקע התפתחויות שליליות בשוק הנפט והשלכות משבר הקורונה. יורש העצר מוחמד בן סלמאן צפוי לקבל לידיו - במוקדם או במאוחר - ממלכה שמעמדה בנסיגה והדרישות הפנימיות בה לשינוי גוברות. תחת הנהגתו גברה במידה רבה הפתיחות החברתית-תרבותית. כך למשל נשים סעודיות מורשות לנהוג, לטוס לחו"ל ללא אפוטרופוס (מעל גיל 21) ולסעוד בחללים משותפים עם גברים. נוסף לכך, מתקיימים קונצרטים בהשתתפות אומנים מערביים ונפתחו בתי קולנוע כאשר היעד הוא לפתוח 40 בתי קולנוע, ב-15 ערים עד שנת 2023.[10] ואולם, אותן הרפורמות עלולות ליצור מצד אחד ציפיות גבוהות בקרב בני הדור הצעיר ומהצד השני חוסר שקט בקרב חוגים מסורתיים ודתיים שלהם יש עדיין דומיננטיות בממלכה.
   
   
3. עליית הדור הצעיר: כמו בכל העולם הערבי, גם מדינות המפרץ מתמודדות עם דור צעיר ומשכיל, בעל ציפיות כלכליות ובעתיד יתכן שגם ציפיות פוליטיות. צעירים רבים שנולדו בתקופת השפע הכלכלי מצפים לזכות במשרות במגזר הציבורי הפרטי. כדי לשמור על יציבותן, מדינות המפרץ תצטרכנה לענות על ציפיותיהם של הצעירים האלה. מגמות אלו ממחישות את הדילמה הקשה העומדת בפני מקבלי ההחלטות המפרץ, שתגובותיהם לטלטלה האזורית מגלמות העדפה לפתרונות קצרי טווח על-פני מטרות לטווח הארוך לפיתוח יעדים כלכליים ופוליטיים בני קיימא. בני הדור הצעיר, כאמור, מפתחים כמיהות לשינוי רחב ומהיר הרבה יותר בצביון החיים בממלכה, מגמה שעלולה להתפתח לכדי מפל צפיות במידה ויווכחו לדעת כי קיימים קשיים רבים בדרך למימוש של אותו שינוי מיוחל.
   
   
4. אחדות השורות המפרצית: החרם הדיפלומטי, הכלכלי והתחבורתי שהטילה "הרביעייה הערבית" (ערב-הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים) על קטר נמשך ברצף מאז קיץ 2017 ועד ראשית 2021. המשבר התקדימי הטיל צל כבד על רעיון האחדות המפרצית אשר עמד ביסוד הקמת המועצה לשיתוף פעולה במפרץ (GCC). למרות האתגרים העומדים בפני המלוכות הערביות במפרץ - בראשם הסוגיה האיראנית ושאלת המשך מחויבותה של ארצות-הברית לביטחונן - הקושי שלהן להציג חזית אחידה גדול מאי פעם, וחלקן אף חשות כי אינן מחויבות עוד למסגרת הארגונית שהקימו לפני 40 שנה. נראה כי גם לאחר שמדינות המפרץ התפייסו עם קטר והסירו את המצור הממושך מעליה, נותר עדיין חוסר אמון עמוק בין ראשי המדינות.
   
   
5. הקשר עם הממשל האמריקאי: בקרב מדינות המפרץ מקנן חשש מהמדיניות שצפוי הנשיא ביידן לקדם במזרח-התיכון. במסגרת הזאת מוטרדים השליטים הערבים מחידוש אפשרי של הדיאלוג בין ארצות-הברית לאיראן, בעיקר סביב הסכם הגרעין, אשר ינסוך ביטחון עצמי בטהראן ויגביר את תעוזתה ואת השפעתה במזרח-התיכון; מקידום לחץ כבד עליהם בנושא זכויות האדם; ומאפשרות של פיתוח שיח בין האמריקאים לגורמי האחים המוסלמים במזרח-התיכון. הנשיא טראמפ שביקש להיבדל מקודמו ראה בערב-הסעודית ציר מרכזי שעל בסיסו מקודמת המדיניות האמריקאית במזרח-התיכון והוא הלך כברת דרך בכדי להבליג ואף לסוכך על בן סלמאן מפני ביקורת בינלאומית בעקבות פגיעה בזכויות אדם ומפני מהלכים נגד הממלכה בקונגרס (בעיקר בעקבות פרשת ח'אשוכג'י והמלחמה בתימן). כאמור, רבים בעולם הערבי, ובמיוחד במפרץ, חרדים מפני שיבת הקו שאפיין את אובמה אשר נתפס כהצבת נושא זכויות האדם בחזית היחסים עם מדינות המזרח-התיכון, לפרקים תוך העדפתו על השיקול הכלכלי. סביר כי הסעודים, כמו יתר מדינות המפרץ, יתמקדו בטווח הנראה לעין בפיתוח קשרים עם הממשל החדש ובגיבוש שדולות במרכזי הכוח בארצות-הברית; ינסו לשפר, ולו באופן קוסמטי, את מצב חירויות הפרט בממלכה; ימשיכו ואף ירחיבו את הרכש הביטחוני מארצות-הברית; ואולי אף יפגינו מעורבות רבה יותר במו"מ המדיני בהקשר הפלסטיני.

במבט קדימה - בתי המלוכה במפרץ ייאלצו לתמרן בין הצורך לממש רפורמות פנימיות עמוקות שמטרתן לבסס מרחב ציבורי רגוע, לבין שמירה על הסדר הפוליטי הקיים. ככל שהלחצים הכלכליים במפרץ יתעצמו ויתערער החוזה החברתי הקיים בהן, כך בתי המלוכה יתקשו להישען על לגיטימציה דתית - הרלוונטית בעיקר לבית המלוכה הסעודי - או על נאמנות שבטית, התורמים כאמור לשימור היציבות של מדינות המפרץ.

1. https://www.arabianbusiness.com/arab-spring-has-cost-gulf-arab-states-150bn-419429.html

2. https://gulfnews.com/living-in-uae/banking/vat-in-the-uae-the-process-calculations-and-exemptions-explained-1.1576595973245

3. .How Aramco’s Huge I.P.O. Fell Short of Saudi Prince’s Wish - The New York Times (nytimes.com)

4. https://www.ilo.org/beirut/areasofwork/employment-policy/lang--en/index.htm

5. https://arabyouthsurvey.com/en/about-the-survey/ 

6. להרחבה בנושא: https://www.inss.org.il/he/publication/gulf-royal-families/

7. https://arabyouthsurvey.com/en/about-the-survey/ 

8. https://www.worldbank.org/en/country/gcc/overview

9. יואל גוז'נסקי ושמואל אבן, "המשבר הכלכלי במדינות המפרץ: אתגר ל''חוזה'' בין שליטים לאזרחים," מבט על (INSS), מס' 1327 (1 ביוני 2020).

10. .First cinema in Saudi Arabia to open on April 18, 2020 | Al Arabiya English

Photo: Tribes of the World | CC BY-SA 2.0