גובה ההפרשה האופטימלית לפנסיית חובה

בינואר 2008 נכנס לתוקפו חוק פנסיה חובה. החוק קובע כי כל מעסיק חייב להפריש סכום מינימלי הנגזר משכרו של העובד לטובת ביטוח פנסיוני, קופת גמל או קרן פנסיה. מטרת החוק היא הפיכת הפנסיה מהטבה סוציאלית הנתונה בידי המעסיק לחובה, כאשר חובת ההפרשה חלה הן על המעסיק והן על העובד.

שיעור הפרשת החובה לפנסיה נקבע בשנת 2017 להיות בגובה 18.5% (גבוה במידה ניכרת מהממוצע של 6.9% במדינות ה-OECD שבהן קיימת הפרשת חובה). מאז החלת החוק, ובעיקר עם ההעלאה ההדרגתית של שיעור ההפרשה, נשמעו טענות כי השיעור שנקבע גבוה מדי ופוגע בתועלתם של הפרטים בעלי ההכנסות הנמוכות (למעלה מ-90% מהמצטרפים החדשים לקרנות הפנסיה הם בעלי הכנסות הנמוכות מ-6,000 ש"ח לחודש). מטרת מחקר זה לבחון האם שיעור ההפרשה לפנסיה על פי החוק הינו אופטימלי מבחינת הפרטים, כאשר האופטימום מוגדר על ידי החלקת תצרוכת לאורך חיי הפרט ויחס תחלופה (שמוגדר כרמת ההכנסה בגיל הפרישה ביחס לרמת ההכנסה לפני הפרישה) קרוב למאה אחוז, שמשמעו שההכנסה בזמן הפנסיה שווה להכנסה לפני היציאה לפנסיה. על מנת לענות על שאלה זו נשתמש בטיפוסים סינטטיים של משקי בית המייצגים את האוכלוסייה בישראל, תוך שימת דגש על משקי בית מעוטי הכנסות. עבור כל משק בית חושב תוואי התעסוקה והשכר האופייניים לו, תוך שימוש בנתוני שכר ותעסוקה של משקי הבית השונים. בהינתן תוואי זה חושבה הצריכה של הפרט לאורך חייו, וכן חושב יחס התחלופה. ממצאי המחקר מראים כי עבור משקי בית בעלי הכנסה נמוכה, רמת ההפרשה הנוכחית לפנסיה פוגעת בהחלקת התצרוכת על פני חייהם ויוצרת יחס תחלופה גבוה מדי בגיל הפרישה. עבור משקי בית אלו, יחס התחלופה נשאר גבוה מאחד גם תחת ההנחה כי הפרטים גבו את מרכיב הפיצויים במלואו במהלך תקופת העבודה (6% מתוך ההפרשה של 18.5% מיועדים לפיצויים). הפרשה בשיעור של 18.5% פוגעת גם בהכנסתם המהוונת של משקי בית אלו בשל ירידה בהכנסה הכוללת עקב קיזוז של קצבאות הבטחת ההכנסה שלהן היו זכאים בטרם הסדר פנסיית החובה. הקטנת הרכיב של הבטחת ההכנסה מקטינה עוד יותר את חלקו של המימון הציבורי מתוך כלל ההכנסות מפנסיה וקצבאות, מימון שכבר היום נמוך בישראל מזה שבמדינות אירופה.

המלצת המחקר הינה לשנות את אחוז ההפרשה לפנסיה כך שהוא יעלה עם גיל החוסך. מבנה זה תואם את העלייה בהכנסה לנפש סטנדרטית על פני גיל אשר מאפיינת את כל טיפוסי משקי הבית. העלייה בהכנסה לנפש סטנדרטית על פני גיל נובעת משלושה גורמים: (א) העלייה בשכר על פני זמן של מרבית העובדים במשק; (ב) הירידה במספר הנפשות במשק הבית כאשר הילדים גדלים ועוזבים את הבית; (ג) הירידה בתשלומי המשכנתא עבור משקי בית מבוגרים. ההמלצה היא כי שיעור ההפרשה יעלה על פני גיל בכמה מדרגות ולא בקפיצה יחידה, על מנת להקטין את התמריץ השלילי להעסקת מבוגרים. כיוון שמשקי בית בעלי הכנסות נמוכות פודים בדרך כלל את כספי הפיצויים, ההצעה היא להשאיר רכיב זה ללא שינוי, ואילו את ההפרשה לפנסיה לדרג על פני זמן: עד גיל 45 הפרשה של 10% (2% מההפרשה תנוכה משכר העובד, 8% על ידי המעסיק: 2% הפקדות מעסיק, 6% פיצויים); בין גיל 45–55 הפרשה של 14% (4% מההפרשה תנוכה משכר העובד, 10% על ידי המעסיק: 4% הפקדות מעסיק, 6% פיצויים); מגיל 55 עד הפרישה לפנסיה יעלה שיעור ההפרשה ל-18.5% על פי השיעורים הנהוגים היום. הצעה זו שומרת על יחס תחלופה גבוה מאחד (אך קרוב לאחד) עבור שלושת טיפוסי משק הבית המתארים משקי בית בעלי הכנסות נמוכות, ותורמת להחלקת ההכנסה של משקי בית אלו. בנוסף, שיעור ההפרשה בגילים צעירים תואם את שיעור ההפרשה המקובל במדינות OECD. יתרון נוסף במבנה הפרשות זה הינו התאמתו לפרטים שהחלו לחסוך בגיל מאוחר, כך שמי שהתחיל להפריש לפנסיה תחת החוק רק בגיל מבוגר יחסוך את השיעורים המקסימליים.