אסטרטגיה למדיניות השקעות ורפורמות להעלאת הפריון והצמיחה במשק

​משבר הקורונה שפרץ ברבעון הראשון של 2020 לא שינה את חסם הצמיחה העיקרי של המשק – פריון העבודה הנמוך – שהוא הסיבה העיקרית לכך שישראל אינה מצליחה להדביק את הפער ברמת החיים הנמדד לפי התוצר לנפש מול מדינות הסמן. "מדינות הסמן" הן מדינות בסדר הגודל של ישראל מבחינת האוכלוסייה, ומבחינת אופי הצמיחה הנשען על הון אנושי, אבל יש בהן רמת תוצר לנפש ופריון גבוהים יותר, ושיעורי עוני נמוכים יותר. קבוצת מדינות זו כוללת את אוסטריה, דנמרק, פינלנד, אירלנד, הולנד ושוודיה, שלכולן רמת תוצר לנפש הגבוהה מממוצע ה- OECD וכן שיעורי עוני נמוכים. ב-2019 היה התוצר לנפש בישראל 37.8 אלף דולר, נמוך ב-26% מהתוצר הממוצע לנפש במדינות הסמן – 51.3 אלף דולר (נתוני ה-OECD, דולרים קבועים 2015, PPP). התוצר לשעת עבודה בישראל הוא 40.9 דולר, לעומת 66.2 דולר במדינות הסמן – פער של 25.3 דולר לשעת עבודה.

ניתוח המגמות ברמתם של גורמי הייצור במשק, המאפיינים הדמוגרפיים של האוכלוסייה ושיעור הגידול של האוכלוסייה מצביעים באופן חד-משמעי כי בהעדר התייחסות ממשלתית לנושא פריון העבודה, פערי הפריון בישראל, בהשוואה למדינות מובילות, ילכו ויתרחבו. מהשוואת הנתונים של גורמי הייצור מתקבל כי מלאי ההון הציבורי לנפש מסביר 27.5% מפער הפריון, כלומר 6.9 דולר לשעת עבודה. מלאי ההון הציבורי בישראל, שהוא בעיקרו תשתיות תחבורה (75%), נמוך מזה של ממוצע מדינות הסמן ב-65%, ולמעשה הוא הנמוך ביותר מבין מדינות ה-OECD להוציא את לטביה. לכן, המלצתנו העיקרית להתמודדות עם פערי הפריון היא הגדלת ההשקעה במשק, ציבורית ופרטית. בנוסף, אנו סבורים כי רמתו הנמוכה של הייבוא בישראל היא תוצאה של שיעורי ההשקעה – ציבורית ופרטית – הנמוכים במשק. מסמך זה מציג את הצורך של המשק בהגדלת ההשקעה; את המדיניות הנדרשת בהשקעה ציבורית; המדיניות לעידוד ההשקעה הפרטית וכן התייחסות להיבטי המימון של ההשקעה הממשלתית.