בנג'י (בנימין) טרקניסקי, קצין אג״ם בחטיבה 7, בוגר בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה נפל בקרב בקיבוץ בארי, לחם בעוז תוך חתירה למגע בעודו מציל את חייהם של עשרות מתושבי הקיבוץ. בנג׳י היה חבר בצוות המוביל של פורום אופק באוניברסיטה.
בנג׳י היה חבר בצוות המוביל של פורום אופק באוניברסיטה. סטודנט כריזמטי ודומיננטי, אשר הביא איתו אור, שמחה ורוח התנדבות יוצאי דופן. האמין בטוב, ראה את האפשרי וסחף אחריו רבים. כחבר בצוות המוביל של פורום אופק, בהתנדבות מלאה, בנג׳י היווה כתובת לכל משרתי ומשרתות הקבע באוניברסיטה. הוא דאג להם, התאים עבורם תכני העשרה, היה להם לאוזן קשבת, לחבר אמת, לא ויתר על אף אחד מהם והפך עבורם את החוויה בקמפוס לחיובית, נעימה ומשמעותית יותר.
שרון, אחותו הקטנה של בנג'י: "בנג׳י היה אח גדול במלוא מובן המילה, עם דאגה אינסופית וכמעט אבהית, תמיד ידעתי שהוא שם בשבילי, אבל מבחינתי אני הייתי תמיד פה כדי לדאוג לו, לא פחות…מאינספור השיתופים שהגיעו אליי בשבועיים האחרונים, בין אם בהודעות ברשתות החברתיות, מאות המבקרים שהגיעו לשבעה ואחריה, מהמעגלים הכי קרובים ועד הכי רחוקים, זרים מוחלטים שבאו לספר לי על בנג׳י ׳שלהם׳, מכולם יוצא מכנה משותף - ׳בנג׳י שינה לי את החיים׳ וזה נכון בין אם במגע הכי רגעי, או קשר של שנים. הייתה לו את היכולת והרצון לעשות למען העשייה. תעודות, הכרה או צל״שים לא הניעו אותו מעולם״.
עדות לכך הייתה במהלך השבעה, כאשר פרופ' בועז גנור, פרופ' רפי מלניק, פרופ' אסף מוגדם וד"ר איתן עזאני, הגיעו בשם האוניברסיטה ופורום אופק אל ביתו של בנג'י והעניקו למשפחה את תעודת התואר הראשון שלו אותה הוא לא קיבל. "אין זה מעיד על רמת ההנאה והמסירות שהייתה לו במהלך התואר. הוא לא סתם בחר ללמוד ברייכמן. הוא ידע מה הפוטנציאל שלו בתוך המוסד והשקיע המון על מנת לממש אותו. הוא ניצל זאת כמו כל תחום אחר בחיים שלו, עד תום". עוד כותבת שרון כי "עוד משהו שאפשר ללמוד מחייו של בנג׳י זה ניצול וייעול מקסימלי של זמנים. כל דקה מחושבת ומוקדשת לעבודה, למידה, משפחה, חברים, אהבה ותרומה. עוד חלק בלתי נפרד מהאישיות של בנג׳י עומד כמעט בסתירה לכל מה שתיארתי עד כה: מול המפקד, המנהיג, הרציני, עמד בחור שובב עם עיניים נוצצות. שאהב להציק לי, שאהב לרקוד, שהיה לו צחוק מתגלגל ומדבק, שהיה הופך את הפנים שלו לאדומות בצורה מלחיצה. שהחיילים שלו העריצו אותו אבל תמיד מצאו את החיוך מתחת ליראת הכבוד; המפקד שהוריד דרגות כשהגיע לדבר איתם כדי לרדת לגובה העיניים; החבר שהוא גרעין מרכזי בקרב החבורות השונות שהוא תחזק בבית. זאת למרות שפיזית, הא תמיד היה הכי רחוק מכולם, מיום הגיוס ועד יומו האחרון, בתור חייל ואז קצין קרבי, הזמינות שלו לא הייתה מלאה, אבל כשהיה נוכח – היה נוכח במאת האחוזים. עם כל המגבלות שכרוכות בתפקידו, היה מעורב בכל פרט בחייהם של החברים, וכמובן היה בן זוג למופת לרותם ארוסתו, חתונה שלה כל כך ציפינו, ולצערנו לא נזכה להגיע אליה. תמיד הערצתי את אחי הגדול, היום אפילו עוד יותר, אני שמה לי למטרה להמשיך את דרכו כאוהב המדינה, כתורם לקהילה וכבחור צעיר שעושה למען עשיית הטוב".
בנג'י שלנו, קצין וג'נטלמן, נזכור אותך לעד.
