סטודנטים וסטודנטיות, חברי סגל, בני משפחה, 100 ימים עברו. ימים קשים, ימים גדולים, באתי לדבר על הכאב והאבל האישי, על רעידת האדמה הלאומית ובעיקר על שליחות השיקום והבניה מחדש.
נא לקום ובדומיה נזכור ונכבד את הסטודנטים והבוגרים שלנו, את אלו שנרצחו חסרי מגן ואלו שנפלו בקרבות מלחמת ה- 7 באוקטובר.
עילי נחמן ז"ל, בן 23 במותו
עמרי רם ז"ל, בן 29 במותו
ליאם שרם ז"ל, בן 26 במותו
רב סרן בנג'י (בנימין) טרקניסקי ז"ל, בן 32 בנופלו
סמ"ר עומר בלוה ז"ל, בן 22 בנופלו
רס"ן משה ידידיה לייטר ז"ל, בן 39 בנופלו
רס"ל יוסף גיטרץ ז"ל, בן 25 בנופלו
רס"ל דוד שוורץ ז"ל, בן 26 בנופלו
עם אחדים מהנופלים היה לי קשר אישי, לכל אחד היה סיפור אישי ומורשת. ראוי שנזכור ונספר על כל אחד בנפרד.
לכאב השכול מעגלים רבים. הורים, בנות ובני זוג שנותר להם רק חלום או תמונות עבר מהחיים המשותפים שנבנו יחד, אחיות ואחים, ילדים קטנים שיישארו עם זיכרון עמום, אם בכלל.
את האבל שאינו נגמר אני מכיר מניסיון אישי ומהקשר עם בני משפחות הנופלים וקרבנות הטרור של קהילת האוניברסיטה.
אימי לא דיברה על גדי אחי, שנהרג במלחמת יום הכיפורים. היא לא רצתה להכביד. בעמוד שצורף לצוואתה כתבה:
" היום אני מבלה לילות רבים עם גדי – לפעמים שמחים ולפעמים עצובים. בזמן האחרון אני מרבה לחפש אותו בחלומות – וקרה לי דבר מאוד מוזר לפני החגים הוא פתאום הופיע וחיבק אותי חזק ושוב נפרד ממני. שתהיה שעתי ללכת אני ממילא אקח את גדי איתי והוא ימות בפעם השנייה לנצח".
ואז היא הוסיפה וביקשה שנעשה כדי שנזכור את גדי.
אני יודע שמה שאימי עברה עובר על כל המשפחות. לילות טרופים, לילות של זכרונות ולילות של בלהות. ואני יודע שאצל רבים הכאב יישאר לעולם. ואני אומר לרבים, האובדן הוא כמו אובדן חלק מכם, כנכות קשה, קרע בלב או קטיעת יד. אבל כמו נכי המלחמה, ביניהם סטודנטים שלנו, חייבים לשאת את השכול והאובדן ולחיות את החיים ולהוסיף להם משמעות.
בימים אלו נוסף מעגל אבל ואובדן כלל חברתי מעל ובנוסף לשכול המשפחתי. אנחנו, בני הדור הזה וגם אלו שיבואו אחרינו, כולנו היינו ביישובי העוטף, רואים את בני משפחותינו נרצחים, חווים שעות ארוכות בממ"ד ומתחננים לעזרה שלא מגיעה, בתינו נשרפים, ובנותינו מחוללות, אנחנו כולנו היינו בשעות החרדה בנתיבות ובשדרות, חסרי אונים, מופגזים, וירויים וניצודים כחיות וזוכרים רק את מעט השוטרים הלוחמים בנחיתות מספרית.
וכן אנחנו – נזכור לתמיד שלא יכולנו להיענות לקריאות הטלפון המבוהלות וקריאות העזרה של בנינו ובנותינו – ומה שנקלט הייתה רק הלחישה האחרונה הכואבת – אני אוהבת אותך אבא, אני אוהב אותך תמיד אמא, ורעש הצרור המחסל וזעקת הכאב האחרונה.
ובתוך הפלצות של מה שהיה ונגמר אנחנו מרגישים חטופים. כולנו חווים את מנהרות הטחב התת קרקעיות. את הרעב והצמא, המכות וההתעללות, לילות טרופים ומניעת השיח ואכיפת הדממה. כולנו שם, בשבי, חושבים ששכחו אותנו – חסרי תקווה. ואנחנו שבחוץ, נותר לנו רק הכוח לתבוע תוצאות מהשלטון שכשל, להחזיר את כולם. אין דרך אחרת לקיים את האחריות ההדדית, לסיים את תחושת ההשפלה של כולנו, לממש את ההזדהות הכואבת למעשה עכשיו! מכאן אנחנו אומרים היום ימלאו 100 ימים לשבי ליום השחור הקשה ביותר, מאז מלחמת השחרור. הממשל שכשל חייב בהצלת אחינו ואחיותינו. אנחנו רוצים להחזיר את שטיווי שלנו ללימודים לראות שוב את כל החטופים נוחתים באהבה בזרועותינו.
האוניברסיטה שלנו הכריזה מיומה הראשון כי היא – בערכיה ובדרכה – אוניברסיטה ציונית. ציונית במחויבות לעקרונות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. מהיום הראשון – אמרנו שבאנו לטפח את מנהיגות העתיד וזאת במישור החרות והאחריות. החרות – כך ראינו – פירושה יזמות אישית בעוצמה לשנות, בכל תחומי ההגשמה העצמית. לכך הוספנו תמיד – יש לנו אחריות לערכי המדינה והגנה על קיומה.
מדינת ישראל מצויה במשבר עמוק. בעת קשה. נוצר כאן משבר אמון בסיסי, יכולתו של צה"ל להגן על החיים.
הממשל שלנו התגלה ברמתו הנמוכה כאשר הוא כשל לטפל מיידית במציאות ובצרכים של הרבים.
אתוס תל חי ומלחמת השחרור – שאין מפנים ישובים נפגע. לראשונה בתולדותינו מתרחש פינוי רבתי מצפון הארץ ובדרום מערב המדינה. עשרות אלפי אנשים מחפשים מקלט ויכולת קיום.
מאז נסיון המהפיכה המשטרית – חל חוסר אמון של חלק גדול מהעם בממשל הנוכחי. ה"רפורמה" כפי שכונתה מטרתה הייתה ליצור "דמוקטטורה", הכלאה בין השלטון בהונגריה לזה שבטורקיה. החמור בכל המהלך הייתה אטימות הלב כאשר לא הייתה היענות למאות האלפים שהניפו במשך חודשים את דגלי הלאום וביקשו רק דבר אחד – הרפו מהמהפיכה, שימרו על הדמוקרטיה הישראלית.
מדינת ישראל נמצאת בעימות רב – זירתי, מול החמאס בעזה, החיזבאללה בלבנון, כוחות בסוריה ובהתקוממות בשומרון. לרקע הוצאות המלחמה, ההצטיידות הצבאית, ההשקעה בבניה מחודשת ובכלכלות שנהרסו בגליל ו"עוטף ישראל", לרבות אשקלון, שדרות ונתיבות, ברור שהמציאות הכלכלית והשירותים האזרחיים יהיו בקשיים. לכל אלה יש להוסיף את התגברות ההפגנות והנטייה האנטי ישראלית שחוגים שונים בארצות אירופה ובארה"ב. דומה שמדינת ישראל כסמל לדמוקרטיה במזרח התיכון הולך ומאבד את קסמו בחלק מהעולם המערבי. לנושא זה עלולות להיות משמעויות אסטרטגיות.
מול הקשיים והבעיות התייצבו כוח החיות והעוצמה של החברה הישראלית. הדברים באו לידי ביטוי בהתנדבות להגנה על המולדת, ישראלים רבים עזבו מקומות עבודה וחיים בחו"ל, תרמילאים סיימו את מסעותיהם וכולם התנדבו להילחם. מסירות לוחמי המילואים ועוז רוחם ביטאו אמונה ומחויבות לקיום המדינה.
גורם משמעותי אחר שהתבלט הייתה מפעל האדירים של עזרה הדדית. אחד הגופים הבולטים בעניין זה היה ארגון "האחים לנשק". גוף זה אירגן אספקת מזון, הסדרי מגורים זמניים, גייס תחת כנפיו גורמים נוספים, ליתן סעד נפשי וחיזוק החוסן הפנימי של החברה הישראלית, לארגן מידע, לגבי נחטפים, הרוגים ונעדרים. בפעילויות אלה ורבות אחרות השתתפו גם סגל, סטודנטים ותורמים של האוניברסיטה.
הסטודנטים והבוגרים החוזרים משדות הקרב נושאים עמהם מחוייבות עמוקה לחבריהם שנפצעו ולהמשך המערכה הצבאית. רבים מבטאים גם רצון לתרום ולפעול בזירה הציבורית. יש לברך על רצון זה. אנחנו שומעים את קולו של גל מתקרב ושכנראה יתנפץ בקרוב בדרישה לקיים בחירות מוקדמות. ההתעוררות הזו חשובה, אבל קודמת לכל השאלה מהי הבשורה ומה הדרך לתקן ולהתמודד עם אתגרי המדינה.
האוניברסיטה איננה גוף פוליטי, ואין היא מזדהה עם מפלגה פוליטית, אולם מעולם לא חדלנו לחשוב ולהביע את דעותינו בכתב ובעל פה, בכנסים שלנו ובכלי התקשורת. תמיד היינו מעורבים בתחומי בטחון לאומי וטרור, כלכלה ויחסים בינלאומיים, משפט ומשטר ונושאים רבים אחרים. בשבועות הקרובים נראה כאן בקמפוס פעילות רבה של דיונים ביוזמת הסגל האקדמי וביוזמת הסטודנטים. מכאן ישמע קולה ועוצמתה של החברה האזרחית.
אני מכריז על תחילתה של תקופה מרתקת בקמפוס בדיונים על הדרך תוך השתתפות גופים שונים ובעיקר בהשמעת קולה של מנהיגות העתיד הצומחת מתוך הסטודנטים באוניברסיטה הזו ובוגריה.
אני מאמין בכם, אני מאמין ביכולתה של החברה הישראלית לעשות טוב, לגבש חזון ודרכי פעולה ולהוביל את ישראל על אדני ציונות המקור להישגים אנושיים ועוצמות חדשות.
יחד נעשה, יחד נוכל.
