"מאסטר קלאס" עם דורון מדלי

16-12-20 | אור בן דורי

מדלי ניתב את דרכו בעולם המוסיקה לאורך כל חייו וביצע מנעד רחב של תפקידים בתחום. מקפיד להיות אדם "שהשם שלו מספיק" בכדי לדעת מה היכולות שהוא מביא לשולחן. בעיניו ההשראה נמצאת בכל מקום, אך הוא עובד קשה על מנת שתבוא לידי ביטוי. בשיחתו, דיבר על הסיכון הכרוך בכל פרויקט חדש, ההשקעה הפרטית שלו והמעורבות הרגשית בכל פרויקט. על השינויים שתעשיית המוסיקה עברה במשך השנים, ההזדמנויות הטמונות בכך ומי שלא ידע לקחת אותן לא צלח את השינוי. דיבר על המצפן שלו, שהשתנה עם השנים: תחילה להוציא תחושות ורגשות החוצה, לאחר מכן לשמח את עם ישראל בכל מחיר וכיום שינוי הנרטיב. תחושת האחריות וההזדמנות שמהווה המקצוע הזה והשפעתו על המציאות. דיבר על חוסר ההצלחות שהיוו שיעור והביאו להצלחות לאחר מכן. עמד על ההבדל בין להיות מצויין לבלתי נשכח, זיהוי אמנים "יהלומים", "פלא עולם", ומסע ההתפתחות שעבר בכל פעם עד להצלחה. סיכם בשאיפתו להיות אדם טוב, אור בעולם, לעסוק בחיוב, להשאיר חוויה בחייהם של אנשים אחרים ולפתוח דלתות.

המלצות במהלך ההרצאה: Ted של אליזבט גילברט, כותבת "לאכול להתפלל לאהוב", על תהליך היצירה שאחרי ההצלחה, פודקאסט "שיר אחד"- שני פרקים על הניצחון באירוויזיון.

הרצאתו של מדלי עוררה השראה, נתנה תיאור מדויק למחשבות ותפיסות שאני דבקה בהן, הזדהיתי עם הרבה מאוד חלקים בה. ארצה להתייחס לשני תחומים:

1. "ההבדל בין להיות מצויין לבלתי נשכח"- מדלי דיבר על כך שהשינוי בתעשיית המוסיקה הביא לריבוי זמרים וזמרות, כך גם בעולם היזמות והסטארטאפים, ובכך בא לידי ביטוי האתגר להפוך לייחודי, בלתי נשכח. בכדי להצליח להתבלט יש לנתח נתונים, לחקור, למצוא את הייחודיות שלך ולחשוב אחרת; הכי גדול, הכי מופרח, כל רעיון ניתן למימוש. המנטאליות הישראלית בה אין תקרת זכוכית, בה כל רעיון לגיטימי ו"הכל אפשרי", מביאה לתוצאות יוצאות דופן וכן מייצרת פלטפורמה ומעטפת לפריצת גבולות. זה מדהים בעיני. כל זאת יחד עם תשוקה, מעורבות רגשית ואישית בתהליך מביאה להצלחה. מימשתי תפיסה זו בעבר ואני שואפת לדבוק בה גם בהמשך.
2. "מה עליו לעשות עם שארית חייו" (אליזבט גילברט) - "היום שאחרי" פיק ההצלחה. "אין סיכוי שהגעתי לשיא בגיל 25", זו אמירה שהעסיקה אותי לאור שיא אישי משמעותי בהשפעה במערכת הצבאית. במהלך טיפוס האוורסט ב"הטיול הגדול" עיבדתי את הנושא והגעתי למסקנה - כי להבא עלי להנות יותר מהמסע, מהדרך. יש לנו נטייה כשאנחנו "בדרך להצלחה" לעבוד כל כך קשה מבלי להנות מהתהליך, מההתנסות. זאת בשל האינטנסיביות, המורכבות ואי הוודאות בנוגע להצלחה. אולם הפיק הוא רגעי. הוא עוצמתי, הוא ממלא, אבל הוא 15 דק' תהילה שהופכות מהר משחשבנו לזיכרון. ניתן להתרפק על אותם זיכרונות, להיזכר בתחושות ומדי פעם לקבל תזכורת להשפעה שיצרת. אבל הכל בדיעבד, העוצמות חסרות, והשאלה "מה הלאה? מה יכול להיות יותר גדול, משמעותי, עוצמתי מהפיק האחרון" נוכחת חזק מתמיד. היום אני "בדרך", ולמדתי להנות מההבנה שאני לא יודעת בדיוק לאן היא תוביל, אבל אין לי ספק שהיא מרתקת אותי לא פחות מההצלחה עצמה.

אל המסקנה השנייה הגעתי מה-Ted של גילברט: לא לתת לזה להרתיע אותי. "אל תפחד, פשוט תעשה את העבודה שלך. ואם זה יגיע זה יקרה, ואם לא, תעשה את זה בכל מקרה. תעשה את זה מתוך האהבה, העקשנות והסקרנות לעשייה".