לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל

ד"ר יאיר יאסן

צילום: תומר אפלבאום

שני העשורים הראשונים של המאה ה-21 מהווים עידן של התפתחות בדמוקרטיה הישראלית. אמנם יציבות שלטונית, אמון במוסדות השלטון, ייצוג הוגן וזכויות של מיעוטים, שוויון חברתי וערבות הדדית – כל אלה אינם החוזקות של המדינה המזרח-תיכונית הקטנה, לפחות לא בעשרות השנים האחרונות. בדומה למתרחש בדמוקרטיות אחרות בעולם, גם החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים שונים ומורכבים, כמו הגירה, גלובליזציה, אלימות משטרתית, ביטחוניזציה, ועוד. אך בשונה מדמוקרטיות אחרות בעולם, האתגרים הייחודיים המאפיינים את ישראל מביאים להתפתחותן של קבוצות אזרחיות בעלות מאפיינים מיוחדים ויוצרים שיח ציבורי פוליטי תוסס וערני.

אתגרים אלה, ראשית, קשורים למציאות רב-תרבותית ולמבנה אזרחות היררכי לא שוויוני בין קבוצות מיעוט מופלות לבין קבוצות פריווילגיות. שנית, אתגרים אלה טומנים בחובם פוטנציאל (לעתים ממומש) לערעור על תפיסת הלגיטימיות של המדינה. ושלישית, וכפועל יוצא מכך, הם עשויים להביא להתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה. לעתים קרובות קיים קשר ישיר בין התמודדות עם אתגרים אלה, המאיימים על הסדר החברתי הקיים, לבין התנגשויות אלימות בין אזרחים לבין המדינה וסוכניהּ.

לאלימות פוליטית של אזרחים בישראל יש עבר ורקע עוד מקום המדינה. המחאות כנגד הסכם השילומים עם גרמניה ואירועי ואדי סאליב בשנות ה-50, מחאת הפנתרים השחורים בתחילת שנות ה-70, הרצח של פעיל השמאל אמיל גרינצוויג ב-1983, ורצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995 – כולם מהווים אירועים היסטוריים מכוננים של אלימות אזרחים כלפי המדינה.

סקירה רוחבית של אלימות פוליטית בישראל מהשנים האחרונות מגלה כי השיח האלים כלפי מוסדות המדינה וסמליה באינטרנט, באופן דומה לעלייה במעורבות החברתית-פוליטית באמצעות הרשתות החברתיות בעולם, תופס נפח הולך וגדל מכלל ביטויי האלימות. בין השנים 2016 ל-2017 אובחנה עלייה של 230% בהיקף השיח האלים באינטרנט כנגד מערכת המשפט, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה והתקשורת. בשנת 2017 נכתבו במדיה החברתית בישראל מעל חמישה מיליון ביטויים גזעניים, קללות, קריאות לאלימות ומיילים פוגעניים, בקצב של קללה בכל שש שניות. נתח נכבד שלהם מופנה כלפי המוסדות השלטוניים. לדוגמא, בשנת 2019 בלטה במיוחד העלייה החדה בשיח השנאה כלפי נשיא המדינה לשעבר ראובן (רובי) ריבלין.

אם כן, מדוע בכל זאת ניתן למצוא נחמה בשעתה זו של הדמוקרטיה הישראלית? את זו אפשר להסביר בהתעוררות החברתית-פוליטית של אזרחיה, ובהבנתם ההולכת וגוברת של אזרחים רבים שהשתתפות פוליטית – כמו גם יכולת השפעה אמיתית, חוקית, צודקת והוגנת – אינה מתרחשת רק מאחורי פרגוד הקלפי אחת למספר שנים, כי אם גם באמצעות מחאות חברתיות, התארגנויות אזרחיות והפגנות. במציאות הישראלית העכשווית ניתן לזהות מספר הולך וגדל של קבוצות שמנהלות מאבקים חברתיים ממניעים שונים כנגד המדינה. מאבקים אלה הביאו מצד אחד לקידום שינויים, תיקונים חברתיים ולהתעוררות אזרחית, אך מצד שני גם להתנגשויות אלימות, בעוצמות ובתכיפויות משתנות, עם סוכני המדינה.

במוקד ספרי החדש – לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל – המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי, אני מציע מערכת מושגית מקורית המאפשרת להבין מחאות חברתיות והתנגשויות אלימות בין אזרחים לבין סוכני המדינה. על סמך ראיונות אישיים שערכתי עם עשרות פעילי מחאה ממגזרים שונים, מתאפשרת הצצה מבפנים על המחאות החברתיות שמטלטלות את ישראל של תחילת המאה ה-21 ועלולות להעמיק את קרעיה הפנימיים. הספר מספק מבט עומק השוואתי על שלוש זירות מחאה סוערות אך שונות לחלוטין בישראל: הימין הרדיקלי המתנחלי בגדה המערבית, האזרחים הבדואים בנגב, וישראלים יוצאי אתיופיה. כל אחת מהזירות מתאפיינת ברקע, נסיבות וגורמים שונים, ובביטויים שונים של התנגשויות אלימות בין פעיליה לבין סוכני המדינה, התנגשויות שכולן, על פניו, מנוגדות לאינטרסים של חבריה.

בזירת הימין הרדיקלי המתנחלי, נבחנו מגוון רחב של מקרי אלימות כלפי כוחות הביטחון על רקע התנגדות לפינוי התנחלויות, מקרים רבים ומשתנים בהיקפם ובעוצמתם לאורך עשרות שנים של סכסוך עם המדינה, כמו למשל הפינוי של המאחז הבלתי מורשה 'עמונה' בשנת 2006. בקרב האזרחים הבדואים בנגב, נבחנו התנגשויות אלימות בין פעילים לבין המשטרה ורשויות החוק על רקע המאבק לבעלות על זכויות קרקע והכרה ביישובים, כמו למשל חורה, ביר הדאג', אום אל-חיראן ואל-עראקיב. אצל יוצאי אתיופיה, המקרה העיקרי שנבחן היה מחאת קיץ 2015, במהלכה התרחשו התנגשויות אלימות בהיקף נרחב בין פעילים לבין כוחות המשטרה על רקע טענות לאפליה ואלימות משטרתית כנגד צעירים יוצאי אתיופיה.

הממצאים מזירת הימין הרדיקלי מצביעים על קבוצה זו כקבוצת כוח חברתית-כלכלית בישראל, וכן כקבוצת סמכות על-מדינתית, כלומר קבוצה אשר במקרים מסוימים נאמנה לסמכות עליונה מזו של המדינה. ככזו, המרואיינים אינם מערערים על רכיב ההזדהות של תפיסת הלגיטימיות המדינתית, אבל כן מערערים על הרכיבים אמון, צדק תהליכי, באופן מודגש על רכיב החוקיות, ובאופן מסוים גם על רכיב האפקטיביות של המדינה. אצל הבדואים בנגב, התנגשויות אלימות נתפסות באופן חיובי אצל חלק מהמרואיינים בעיקר כאמצעי אפקטיבי להגברת המודעות הציבורית למחאה. הערכה חיובית זו מסבירה התנגשויות אלימות בראיה לאחור. ההתנגשות האלימה נתפסת ככלי שיש בו כוח להעלות לתודעה הציבורית את המחאה, כדרך להתנגדות אשר בדרכים אחרות ושקטות יותר לא היתה מצליחה. ההצדקות האידיאולוגיות של המרואיינים יוצאי אתיופיה למחאה הן דרישות להכללה והכרה. לצד האלימות המשטרתית, ובהתאמה לתפיסות של גזענות חברתית וגזענות מוסדית, הדרישות להכללה והכרה של המרואיינים יוצאי אתיופיה הן משני סוגים עיקריים: דרישות להכללה והכרה חברתית ודרישות להכללה והכרה מוסדית.

אך לא רק בקרב קבוצות אלה, התעוררות פוליטית-חברתית לעומתית ולעתים אלימה ניכרת במגזרים רבים אחרים בישראל שקצרה היריעה לנתחם בספר, למשל, במגזר החרדי, בקרב הערבים אזרחי ישראל, במקרה של השמאל הפוליטי בישראל, במסגרת המחאה הנרחבת נגד תיקי האישום של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ובמחאת הנכים.

הדמוקרטיה הישראלית מתמודדת שנים ארוכות עם סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון נמוך במדינה. ישראל מדורגת באחוזונים נמוכים ביחס למדינות ה-OECD במדדי זכויות פוליטיות, זכויות אזרחיות, שוויון דמוקרטי, השתתפות אזרחית, תפקוד הממשלה, שלטון החוק, תפיסת השחיתות ושוויון כלכלי. לכן ניתן לראות בזירות המחאה השונות והרבות בישראל, כולל אלה שבהן הספר לא יעסוק, כמשקפות למעשה סוגיות אלה. כאשר הלגיטימיות מתערערת עשויות להתפתח מחאות אלימות שבהן מעורבים מצד אחד פעילי מחאה (בעיקר מקרב קבוצות מיעוט שעבורן סוגיות של ערעור לגיטימציה ואמון רלבנטיות במיוחד), ומהצד השני גופים שונים מטעם המדינה. השיחות המעמיקות והקשר הישיר עם פעילות ופעילי המחאה שעליהם מתבסס הספר מספקים מבט חשוף ואינטימי למוטיבציות שעומדות בלב הערעור על הלגיטימיות של המדינה, ומסבירים את הגלישה למחאה אלימה, שהפכה נפוצה ונפיצה יותר בשנים האחרונות.

הספר מבקש לעסוק בסוגיות מורכבות אלה, שהרלבנטיות שלהן בימים הנוכחיים של התעוררות דמוקרטית-אזרחית ואי-יציבות שלטונית חשובה אולי יותר מתמיד. מגפת הקורונה העולמית, שבעת כתיבת טקסט זה מכה גלים חוזרים במקומות שונים בעולם, לא רק מאתגרת את היציבות השלטונית במדינות שונות, אלא בעיקר מחריפה את חוסר האמון האזרחי בנציגיו ובמוסדות המדינה. בישראל, בתום שנתיים שבהן נערכו ארבע מערכות בחירות (מאפריל 2019 עד מרץ 2021), המערכת הפוליטית נראית שברירית מאי פעם. ההפגנות נגד ראש הממשלה לשעבר נתניהו במעונו בבלפור הן אלה שכנראה תרמו בסופו של דבר לדעת הקהל הציבורית שהביאה להחלפתו, ושיקפו את הקרע העמוק בעם בין מתנגדי נתניהו לבין תומכיו. ההסתה ההדדית והשיח האלים בין שני המחנות הפוליטיים ממשיכים למצוא את ביטויים באלימות ברחובות, אלימות שנראה שעוד תסלים ושטרם נאמרה בה המילה האחרונה.

-----
ד"ר יאיר יאסׇן הוא מרצה בתכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן-גוריון, וזוכה פרס נשיא המדינה למצוינות ולחדשנות מדעית לשנת 2017.
רשומה זו מבוססת על ספרו הראשון, לא מרימים ידיים: מחאות ואלימות כלפי המדינה בישראל, אשר יצא לאור בשנת 2022 בהוצאת רסלינג.