אפקטיבי למי? זהות אתנית והתנגדות בלתי אלימה

ד״ר דבורה מנקין וד״ר תמר מיטס

מחקרים שנערכו בשנים האחרונות מצאו, על סמך ניתוח סטטיסטי של מאבקים אלימים ולא אלימים מאז 1946 של קבוצות שמתנגדות לממשל, כי התנגדות אזרחית בלתי אלימה אפקטיבית הרבה יותר מהתנגדות אלימה בהשגת שינוי פוליטי משמעותי. ההסבר לכך טמון בפוטנציאל של התנגדות בלתי אלימה למשוך תומכים רבים ומגוונים, וכך לגדול ולהפעיל השפעה רבה יותר. מחקר שלנו שפורסם לאחרונה מאתגר ממצא זה, ובוחן עד כמה ״יתרון אי-האלימות״ קיים בפועל במידה שווה לקבוצות רוב וקבוצות מיעוט אתניות.

בשלב ראשון, בחנו האם ישנו הבדל בקשר הסטטיסטי בין אי-אלימות לסיכויי הצלחה גבוהים יותר כאשר משווים בין מאבקים של קבוצות רוב וקבוצות מיעוט אתניות. מצאנו שאותו "יתרון אי-האלימות" שזוהה בספרות חל רק על מאבקים של קבוצות רוב וקבוצות דומיננטיות, בעוד שמיעוטים אתניים לא נהנים מיתרון זה כלל. במקרה שלהם, הן אלימות והן אי-אלימות לא מביאות לרוב לשינוי הפוליטי המיוחל.

בשלב השני ביקשנו להבין מדוע מיעוטים אתניים לא נהנים מיתרונות אי-האלימות. שיערנו שסיבה מרכזית לכך הינה סטראוטיפים שליליים נפוצים שמקשרים בין מיעוטים אתניים לבין אלימות, פשע, ואיום. אם מיעוטים אתניים נתפסים כאלימים יותר מחברי קבוצת הרוב, הרי שגם מחאה לא אלימה שלהם תיתפס כאלימה יותר, וכך תזכה לפחות תמיכה ציבורית.

על מנת לבחון השערה זו, ערכנו ב-2019 וב-2020 סדרה של ניסויי-סקר בארה״ב ובישראל בהשתתפות אלפי משיבים. הסקר כלל תיאור של מחאה היפותטית (המבוססת על מחאות אמיתיות), כאשר חלק מהרכיבים בתיאור שונו וגרסאות שונות הוקצו באופן אקראי למשיבים שונים. בסקר האמריקאי, יצרנו גרסאות שונות בהן החלפנו את ההרכב האתני של המוחים: לבנים לעומת שחורים. בסקר הישראלי, המוחים תוארו בגרסה אחת כיהודים מהמגזר הכללי, בגרסה שנייה כיהודים ממוצא אתיופי, ובגרסה שלישית כערבים אזרחי ישראל. בנוסף לשינוי זהות המוחים, שינינו בגרסאות השונות גם את תיאור הטקטיקות ששימשו במחאה – מצעדה ברחובות, דרך חסימת תנועה, ולבסוף שריפת פחי אשפה או ניפוץ חלונות של רכבי משטרה. באופן זה יכולנו לבחון אם המשיבים לסקר מגיבים באופן אחר למחאה בהתאם לזהות הקבוצה המוחה ולטקטיקות בהם השתמשו.

לאחר שקראו את תיאור המחאה, המשיבים התבקשו לדרג עד כמה המחאה עליה קראו הייתה אלימה, ועד כמה לדעתם היה צורך בשיטור במהלכה. בנוסף, נתנו למשיבים רשימה של טקטיקות וביקשנו מהם לסמן את כל הטקטיקות בהן, למיטב זיכרונם, נעשה שימוש במחאה אודותיה קראו.

ניתוח הנתונים העלה כי המחאות של שלושת קבוצות המיעוט – אתיופים וערבים בישראל; ואפרו-אמריקאים בארה"ב – נתפסו כאלימות יותר באופן מובהק מאשר המחאות של חברי קבוצות הרוב באותה מדינה. בנוסף, המשיבים בסקר דיווחו כי המוחים מקבוצות המיעוט השתמשו בטקטיקות אלימות יותר, ומחאותיהם נתפסו כמחייבות יותר שיטור. האפקט הזה נמצא רק בתנאי הניסוי שהציגו מחאה לא אלימה לחלוטין (צעידה ברחובות). מנגד, כאשר תוארה מחאה אלימה, גם חברי קבוצת הרוב נתפסו כאלימים. במילים אחרות, ההשפעה השלילית של הזהות האתנית על דעת הקהל נצפתה דווקא כאשר המיעוטים השתתפו במחאות לא אלימות לחלוטין.

בסקר נוסף שביצענו ביוני 2020, בתקופה שבה מחאות Black Lives Matter רבות-משתתפים התפשטו ברחבי ארה״ב, שילבנו ניסוי נוסף. בחנו אם מטרת המחאה משפיעה על דעת הקהל, ולא רק זהות המוחים. לשם כך, עשינו מניפולציה הן לזהות המוחים והן למטרת המחאה – זכויות מיעוט (מחאה נגד אפליה ונגד אלימות משטרתית), לעומת מטרה כללית יותר (מחאה נגד פיטורין). במחקר זה שיחזרנו את הממצא המקורי לפיו מיעוטים נתפסים כאלימים יותר וכמחייבים יותר שיטור. מעבר לכך, מצאנו כי גם מחאות למען זכויות מיעוט נתפסות כאלימות יותר. בנוסף, בישראל, מצאנו כי מיעוטים נתפסים כאלימים יותר מקבוצת הרוב בכל סוג של מחאה. בארה״ב, מצאנו כי לבנים נתפסים כאלימים פחות גם כשהם מוחים למען שוויון גזעי.

בכל הסקרים שהפצנו שילבנו גם שאלה פתוחה, שבה ביקשנו מהמשיבים לתאר בכמה משפטים את עמדותיהם ביחס למחאה עליה קראו. בניתוח ממוחשב של הטקסטים שנאספו מצאנו כי משיבים משתמשים במילים שונות כדי לתאר מחאות לא אלימות של קבוצת הרוב לעומת של קבוצות המיעוט אותן בדקנו. כאשר הם מתייחסים למחאות לא אלימות של חברי קבוצת הרוב, נטו המשיבים להשתמש במילים כגון ״ביטוי״, ״שלום״, ״לגיטימי״, ״מוצדק״. לעומת זאת, כשקראו אודות מחאות לא אלימות זהות של חברי קבוצות המיעוט, הם נטו להשתמש במילים כגון ״מהומות״, ״הרס״, ו״אלימות״. ממצא זה חיזק את השערתנו שמיעוטים אתניים נתפסים באופן סטראוטיפי כאלימים גם כשהם פועלים בדרכי שלום. ציטוטים מהתשובות לשאלות הפתוחות תומכים בכך – משיבים כתבו משפטים כגון ״הדברים האלה מתחילים עם כוונות טובות אבל תמיד נגמרים באלימות ואנשים נפגעים״, או ״לאירועים האלה יש נטייה להפוך מהר לאלימים.״

לסיכום, הנתונים שאספנו הן בישראל והן בארה״ב, בשתי תקופות שונות, הובילו כולם למסקנה דומה – חברי קבוצות מיעוט אתניות שמוחים באופן לא אלים נתפסים באופן סטראוטיפי כאלימים יותר ומחייבים יותר שיטור מחברי קבוצת הרוב המוחים באופן לא אלים. עקב כך, התמיכה הציבורית במחאות שלהם נוטה להיות נמוכה יותר, מה שמקשה על היכולת שלהם להשיג הישגים פוליטיים וחברתיים. ממצא זה הוא חשוב, שכן קבוצות מיעוט רבות ננזפות על כך שהן נוקטות באלימות במאבקיהן לשוויון זכויות, ונקראות על ידי הציבור לפעול בדרכי שלום. אולם המחקר שלנו מצביע על כך שגם כשקבוצות מיעוט פועלות באופן לא אלים, הן לא מקבלות תמיכה ציבורית רחבה כתוצאה מכך. ממצאי המחקר מראים כי האלימות היא לעיתים בעיני המתבונן, ובכך מפנה את הזרקור מפעילות האקטיביסטים להטיות נפוצות בציבור הרחב.

___

ד"ר דבורה מנקין היא חברת סגל במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

ד"ר תמר מיטס היא חברת סגל בבית הספר למדיניות ציבורית ובינלאומית ובמכון למדע הנתונים של אוניברסיטת קולומביה

הרשומה מתבססת על המאמר:

Manekin, Devorah and Tamar Mitts. (2022). Effective for Whom? Ethnic Identity and Nonviolent Resistance. American Political Science Review, 116(1), 161-180. DOI: https://doi.org/10.1017/S0003055421000940