השתקת עמותות שמקבלות מימון זר? מחקרנו מראה שהציבור לא בעד

פרופ' אסיף אפרת וד"ר עומר יעיר

בכנסת עלתה לאחרונה הצעת חוק המטילה הגבלות קשות על יכולתן של עמותות להשיג את המימון הנחוץ לקיומן. על פי הצעתו של חבר הכנסת אריאל קלנר (ליכוד), עמותות העוסקות בקידום מדיניות ומקבלות תרומות מ"ישות מדינית זרה" (כלומר מדינות זרות וארגונים בינלאומיים) לא ייחשבו עוד, לצורך קבלת תרומות בישראל, כמוסד ללא כוונת רווח. בנוסף, יוטל מס בשיעור 65% על תרומות המתקבלות מ"ישויות זרות". החקיקה המוצעת מכוונת לפגוע בעמותות שמאל המקבלות מימון אמריקני ואירופי, ואין פלא שארצות הברית ומדינות אירופה מיהרו למתוח ביקורת על ההצעה. ומהי עמדת הציבור? האם אזרחי ישראל תומכים בצעדים כנגד עמותות שנהנות ממימון זר? 

את הצעת החוק של ח"כ קלנר צריך לראות בהקשר הרחב, ראשית בישראל. עמותות, בעיקר אלה המקדמות זכויות אדם, נמצאות תחת מתקפה ב-15 השנים האחרונות במטרה להגבילן ולהשתיקן. מתקפה זו כוללת התבטאויות חריפות המבקשות לעשות דה-לגיטימציה לעמותות. לשם דוגמה, זמן קצר לפני כניסתו של בצלאל סמוטריץ' לתפקיד שר האוצר הוא התייחס לארגוני זכויות אדם כאיום קיומי על ישראל, שהממשלה חייבת לטפל בו. בנוסף, ההתקפה על העמותות כוללת יוזמות חקיקה המבקשות להקשות על פעולת העמותות. בין היוזמות שנכנסו לספר החוקים: חוק המבקש "לסמן" עמותות המקבלות מימון זר באמצעות החובה לציין את עובדת המימון הזר בכל פרסומי העמותות והתכתבויותיהן. בהקשר הבינלאומי הרחב, הניסיון להשתיק את העמותות בישראל מהווה חלק ממגמה כלל עולמית. מאז ראשית שנות ה-2000, למעלה ממאה מדינות הטילו הגבלות המקשות על עמותות להתבטא ולפעול לקידום מטרותיהן. אנו רואים הגבלות כאלה גם במדינות שאינן דמוקרטיות (כמו רוסיה ומצרים) וגם במדינות שבהן המשטר הדמוקרטי עובר תהליך של שחיקה והיחלשות (כמו הודו ופולין). בשני המקרים, ממשלות מזהות עמותות המקבלות מימון זר כאיום: ארגונים אלה מבקרים את הממשלה, מעודדים מחאה והתנגדות, ועלולים להקשות על הממשלה לקדם צעדים בלתי-דמוקרטיים. ה"מתכון" להשתקת הארגונים כולל את הצגתם כסוכנים זרים המשרתים אינטרסים ואג'נדות של גורמים מחוץ למדינה.

האם אזרחי ישראל שותפים לתפיסה זו? האם הם רואים בעמותות המקבלות מימון זר גיס חמישי שיש לבלום? שאלה זו עמדה במוקד מחקר שערכנו לאחרונה במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן. המחקר התבסס על סקר אשר בדק את עמדותיהם של כ-2,600 משתתפים ביחס לעמותות המזוהות עם הימין או עם השמאל. המשתתפים נשאלו על האופן שבו הם תופסים את העמותות: למשל, האם העמותות מקדמות אינטרסים זרים במקום אינטרסים של החברה הישראלית, והאם השפעתן על מה שקורה בישראל רבה מדי. המשתתפים נשאלו גם למידת תמיכתם בהטלת הגבלות ודרישות על עמותות, כגון איסור על עמותות לעסוק בנושאים פוליטיים רגישים ודרישה להגברת השקיפות. לחלק מהנשאלים סיפרנו שהעמותות מקבלות מימון מגורמים זרים (ממשלות או תורמים פרטיים), בעוד נשאלים אחרים קראו שהעמותות ממומנות מתרומות של אזרחים ישראלים. התוצאות מראות כי ישראלים נוטים לראות עמותות שמקבלות מימון זר באופן קצת יותר שלילי, בהשוואה לעמותות הממומנות ממקורות מקומיים. כך, למשל, משתתפי הסקר שקראו על מימון זר לעמותות שמאל נטו לייחס להן אינטרסים זרים בשיעור גבוה מעט יותר מאותם משתתפים שקראו על עמותות הנהנות ממימון מקומי. ממצא זה היה עקבי בקרב משיבים מהימין, מהמרכז ומשמאל. עם זאת, משתתפי הסקר – הן מימין והן משמאל – לא סברו שיש להחמיר בהגבלות על עמותות שמקבלות מימון זר: הם תמכו בהגבלות דומות על עמותות ללא קשר למקור המימון שלהן. פירוש הדבר: בכל הנוגע להטלת הגבלות, ישראלים אינם רואים סיבה להבחין בין עמותות הנשענות על כספים זרים לאלה הנהנות מכספים מקומיים. 

מדוע ישראלים אינם תומכים בהגבלות על עמותות במימון זר, חרף החשדנות הקלה שהם מגלים לגבי עמותות אלה? ייתכן כי הם מבינים שחופש הביטוי וחופש הפעולה של עמותות הוא חיוני לדמוקרטיה וכי השתקת העמותות מהווה שחיקה של המשטר הדמוקרטי. ייתכן גם שלישראלים יש הערכה מפוכחת של כוחן האמיתי של עמותות. לפוליטיקאים נוח לצייר את העמותות כשלוחות רבות עוצמה של גורמים זרים שאינם רוצים בטובת המדינה. אך האזרחים מבינים, אולי, שהשפעתן של העמותות מצומצמת בהרבה, וכי אין סיבה טובה להשתיקן.   

הצעת החוק של ח"כ קלנר תסייע לפוליטיקאים המחפשים שעיר לעזאזל להפיל עליו את האחריות לכל צרותינו. היא תסייע לאותם פוליטיקאים להגדיל את חופש הפעולה שלהם ולהחליש את הביקורת על השלטון. אמנם, נראה כי הצעת החוק הוקפאה בשלב זה תחת הלחץ האמריקני והאירופי. אך הצעה זו או הצעה דומה לדיכוי פעילותן של עמותות עלולה לצוץ שוב. אם יחוקק חוק ברוח זו, הוא יהווה צעד גדול אחורה עבור הדמוקרטיה הישראלית. כפי שהעלה מחקרנו, צעד זה אינו תואם את רצונם של אזרחי ישראל. 

פרופ' אסיף אפרת הוא חבר סגל בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות.

ד"ר עומר יעיר הוא מנהל המחקר ועמית מחקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן.