לישראלים אמון נמוך ברבנות הראשית

ניוה גולן-נדיר

לאורך השנים נחקרו גורמים שונים להיעדר אמון הציבור במוסדות מדינה. ביניהם: היעדר מענה לצרכיהם של האזרחים, כישלון המגזר הציבורי בהוצאה לפועל של מדיניות ותפישות או חוויות של שחיתות בעת התמודדות עם מוסד המדינה ונציגיו. באופן ספציפי, אמון הציבור חשוב למוסדות מדינה מכיוון שהוא מרכזי בתמיכה, בפיתוח וביישום של מדיניות ציבורית, ובעקבות זאת, לציות אפקטיבי של האזרח. פקידי ציבור מהימנים יכולים להשתמש בכישוריהם ובשיקול הדעת הנרחב הניתן להם מתוקף חוק בעת קבלת החלטות כדי לשפר את היעילות, ההיענות והאפקטיביות של המוסד. דבר זה לא תמיד קורה.

הרבנות הראשית לישראל הינה הסמכות הדתית העליונה במדינת ישראל, ולכך השפעה ניכרת על העם היהודי בישראל ומחוצה לה, בתפוצות. באתר הממשלתי של הרבנות, נכתב כי: "בראשות הרבנות עומדים הרבנים הראשיים לישראל - הראשון לציון הגאון, הרב יצחק יוסף, המכהן גם כנשיא מועצת הרבנות הראשית והרב הראשי לישראל הגאון, הרב דוד לאו, המכהן גם כנשיא בית הדין הרבני הגדול. הרבנות הראשית לישראל הינה יחידת סמך במשרד לשירותי דת, ופועלת בין היתר מתוקף "חוק הרבנות הראשית לישראל" (1980) ו"חוק איסור הונאה בכשרות .(1983) "תחת פיקוח הרבנות הראשית לישראל ישנם אינספור נושאים מורכבים ורגישים, ובהם הפיקוח על אישות וגירות, הפיקוח על המוהלים, נושא הכשרות – כולל שחיטה ועוד."

שירותים ציבוריים רבים (או חסרונם) תלויים בהחלטות של הרבנות ובפרשנות העומדים בראשה את ההלכה. קיימים ויכוחים ציבוריים ענפים סביב לא מעט נושאים המצויים באמתחתה של הרבנות הראשית לישראל, בעיקרם: נישואין וגירושין, כשרות, גיור ועוד. כך, נושא האמון אשר נותן האזרח היהודי-ישראלי במוסד זה במדינה יהודית (על כלל משמעותיה) ודמוקרטית (בה על העדפות הציבור לקבל ביטוי במדיניות המוסד), הוא מורכב מאוד.

חשוב לציין כי בדיון על אודות יחסי דת ומדינה בישראל יש לעשות הפרדה בין הוויכוח הציבורי על אודות היות המדינה יהודית במרחב הציבורי (משמע, היעדר הפרדה בין דת ומדינה), לבין האמון שנותן או לא נותן הציבור היהודי בישראל במוסד הרבנות עצמו, כמוסד מדינה מודרני גרידא, המספק שירותים ציבוריים ומחויב למנהל תקין. אלה הן הבחנות חשובות ויש לתת עליהן את הדעת בעת מדידת והערכת הרבנות הראשית לישראל כמוסד. לדוגמה, בנושא הנישואין (אשר הם דתיים בלבד בישראל), אזרח חילוני אשר מעוניין בנישואין אזרחיים לא ימצא שירות כזה כלל. מנגד, אדם דתי, ימצא רק פירוש יחיד וקשיח להלכה בהקשר זה, דבר שעלול גם כן לעמוד בניגוד לאמונותיו. שני האזרחים עם זאת, פוגשים מוסד מדינה לא מתפשר שאינו פתוח לביקורת ומעניק שירותים ציבוריים חד גוניים באופן הנתפש כשרירותי, לא אחיד וכמקשה על האזרח.  

לאור חשיבות הסוגיות האלו, חשוב להבין כיצד הציבור הישראלי מעריך את הרבנות הראשית. לשם כך, שאלנו את הציבור שאלות לגבי יחסו לרבנות הראשית במספר סקרים. סקר דעת קהל שנערך על ידי המכון לחירות ואחריות באמצעות חברת גיאוקרטוגרפיה במרץ 2023, העלה כי 69% מהאוכלוסייה היהודית לא נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל כמוסד מדינה. בחלוקה לפי רמת דתיות עלה כי 95% מהחילוניים, 68% מהמסורתיים, 42% מהדתיים ו-20% מהחרדים לא נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל. מנגד, 31% השיבו כי הם נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל. בחלוקה לפי רמת דתיות עלה כי 5% מהחילוניים, 32% מהמסורתיים, 58% מהדתיים ו-80% מהחרדים נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל.

מנתונים אלה ניתן לעמוד על שתי הבחנות חשובות.

הבחנה ראשונה, חוסר האמון במוסד הרבנות הוא תופעה ארוכת שנים. סקרי דעת קהל המודדים אמון במוסדות מדינה שואלים לרוב לגבי אמון במוסד הרבנות. למעשה, לפי נתוני מרכז ויטרבי לסקרים שבמכון הישראלי לדמוקרטיה, רף אי האמון לא ירד מ-50% לאורך שלושת העשורים האחרונים.

הבחנה שנייה, אשר אינה שכיחה בדיון על אודות האמון ברבנות, גורסת כי חוסר האמון ברבנות אין פירושו בהכרח תמיכה בהפרדה בין דת ומדינה בישראל. כפי שתוצאות הסקר מדגימות, ל-69% מהמשיבים אין אמון במוסד הרבנות. מעניין לראות כי בחלוקה לפי רמות דתיות: 42% מהדתיים ו-20% מהחרדים לא נותנים אמון ברבנות הראשית לישראל. אין כמעט עוררין כי, לרוב, קבוצות אוכלוסייה אלה תומכות בתפקיד משמעותי לדת במרחב הציבורי הישראלי. מדוע, אם כך, הן מפגינות חוסר אמון משמעותי יחסית במוסד הרבנות?

בסיס התשובה הוא ביקורת ארוכת השנים של החברה היהודית בישראל נגד הרבנות כמוסד שלא מתקיים בו מנהל ציבורי תקין. פעמים רבות מואשם המוסד בשחיתות, נפוטיזם, נוקשות, היעדר יעילות ופרשנות נוקשה להלכה שאינה מקובלת על כלל הזרמים בציבור הדתי אורתודוכסי, שכן המוסד מתנהל כבעל המונופול על פירוש הדת היהודית האורתודוכסית מנקודת מבט חרדית באופן לא מתפשר. כך, פירושים אחרים מודרניים יותר, אשר ניתנים על ידי רבני הציונות הדתית (כדוגמת רבני צוהר), אינם מקובלים על הרבנות ומייצרים יריבות בין קבוצות אלה. זאת כאשר ליהדות הקונסרבטיבית והרפורמית אין כל לגיטימציה מצד הרבנות.

אם כך, המוסד נבחן ומוערך גם כמוסד מדינה מודרני גרידא, ככל מוסד אחר, ולא רק על בסיס תפישתו הדתית של האזרח, שלרוב מוכן לקבל על עצמו פרקטיקות דתיות למרות שאינו אדם דתי - זאת למען שמירת הצביון היהודי של הדמוקרטיה הישראלית. כתוצאה מכך, ניתן למצוא חוסר אמון בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, ואף בקרב הקבוצות הדתיות יותר בקרבה (גם אם בשיעור נמוך יותר מהקבוצות החילוניות יותר).

בהמשך לכך, בסקר דעת קהל שנערך על ידי המכון לחירות ואחריות באמצעות חברת iPanel באוגוסט 2023, עלה כי 60% מהמשיבים מתנגדים לתוכן הצעת החוק אשר הוגשה ביולי 2023 על ידי משרד הדתות ומאפשרת לבתי דין רבניים לדון במזונות ילדים ללא הסכמת שני הצדדים. הצעת חוק זו עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון בעבר, שהכריע שהנושא ידון רק בבית משפט לענייני משפחה. בבסיסה של הצעה זו העברת סמכויות נוספות לבתי הדין הרבניים, אשר בראשם, כמו בראש הרבנות הראשית, עומד אחד משני הרבנים הראשיים לישראל. מעניין לראות כי בחלוקה לפי רמות דתיות 86% מהחילונים, 58% מהמסורתיים, 31% מהדתיים ו-3% מהחרדים מתנגדים להעברת סמכויות אלה. נראה כי ההתנגדות מצד הקבוצות היותר דתיות באוכלוסייה להצעת חוק זו היא פועל יוצא של חוסר האמון הכללי במוסד זה, אשר נתפס ככזה שאינו מספק שירותים מיטביים לציבור.

לסיכום, מוסד מדינה אשר מבקש ליהנות מאמון הציבור, בעיקר כאשר מדובר בציבור הטרוגני, צריך לא רק לשקף את העדפות הציבור ככל הניתן לפי העיקרון הדמוקרטי, אלא גם להעניק שירות באופן מיטבי, הוגן ומוסרי ולהיות מסביר פנים לאזרח. זאת, גם אם שירותיו תואמים יותר את ערכיהם של פלגים מסויימים באוכלוסייה מאשר אחרים. בדיון על הרבנות, עיקרון המנהל התקין מתערבב לרוב עם הויכוח על העדר הפרדת דת ומדינה בישראל. חשוב להפריד בין השניים בכדי להבין את הרבדים השונים של אמון הציבור במוסד זה.

מתודולוגיה

צוות המכון לחירות ואחריות בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן הכין את השאלות לסקר וניתח לאחר מכן את הנתונים. הסקר נערך על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה, אשר עורכת סקרים מקוונים בישראל. סקר אחד נערך בתאריכים 19–22 במרץ 2023, ואילו הסקר השני נערך בתאריכים 8–13 באוגוסט 2023. הנתונים בשני הסקרים נאספו באופן מקוון. 

במצטבר, 1,558 משיבים בני 18 ויותר השלימו את הסקר שנערך במרץ 2023. מתוכם, 1,257 משיבים יהודים ו-301 משיבים ערבים. טעות הדגימה המרבית לכלל מדגם הינה 2.5% ברמת ביטחון של 95%. בנוסף, 805 משיבים בני 18 ויותר השלימו את הסקר שנערך באוגוסט 2023. מתוכם, 652 משיבים יהודים ו-153 משיבים ערבים. טעות הדגימה המרבית לכלל מדגם הינה 3.5% ברמת ביטחון של 95%.

המשיבים היהודים בסקרים הללו מהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל, בפילוח של מגדר, קבוצות גיל, מחוז בארץ, ומידת דתיות. בנוסף, המשיבים הערבים מהווים מדגם שהינו קרוב לזה המייצג את האוכלוסייה הערבית הבוגרת בישראל בפילוח של מגדר, קבוצות גיל, מחוז בארץ, ומידת דתיות, כאשר ישנה דגימת חסר של משיבים גברים, משיבים מאזור הדרום, ומשיבים בני 40 ומעלה. 

סטטיסטיקה תיאורית בסיסית של המשיבים בסקר על פני מספר משתנים בולטים מוצגת להלן בטבלה 1, כאשר מוצגת השוואה לנתוני סקר הבחירות בישראל (Israeli National Election Study)  ממרץ 2021, שזהו הסקר ההסתברותי המייצג העדכני ביותר הכולל נתונים דומים. ניתן לראות כי ישנן סטיות קלות יחסית – אחוזים בודדים – בין הסקרים שערכנו במרץ 2023 ואוגוסט לבין נתוני סקר מרץ 2021 של ה-INES בכל הנוגע לשיעור הנשים, שיעור היהודים, ושיעור בעלי השכלה אקדמית במדגם, כמו גם בנוגע לשיעור המסורתיים והדתיים בקרב המשיבים היהודים בסקר הנוכחי. לצד זאת, המשיבים במדגם שלנו הינם, בממוצע, מעט צעירים יותר מאשר מדגם ה-INES.

טבלה 1. סטטיסטיקה תיאורית של המשיבים בשני הסקרים עם השוואה לסקר ה-INES מ-2021:

מקרא: השאלה שבחנה הגדרה עצמית על ציר ימין-שמאל אידיאולוגי כללה שבע אפשרויות תשובה, כאשר 1 משמעו ימין, 4 משמעו מרכז, ו-7 משמעו שמאל. אלו שענו 1-3 הוגדרו כ-"ימין", אלו שענו 4 הוגדרו "מרכז", ואלו שענו 5-7 הוגדרו "שמאל".

[1] קטגוריה זו כוללת הן משיבים שענו שהם "מסורתיים, דתיים" והן משיבים שענו שהם "מסורתיים, לא כל כך דתיים".