החברה הישראלית משוסעת מתמיד

ד"ר חיים וייצמן

בנאום "ארבעת השבטים" של הנשיא ראובן ריבלין ב"כנס הרצליה" ב-2015, שרטט הנשיא העשירי של מדינת ישראל את התפתחות החברה הישראלית ומרכיביה אותם כינה "שבטים". לדבריו, ארבעה שבטים מרכיבים את החברה הישראלית, השבט החילוני [היהודי], השבט הציוני-דתי, השבט החרדי והשבט הערבי. עד לאחרונה, הסביר הנשיא, היה השבט הציוני-חילוני השבט הדומיננטי גם מבחינת גודלו והיווה למעלה ממחצית האוכלוסיה בישראל;  מעין מרכז גדול שסביבו שלושה לוויינים קטנים שהגדול שבהם מהווה רק כחמישית האוכלוסיה ושני האחרים קטנים עוד יותר. אולם, החברה הישראלית מתקדמת למצב בו שוב לא יהיה מרכז דומיננטי, אלא ארבעה שבטים המתקרבים זה לזה בגדלם, אך נשארים מרוחקים בתפיסותיהם החברתיות, "שונים מהותית אלה מאלה", כפי שהתבטא הנשיא ריבלין. ריבלין צפה את שינוי "מבנה הבעלות" על החברה הישראלית ומדינת ישראל. מה שהוא לא צפה זה את המלחמה על הבעלות הזו. נראה שאנחנו נמצאים עתה בעיצומה של המלחמה על הבעלות. וכמו שהתריס בפני (וממש לתוך פני) צעיר חרדי בהפגנה לפני מספר ימים: "זאת הארץ שלנו, לא שלכם. לך מפה!"

יחד, אבל בנפרד

דבר נוסף שהנשיא ריבלין לא צפה היה קצב השינוי הדמוגרפי. מתברר שהוא הרבה יותר מהיר ממה ששיערו. עם זאת, זיהה הנשיא העשירי את אחת הבעיות המרכזיות: "הבורות ההדדית והיעדר השפה המשותפת בין ארבעת המגזרים הללו, שהולכים ומידמים בגודלם, רק מגבירים את המתח, הפחד, העוינות והתחרות ביניהם." הבורות ההדדית הזו נובעת משני גורמים עיקריים: האחד הוא הפרדת זרמי החינוך בישראל, כאשר לכל מגזר זרם חינוך משלו: ילדי החרדים לומדים רק במערכת החינוך החרדית, הערבים במערכת חינוך משלהם וכך גם החילונים והציונות הדתית, שחלקו של הזרם החרד"לי הקיצוני בה הולך וגדל. הגורם השני, הוא הפרדת המגורים. זו אמנם אינה תמיד כה מוחלטת כמו הפרדת החינוך, אך ברוב המקרים ערבים חיים בישובים ערבים: רק ערבים חיים באום אל פחם, בנצרת, בטייבה או בחורה. לרוב רק חרדים חיים בבני ברק, בית"ר עילית, עמנואל או אלעד, כמעט רק דתיים חיים בעופרה, באפרת, בנתיבות, וכך גם החילונים שחיים בעריהם וישוביהם. נכון כי ישנן מספר ערים מעורבות ובערים הגדולות יש מידה גדולה יותר של הטרוגניות, אך גם בהן השכונות הן נפרדות בדרך כלל.

חוויית היחד הישראלית היא היום הרבה יותר מיתוס מאשר מציאות. לפני שנים היה השירות הצבאי חוויית היחד הישראלית. בצבא שירתו גם החילונים וגם הדתיים-לאומיים, שיחד היוו כשני שלישים מהאוכלוסיה והיו ליבת החברה הישראלית. שם, בצבא, למדו להכיר אלה את אלה וממילא שימש השירות הצבאי להורדת מפלס החרדה מפני הלא-מוכר ולהפחתת העוינות כלפיו. בשנים הראשונות גם חלק נכבד מן החרדים שירתו בצבא ואילו היום חרדים אינם משרתים כמעט בכלל, הערבים אינם משרתים בצבא מיום הקמת המדינה וביחד החרדים והערבים מהווים כמעט מחצית האוכלוסיה. מנתונים שפורסמו בחודש דצמבר 2022, עולה כי כבר כיום מתגייסים לצה"ל פחות ממחצית בני ובנות גיל הגיוס והמשמעות היא שגם בקרב שתי הקבוצות האחרות – החילונים והדתיים, ישנם יותר כאלה שאינם מתגייסים. לכך יש להוסיף את העובדה שגם בצבא עצמו החלו להפריד בין חילונים לדתיים ויש יחידות שלמות של דתיים ומספר קטן של יחידות מיועדות לחרדים. התוצאה היא "בורות הדדית" עמוקה יותר ועוינות חריפה יותר בין הקבוצות השונות.

צוות הגוי ארצי להתמודדות עם אתגר השינוי המבני

בעקבות "נאום ארבעת השבטים" של הנשיא ריבלין, הוקמה ועדת היגוי ארצית בראשות פרופ' אוריאל רייכמן, הנשיא המייסד של אוניברסיטת רייכמן ופרופ' אלכס מינץ שעמד בראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS). הוועדה הורכבה מעשרים וארבעה חברות וחברים שייצגו באופן שוויוני את ארבעת השבטים ובאו מכל הארץ. עלי הוטל לרכז את הצד האקדמי של הוועדה. לאחר כמעט שנה של דיונים הגשנו לנשיא ריבלין מסמך ובו המלצות לקידום הישראליות המשותפת.

ההמלצה המרכזית היתה להקים רשות ממלכתית לקידום הישראליות המשותפת "רק רשות ממלכתית תוכל לקדם בצורה רצינית מדיניות ממשלתית הפועלת ליישום העקרונות אותם הציג הנשיא, החל מליבון סוגיות של נשיאה משותפת באחריות ובנטל, ... [ב]תמיכה ציבורית רחבה בחסות נשיא המדינה לרעיונות העומדים בבסיס חזון 'הישראליות המשותפת'. רשות זו תפעל תוך הבטחת שיתוף מלא של כל השבטים ושוויון מגדרי." הצענו גם שהמימון לכל אלה יבוא מ"קרן העושר" שאמורה היתה לקום לצורך השקעת תמלוגי הגז. דבר מזה ומכל ההמלצות האחרות לא התממש.

פרק מרכזי בהמלצות עסק בחינוך. בין שאר ההמלצות היתה זו שעסקה בחיזוק החינוך העל-יסודי כדי לאפשר לכמה שיותר צעירים, בעיקר מהפריפריה החברתית והגאוגרפית ומהשבטים החרדי והערבי להגיע לתעודת בגרות משמעתית שתאפשר להם להתקבל למוסדות להשכלה גבוהה. למרות ההמלצה, ההשקעה הלאומית הממוצעת לתלמיד בחינוך היסודי, ובמיוחד בחינוך העל-יסודי בקרב החרדים והערבים נמוכה יותר מאשר ההשקעה הלאומית בחינוך לתלמיד במגזר החילוני והדתי-לאומי. פערים אלה מנציחים למעשה, את המצב הנוכחי, בו השכלתם של הערבים ושל החרדים תואמת פחות את דרישות מערכת ההשכלה הגבוהה ואת צרכי המשק והם משתכרים פחות מעמיתיהם החילונים והדתיים-לאומיים. הדברים מקבלים ביטוי גם בהתפלגות הישובים לפי אשכולות חברתיים-כלכליים )סוציו-אקונומי), כאשר הישובים הערבים והחרדיים מתרכזים באשכולות הנמוכים (1-4) ושיעור השכירים המשתכרים בהם רק עד שכר מינימום הוא הגבוה ביותר. דו"ח של הרשות לחדשנות שפורסם לפני כעשרה חודשים (מאי 2022) מגלה כי פחות משני אחוזים מהמועסקים בהייטק הם ערבים, למרות שחלקם באוכלוסיה הוא כ-21 אחוזים. בקרב החרדים המצב דומה, כשלושה אחוזים בלבד מקרב המועסקים בהייטק הם חרדיות וחרדים.

שסעים חופפים מעמיקים פערים

שסעים חופפים, בהם יש מתאם גבוה בין השסע האתנו-תרבותי לפערים כלכליים-חברתיים הם מכשול בגיבוש לכידות חברתית וביצירת הון חברתי. התרחבות הפערים הכלכליים-חברתיים מסוכנת לחברה הישראלית. בסופו של דבר, ישראל יכולה להיות אומת סטארט-אפ (start-up nation) לכל אזרחיה, או חברה שסועה ומפולגת שהעוני והפערים יגררו אותה להיות מדינת עולם שלישי.

השסעים בחברה הישראלית אינם מסתכמים בחלוקה לארבעת השבטים של הנשיא ריבלין, חלוקה, שצריך לומר, אינה מקובלת על כלל החוקרים וישנן חלוקות נוספות ושונות. כך, למשל, ישנו השסע העדתי המתחלק באופן גס ליהודים-ישראלים ממוצא אשכנזי (בעיקר כאלה שהם צאצאים לאנשים שבאו מאירופה ואמריקה) ויהודים ממוצא מזרחי (בעיקר יוצאי מדינות ערב וצפון אפריקה) קו שבר נוסף הוא אי השוויון בחלוקת ההכנסות. ישראל נמצאת במקום ה-29 מבין 37 מדינות ה-OECD ובמקום ה-35 בשיעור העוני, כאשר למעלה מ-17 אחוזים מתושבי ישראל מוגדרים כעניים. קו שסע נוסף הוא מרכז-פריפריה לא רק מהבחינה החברתית, אל גם זו הגאוגרפית. כך, למשל, שירותי הבריאות ושירותי התחבורה הציבורית בפריפריה הגאוגרפית גרועים בהרבה מאלה שבמרכז. הדברים מקבלים ביטוי בהמתנה לתורים לרפואה מקצועית ומגיעים אפילו לפערים בתוחלת החיים בין המרכז לפריפריה.

המשבר הפוליטי והשסעים החברתיים

בארבע השנים האחרונות סובלת ישראל גם ממשבר פוליטי שכמותו לא חוותה בשבעים שנות קיומה. בפחות מארבע שנים התקיימו בישראל חמש מערכות בחירות. כל חמש מערכות הבחירות האלה נסובו סביב שאלת המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. הגיעו הדברים כדי כך שבארבע מתוך חמש מערכות הבחירות האלה לא טרחה הליכוד, מפלגתו של נתניהו לפרסם מצע. מערכות בחירות מטבען שהם מדגישות את ההבדלים בין המפלגות השונות ומעמיקות את השסעים בין הקבוצות השונות בציבור. חמש מערכות בחירות ברצף עשו שמות בחברה הישראלית. ניתן לומר כי בארבע השנים האחרונות, נוצר, או למזער העמיק, שסע נוסף בחברה הישראלית וזהו השסע "כן ביבי – לא ביבי". עם זאת, אם נבחן את התגבשות הכוחות מאחורי נתניהו ונגדו, נראה כי השסע הזה הוא רק ביטוי מוקצן לשסעים שהיו קיימים קודם לכן, לתחושות קיפוח בקרב קבוצות לא מעטות בחברה הישראלית, מצד אחד ולחרדה מפני אבדן אופיה הדמוקרטי של המדינה, מצד שני. לאותו מאבק על הבעלות על המדינה.

בתוך המשבר הפוליטי שחוותה ישראל התחוללו שני אירועים נוספים שרק העמיקו את השסעים בחברה הישראלית. בפברואר-מרץ 2020, הגיעה גם לישראל מגפת הקורונה (Covid 19). הממשלה דאז הוציאה הנחיות מאד מחמירות והטילה הגבלות קשות על חופש הפרט, חופש התנועה, היכולת לעבוד ועוד. מסיבות שונות, עבר זמן עד שגודל הסכנה חלחל גם לחברה החרדית ולראשי הרבנים שלה, בעיקר זו האשכנזית. כך, כשכל בתי הספר בארץ היו סגורים, המשיכו במשך מספר שבועות, תלמודי התורה החרדיים לפעול כרגיל בטענה שהתפילה לבורא עולם היא זו שתציל אותנו מן המגפה. ולמרות שיתכן כי לכשלון משרד הבריאות בהסברת הסכנות שמביאה עמה המגיפה, היה חלק בהתנהלות החרדים, עוררה התנהגות זו זעם וחרדה בקרב האוכלוסיה הלא חרדית והעמיקה את השבר בין הקבוצות השונות.

האירוע השני היה מבצע שומר חומות במאי 2021. בעוד ישראל נתונה למתקפה מצד החמאס בעזה, פתחו אזרחים ערבים בגל של מהומות בעיקר בערים המעורבות, לוד, עכו, יפו. אם כתגובה ואם מסיבות אחרות, החלו גם יהודים לתקוף ערבים. במהומות, שכמותן לא נראו בישראל עד אז, הוצתו בתים ואף נהרגו אזרחים. האירועים גרמו למשבר אמון קשה בין יהודים לערבים, משבר שהביא לכך שיהודים הדירו רגליהם מעסקים של ערבים ומיעטו בקשרים עמם. שיקום האמון הוא מלאכה קשה שעדיין לא הושלמה ועקבות שני השסעים האלה עדיין לא נעלמו.

2023 – הממשלה ה-37

מאז הוקמה בסוף דצמבר 2022, הממשלה ה-37 של מדינת ישראל, נראה כאילו החברה הישראלית מתחלקת לשלושה חלקים: תומכי השינויים המשטריים, מתנגדי אותם השינויים והחברה הערבית, שנכון לכתיבת שורות אלה כמעט ואינה מעורבת במאבק החברתי-פוליטי החשוב ביותר מאז הקמת המדינה היהודית לפני שבעים וחמש שנים, מאבק על דמותה של המדינה, על אופי המשטר בה. עולה השאלה האם תוכל המדינה הזו להמשיך ולקיים את שני מאפייניה העיקריים, היותה יהודית וגם דמוקרטית? עד עתה הצליחה החברה הישראלית לקיים את שני המאפיינים האלה, למרות המתח ביניהם, שיש האומרים כי הם אף מנוגדים זה לזה. זו הפעם הראשונה שנוצר ספק ממשי אם החברה הישראלית היא בת קיום, או שמא, היא מתפוררת לנגד עינינו?

כשלושה חודשים עברו מאז הקמת הקואליציה הממשלתית הנוכחית, והחברה הישראלית סוערת וגועשת. בתחילה מדי שבוע ולאחרונה אף מדי יום, יוצאים עשרות ומאות אלפי ישראלים להפגין נגד הממשלה שזה אך קמה אחרי הבחירות הכלליות בתחילת נובמבר 2022. לכאורה, ההפגנות הן נגד השינויים החקיקתיים שמנסה הקואליציה השלטת להעביר בכנסת. שינויים שיחזקו מאד את הממשלה, הרשות המבצעת, ויחלישו מאד את יכולתה של הרשות השופטת ובראשה בג"צ, לפקח על הממשלה ופעולותיה ועל הכנסת. למעשה, המאבק הזה הוא עמוק הרבה יותר. חלק נכבד מהציבור הישראלי, אותו חלק שממנו יוצאים המפגינים, חשים שהדמוקרטיה הליברלית בישראל בסכנה ושמדינת ישראל צועדת לעבר משטר אוטוריטרי כפי שקרה בהונגריה, בפולין, בתורכיה וברוסיה. החלק התומך במהלכי הממשלה חש כי הוא ניצח בבחירות ובהיותו הרוב, זו זכותו לממש את שאיפותיו ורצונותיו. לשיטתם, המוחים רוצים "לגנוב" להם את הניצחון בו זכו בדין בקלפי. המאבק הזה מבטא אמנם אינטרסים קבוצתיים, אך הוא גם יצרי מאד ואמוציונלי מאד.

למעשה המאבק הזה עמוק עוד הרבה יותר. באופן מפתיע, ובניגוד למה שניתן היה לצפות, המאבק הזה אינו בין יהודים לערבים, שקולם כמעט ואינו נשמע בחודשים האחרונים. המאבק הוא בין יהודים ליהודים. זהו מאבק על הבעלות. הבעלות על הארץ הזו ועל המדינה הזו. מי יקבע מה יהיה אופיה וכיצד היא תתנהל?

להט המאבק, הרעש  שהוא יוצר וההתמקדות בו, מעמידים לכאורה בצל את המתחים האחרים בחברה הישראלית, אך אם מתבוננים יותר לעומק, רואים שהכוחות הדוחפים מאחורי נסיון ההפיכה המשטרית ואילו המתנגדים להם, מזכירים במידת מה – אם כי לא במדויק - את החלוקה לארבעה שבטים, כפי שצייר זאת הנשיא ריבלין. התומכים בשינויים החוקתיים (המהווים למעשה הפיכה משטרית) הם בעיקר החרדים והדתיים השותפים בקואליציה הממשלתית עם המפלגה הגדולה בכנסת – הליכוד. אמנם, הליכוד אינה מוגדרת כמפלגה דתית, אך רבים מאד מתומכיה הם דתיים ברמה כזו או אחרת, החל משומרי מסורת וכלה בחרדים של ממש. מנגד, המתנגדים לשינויים ולחקיקה שמנסה הקואליציה להעביר, הם ברובם חילוניים. אם כי, בשבועות האחרונים רואים בקרב המפגינים יותר ויותר חובשי כיפות, דתיים ציוניים המשתייכים לזרם המתון יותר ב"שבט הדתי". ואולי אנחנו רואים פה שסע חדש, שסע שאינו חופף לשסעים אחרים ועל-כן מעצים אותם, אלא הוא שייך לסוג השסעים הצולבים שעשויים לחבר בין הקבוצות השונות (כמו חילונים ודתיים שוחרי דמוקרטיה) ולרכך את השסעים.

ההפיכה המשטרית: האם עצם קיום המדינה הציונית בסכנה?

עם התקדמות מעשי החקיקה בכנסת, ובהתאמה התגברות החשש מפני הרס הדמוקרטיה הליברלית, ריבוי ההפגנות וההשתתפות המאסיבית בהן, החלו לעלות שאלות לגבי עצם היכולת שלנו לקיים את מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה מיום הווסדה לפני שבעים וחמש שנים. כך, עלה רעיון של "הפרדה חלקית". שני מרצים מאוניברסיטת רייכמן הציעו לחלק את המדינה ל"מרחבים תרבותיים/אידיאולוגיים וחברתיים", גם גיאוגרפיים וגם על-גיאוגרפיים. רעיון אחר, אותו מעלה העיתונאית מירב ארלוזורוב בדהמרקר, הוא קנטוניזציה של המדינה, כלומר, חלוקתה לקנטונים, על-פי תפיסות אידיאולוגיות, דתיות, עדתיות. "כל אחת מהמדינות, או שמא הקנטונים, תנוהל בנפרד כלכלית ופוליטית. כל קנטון יקבע לו את החוקים שלו, ויבחר עד כמה הוא דתי או חילוני", מציעה ארלוזורוב. נראה כי כל הרעיונות האלה הם רעיונות של יאוש, שגם המציעים אותם יודעים ומודים כי אינם ישימים.

נחזור לדבריו של הנשיא ריבלין: "אנו מוכרחים לשאול בכנות, מה משותף לכל המגזרים הללו? האם יש לנו שפה אזרחית משותפת, אתוס משותף? האם יש לנו מכנה ערכי משותף שבכוחו לחבר את כל המגזרים הללו יחד, במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית?" האופטימים יאמרו כי המשבר הזה הוא גם הזדמנות לתקן את מה שצריך תיקון במשטר בישראל וכי ישראל עוד תצא מחוזקת ממנו. אחרים, מן הסתם, ישאלו את עצמם האם אין זה קץ הציונות.

מקור הפרסום:

Chaim Weizmann. "IN BALLO C’È LA PROPRIETÀ DELLO STATO". Rivista Italiana Di Geopolitica, Israele contro Israele n°3 - 2023: https://www.limesonline.com/cartaceo/in-ballo-ce-la-proprieta-dello-stato