המחאה בעיראק, לבנון ואיראן: קווים משותפים לדמותה והמשמעויות לישראל

אל"מ (מיל.) אודי אבנטל | 12 בדצמבר, 2019

מסמך זה משקף את תובנות המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) בסוגיות מוקד אסטרטגיות

Photo: NicolasGaron CC BY-SA 4.0

בהפגנות הרחבות שפרצו בעיראק (1 באוקטובר), התפשטו ללבנון (17 באוקטובר) ובהמשך "הדביקו" גם את איראן (15 בנובמבר) - בולטים קווי דמיון רבים.

הרקע למחאה בשלוש הזירות הוא זעם כבוש, שפרץ אל פני השטח בצל משבר כלכלי מחריף^[1] של עליות מחירים, כשלי משילות ותשתיות קורסות הפוגעים באיכות החיים של האזרחים (הפסקות חשמל, בעיות זמינות ואספקה של מים, דלק, מוצרי יסוד, שירותי תקשורת, מזומנים ועוד) ומיאוס משחיתות פושה וממוסדת.

בשלוש הזירות המחאה הכלכלית - שבמקרה של לבנון ואיראן ניצתה בעקבות גזרות כלכליות קונקרטיות (מס על שיחות וואטס-אפ, העלאה חדה של מחירי הדלק) - התפתחה במהירות לדרישה תקדימית לשינוי יסודי של הסדר הפוליטי והשלטוני הקיים. זאת, על רקע ההכרה כי השיטה הפוליטית פשטה את הרגל, כי היא המקור לבעיות היסוד ולקלקולים במדינה, וכי קיומה כמערכת שלטונית וחברתית מסואבת ומושחתת מונע את היכולת לספק להם מענה.

בלבנון ובעיראק המפגינים דורשים לשים קץ לשיטת השלטון העדתית המחלקת את מוקדי הכוח במדינה בין העדות. באיראן המוחים יצאו נגד השיטה האסלאמית, המפקידה את השליטה והשלטון בידי אנשי הדת (ולאית פקיה).

בשלוש המדינות, מובלים את המחאה הצעירים, והיא נושאת גם אופי של מאבק בין-דורי. הצעירים, שלא חוו על בשרם את האירועים המעצבים שהולידו את שיטות השלטון, פחות כבולים לעבר ואינם מהססים לקרוא תיגר על מוסכמות ו"לשחוט פרות קדושות". בלבנון הדור הצעיר לא חווה את מוראות מלחמת האזרחים, שתיקוף השיטה העדתית בהסכמי טאא'ף הביא לסיומה. בעיראק, הצעירים לא זוכרים את שלטון הטרור האכזרי של סדאם חסין, ובאיראן הצעירים נולדו אחרי המהפכה האסלאמית וזיקתם לדת הולכת ופוחתת.

הפער הבין-דורי בא לידי ביטוי במדינות נוספות באזור, למשל בסעודיה. יורש העצר, צעיר בעצמו, מצטייר כמי שמנסה להקדים תרופה למכה, ונוקט שורת רפורמות, שלצד המשך המגבלות ומנגנוני השליטה הדכאניים, נועדו לספק מענה, ולו חלקי, לדרישות הצעירים (כולל ביטול ההפרדה המגדרית במסעדות, השבוע). בה בעת, הוא סוטה באופן מובהק מדרכו של סבו, מייסד הממלכה אבן סעוד, ופועל להקטין את התלות בנפט ולהחליש את הממסד הדתי הווהאבי.

מאפיין נוסף של המחאה בשלוש המדינות הוא של התנגשות חברתית בין מעמדית. במסגרתה אזרחים מן השורה, קל וחומר מהמעמדות הנמוכים, יוצאים להפגין נגד מה שהם מזהים כאליטות מסואבות, שהתעשרו על חשבונם. זאת, תוך ניצול המערכת והשיטה השלטונית-חברתית, המבוססת על קשרי פטרון-קליינט וקליקות סגורות, עדתיות או דתיות.

חרף תביעתם "לשנות את השיטה" המפגינים בשלוש הזירות אינם מאורגנים, נעדרים הנהגה שתחבר בין אנג'נדה כלכלית-חברתית לסדר יום פוליטי, ואין בידם משנה סדורה או חלופה ריאלית במקום השיטה הקיימת. כך למשל, עיראק ולבנון, שבשתיהן התפטרה הממשלה, לא מצליחות אפילו למנות מועמד חדש לראשותה, שאמור להוביל את המדינה לעבר השינויים הנדרשים.

מכנה משותף וחשוב נוסף, הוא הממד האנטי איראני של המחאות. המשטר האיראני הותקף מבית; בעיראק, שם מתנגדים המפגינים ל"משטר הבובות" שמנסה טהראן להקים במדינה; ובלבנון שם קיימת מחלוקת סביב עוצמת חזבאללה ונשקו, שאינם כפופים למוסדות המדינה.

היבט משותף נוסף, עליו הצביע באחרונה גם תומאס פרידמן, הוא חלקו של המשטר האיראני במאמצים לחנוק את המחאה. מעבר לדיכוי הברוטלי של ההפגנות בבית, המשטר האיראני, ישירות ובאמצעות המליציות השיעיות, עמד מאחורי הפעולות האלימות נגד המפגינים בעיראק, שגבו את חייהם של מעל 450 בני אדם. גם בלבנון, חזבאללה הוא הגורם העיקרי ששלח פעילים להתעמת עם המפגינים בכיכרות, הגם שבעוצמה ובהיקף מצומצמים, עד כה.

במבט לעתיד, נראה כי שלוש המדינות נכנסות לעידן ארוך של חוסר יציבות. זאת, על רקע נחישות המשטרים והאליטות לא לוותר על השלטון, חוסר יכולתם למשול במדינה בצורה יעילה, בשיטה הנוכחית, והיעדר סדר יום פוליטי אלטרנטיבי או יכולת להקימו, שיביא לשינוי מוחשי באיכות החיים של האזרחים.

והמשמעויות האסטרטגיות מבחינת ישראל?

חוסר היציבות בעיראק, לבנון ואיראן אינו ייחודי רק להן אלא מאפיין משטרים נוספים באזור, המתמודדים עם בעיות דומות, בעיקר בכל הקשור לחוסר יכולתם לספק מענה הולם למצוקות הכלכליות-חברתיות, התשתיתיות והדמוגרפיות.

במציאות אזורית של חוסר יציבות וחוסר וודאות, כשהזירות השונות "מדביקות" האחת את השנייה ישראל נדרשת "לגדר סיכונים" ולהתייחס לאתגר היציבות, בשתי זירות חיוניות: ירדן - לה אין חלופה כמרכיב אסטרטגי בביטחון ישראל - ויהו"ש.

בעשור החולף, המונרכיות הוכיחו באופן חד משמעי כי הן יציבות יותר בעידן של זעזועים באזור, ממגוון סיבות. עם זאת, ממלכת ירדן מתמודדת בשנים האחרונות עם אתגרים גוברים: עול הפליטים מסוריה, צמצום הסיוע ממדינות המפרץ, קשיים כלכליים וחברתיים וביקורת נגד בית המלוכה, כולל בקרב האוכלוסייה הבדואית - משענתו הנאמנה.

ישראל נדרשת לפעול לחיזוק הממלכה: לשכנע את הסעודים להגביר את התמיכה במלך, לוודא שרמת הסיוע האמריקאי לממלכה נשמרת, ובעיקר להימנע ממהלכים (למשל במקומות הקדושים או בבקעת הירדן) שיגבירו את הביקורת נגד המלך מבית ועלולים לערער את יציבות הממלכה ואת השלום בין המדינות.

ירדן ויהו"ש הן שתי זירות שפוטנציאל ה"הדבקה" ביניהן גבוה, וחוסר היציבות באחת עלול לזלוג במהירות לשנייה. המציאות ביהו"ש מכילה את כל הרכיבים שמייצרים תערובת נפיצה: דור של צעירים, שלא זוכר את מחירי שנות האנתפאדה, מתמודד עם משבר כלכלי מחריף, מצוי תחת שליטה של הנהגה מושחתת, שהלגיטימציה שלה מוטלת בספק, וניצב חסר אונים מול צעדי ישראל תוך תחושה כי העולם הערבי נטש אותו. כל אלו מתרחשים בדמדומי שלטונו של אבו מאזן, שלעזיבתו עלול להתלוות דימוי של כישלון דרך השלום וההתנגדות לטרור.

בנסיבות אלה ישראל נדרשת, להימנע מצעדים שעלולים לערער את הסטטוס קוו, דוגמת סיפוח, ולהתמקד בפתרונות מידיים למצוקה הכלכלית, תחתיה נאנקות האוכלוסייה הפלסטינית והרשות (עדכון חקיקה אמריקאית שמונעת סיוע, הרחבת פתרון העברת כספי הסילוקין ועוד).

ההזדמנות המרכזית, בראיה ישראלית, שמציבים האירועים בעיראק, לבנון ואיראן קשורה לתסיסה המתרחבת נגד המשטר האיראני. אם עד לאחרונה, המשטר בטהראן הואשם כמי שחותר תחת המשטרים באזור, כיום הוא פועל ,למעשה, לדיכוי שאיפתם של עמי וצעירי האזור לחיים בכבוד ולחופש.

חיזוק דימויו השלילי של המשטר האיראני באמצעות מסגורו כ"אויב העם" והחירות במדינות באזור, עשוי להעמיק את הפגיעה במעמדה של איראן בזירות השונות. נדרש לחשוף את הברוטליות שהפעיל המשטר נגד העם האיראני, ואת סיועו לצעדי הדיכוי האלימים בעיראק ובלבנון, ולמשטר הדמים של אסד בסוריה. כמו כן נכון לחשוף את השימוש שעושה איראן בשטחיהן של מדינות אחרות, עיראק למשל, תוך הפרה בוטה של ריבונותן, כחלק ממאבקה בישראל, ארה"ב וסעודיה.

** תודה לסא"ל (מיל') דב דל שסייע בחשיבה וברעיונות

[1] באיראן - קצב אינפלציה גובר המתקרב לרף ה-50%, צפי לצמיחה שלילית של 9.5%- ב-2020, יצוא הנפט, המהווה כ-50%-60 מהכנסות הממשלה, הצטמק ב-70%-90%, אבטלת צעירים מתקרבת ל-30%, ובקרב המשכילים שביניהם עומדת על 40% -50. בעיראק - עליה בהפקת הנפט (5 מיליון חביות ביום) אמנם צפויה לייצר צמיחה של 5.2% ב-2020, אולם עפ"י התחזיות היא תרד ב-2021 ל-2.7%; 20% מהאוכלוסיה נמצאים מתחת לקו העוני; ואבטלת הצעירים עומדת על 25%. בלבנון- החוב הציבורי הוא מהגדולים בעולם (כ-150% מהתמ"ג); 37% אבטלה בקרב צעירים מתחת לגיל 35 וצמיחה שלילית של 1%-.

נכתב ע"י אל"מ (מיל') אודי אבנטל.

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>