ישראל ואיו"ש: מיזוג כלכלי ותשתיתי מואץ וחתירה לשינוי המאזן הדמוגרפי מקרבים למציאות של מדינה אחת
ד"ר מיכאל מילשטיין
24 באוגוסט, 2023
מאז תחילת כהונתה, מתאפיינת מדיניות הממשלה הנוכחית בנושא הפלסטיני בעמימות ובריבוי סתירות. במסגרת הזאת, בולט מתח בין שתי אג'נדות מתחרות בתוך הממשלה: מצד אחד, האסטרטגיה שלאורה לכאורה פועל הליכוד, ובמוקדה הכרה בחיונית הרשות הפלסטינית ובצורך לחזקה, אולם בה בעת התנגדות לכינון מדינה פלסטינית עצמאית; ומהצד האחר - גישת נציגי הציונות הדתית, ובראשם השרים סמוטריץ' ובן-גביר, המשקפת רצון לשינוי רדיקלי במציאות, ובפרט החלשת הרשות עד העלמתה, לצד עיבוי משמעותי של ההתיישבות היהודית באיו"ש, כשלב בדרך להחלה הדרגתית של ריבונות ישראל על האזור.
שתי הגישות הגיעו לסתירה כמה פעמים, במיוחד בעתות שבהן החליטה הממשלה להעניק תמיכה לרשות או הורתה על פינוי מאחזים בלתי חוקיים. לכאורה, המדיניות הדומיננטית היא זו שבה דבק ראש הממשלה ומייצגת רצון לשימור המצב הקיים, אולם בפועל הגישה של נציגי הציונות הדתית זוכה לביטוי מעשי רחב, ומביאה לשינוי פני המציאות באיו"ש ול"התכה" של האזור בישראל.
בהקשר הזה בולטים מספר מהלכים: אישור בניית 12,000 יחידות דיור באיו"ש (לעומת כ-4000 ב-2022); קיצור הליך אישור תכניות הבניה באזור (מכוח מעמדו של סמוטריץ' כשר במשרד הביטחון האחראי על חלק מהמנהל האזרחי); הכשרת 10 מאחזים ותכנון הפיכתם ליישובים; הקצאת כרבע מתקציב משרד התחבורה לטובת פיתוח באיו"ש; וקידום תכניות אסטרטגיות בדבר הגדלת מספר המתיישבים היהודים באזור העומד כיום על חצי מיליון למיליון, חיזוק הנוכחות הישראלית בשטחי C (63% משטח איו"ש), ומימוש אכיפה והרס בניה בלתי חוקית פלסטינית גם בשטחי A ו-B.
הכרזותיו של סמוטריץ' מהשנים האחרונות משקפות את יעדיו ארוכי הטווח: מחיקת הקו הירוק באמצעות מיזוג אזרחי-תשתיתי של איו"ש בישראל, והשוואה בין מעמדם המנהלי והמשפטי של היישובים היהודיים באיו"ש לאלה שמעברו השני של הקו הירוק. כל זאת, לצד הרהור פומבי בדבר "הנחיצות" בקיום הרשות (המוגדרת על-ידו אויב מר), ערעור על עצם קיומו של עם פלסטיני, ושיגור הכרזות ברוח "מחיקת חוארה", שבגינן ישראל ספגה ביקורת בינ"ל חריפה.
תפיסת עולמו של סמוטריץ' מגולמת במסמך בשם תכנית ההכרעה שפרסם ב-2017 ובמסגרתו הוא הציע לפלסטינים לקיים מנהל עצמי, ללא ביטוי פוליטי ולאומי או קביעת גבולות, וכן מעמד תושבות - כמו של הערבים במזרח ירושלים - עם אפשרות עתידית להתאזרח אם יכריזו על נאמנות למדינת ישראל ויסכימו לשרת בצה"ל. סמוטריץ' הסביר שהגבלת זכויות דמוקרטיות לקולקטיב שלם, ובראשן זכות ההצבעה, אינה בגדר אפרטהייד ולא תפגע בצביונה הדמוקרטי של ישראל. זאת ועוד, הוא לגלג במסגרת המסמך על רעיונות כגון אוטונומיה או "מדינה מינוס" שהעלה נתניהו בעבר, בטענה שמדובר במושגים "מכובסים" המייצגים את עמדות השמאל, וטען כי מדינות העולם ("הדתי בחלקו הגדול"), שבין כה וכה לא מתעניינות בנושא הפלסטיני אלא בבעיותיהן הפנימיות, יקבלו את המדיניות שהציע אם רק תלווה בהסברה יעילה.[1] במקביל, גרס סמוטריץ' כי על ישראל לדבוק ב"דוקטרינת יהושע בן נון", שמשמעה הצגת שלוש חלופות בפני הפלסטינים, ברוח שלוש האיגרות ששוגרו לעמי הארץ לפני כיבושה ע"י בני ישראל: השלמה עם שלטונם של האחרונים ונכונות לחיות תחתיו ובתנאיו, עקירה מהארץ, או מאבק נגד היהודים.[2]
במילים אחרות, סמוטריץ' חותר ליישם פתרונות הלקוחים מהעולם המקראי במציאות האסטרטגית הסבוכה של ימינו, ומבקש להמיר צווים הלכתיים וכמיהות משיחיות בשיקולי ריאל-פוליטיק מודרניים. במסגרת הזאת, ניכרת אמונה לגבי הדטרמיניזם של מימוש הגאולה וביטחון בהכוונה האלוהית, ומנגד אי-ייחוס חשיבות לעמדות הקהילה הבינלאומית. ברקע, בולט העדרו של דיון מעמיק בישראל, קל וחומר הסכמות, לגבי המציאות שחותרת הציונות הדתית לכונן, או בכלל הבנה בנוגע להשלכות מימושה בכלל ההיבטים, ובראשם המדיני, הביטחוני והכלכלי.
במערכת הפלסטינית מתקיימים כיום שלושה תהליכי יסוד שמשתלבים או אף תומכים במגמת ההיתוך של איו"ש בישראל: ההיחלשות הגוברת של הרשות, שלא צפויה כנראה "לקרוס" אלא לדעוך בהדרגה ובכך לשאוב את ישראל למלא אחריות שלטונית במוקדים שונים באיו"ש; ההתחזקות המואצת של חמאס שביטחונה העצמי מתחזק נוכח חולשת הרשות; והייאוש הגובר בקרב רבים מהפלסטינים, בפרט בני הדור הצעיר, מהאפשרות למימוש יעדיהם הלאומיים ומהתנהלות הנהגתם, דבר שמביא רבים מהם לבחון בחיוב את חלופת המדינה האחת.
לכל אלה מתווספת "הצטיינות היתר" של ישראל בשיפור המציאות הכלכלית באיו"ש. זו נובעת ממניעים ענייניים של שימור יציבות ביטחונית באמצעות שיפור מרקם חיי הפלסטינים, אולם למעשה מאיצה את מיזוג איו"ש בישראל. מדובר בתהליך שלא נוצר בעקבות הכרזות דרמטיות או תכניות מדיניות, אלא בחסות יום-יום בירוקרטי: מיזוג תשתיות אזרחיות (מים, חשמל, תקשורת, תחבורה ועוד), היטמעות שוק העבודה הפלסטיני בזה הישראלי (כיום עובדים בישראל כ-200 אלף פלסטינים המהווים כרבע מכוח העבודה הפלסטיני באיו"ש), והגברת התלות הכלכלית של הרשות בישראל, כפי שמגולם בנתח הגדול של החזרי המס בתקציב הרשות (כ-65%). וכך אפוא, מתחת לרדאר, ללא מודעות או רצון קולקטיביים, נוצרת בהדרגה מציאות של מדינה אחת.
ב-13 בספטמבר יצוין יום השנה ה-30 לחתימת הסכם אוסלו. ישראל צריכה לנצל את המועד הסמלי לצורך דיון קולקטיבי נוקב בנוגע לשאלה הפלסטינית. המדובר בסוגיה קיומית שמשקלה אינו נופל מזה של זו המשפטית שבה ממוקדת ישראל בשנה האחרונה, ואולי אף עולה עליה. במסגרת הזאת, נדרש יהיה לנטוש פרדיגמות מאובנות, ולהכיר בכך שכיום ניצבות בפני ישראל שתי חלופות בלבד: מצד אחד, מציאות של מדינה אחת, שתחייב להגדיר האם מדובר בישות ובה שני מעמדות אזרחיים נפרדים (אפרטהייד) או במדינת כל אזרחיה; ומהצד האחר, חתירה להיפרדות פיזית - באמצעות הסכם עם הפלסטינים (סבירות נמוכה בנסיבות הקיימות), או באופן חד-צדדי, תרחישים שסביר וילוו באתגרים ביטחוניים, מדיניים ופנימיים קשים.
המדובר בבחירה בין חלופה רעה לגרועה. ההיפרדות, לרבות זו החד-צדדית, אומנם לא תבטיח שקט ביטחוני, אולם עשויה למנוע מציאות טעונה ואלימה בנוסח בלקני, שתאיים על יכולתה של ישראל לשמר את יעדו המרכזי של החזון הציוני - מדינה יהודית ודמוקרטית.
[1]. בצלאל סמוטריץ', "תוכנית ההכרעה: המפתח לשלום נמצא בימין," השילוח, מס' 6 (תשרי תשע"ח/ספטמבר 2017), עמ' 101-81.
[2]. ריבונות, מס' 9 (מרחשון תשע"ח/2018), עמ' 14.
נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה
מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>
