המערכת הפלסטינית בעקבות מבצע "בית וגן":
לקראת תפנית חיובית או המשך דשדוש ודעיכה?

ד"ר מיכאל מילשטיין 

17 ביולי, 2023

Photo: Kremlin.ru | CC BY 4.0

4.0
מבצע "בית וגן" לפני כשבועיים היה המהלך הצבאי הרחב ביותר שקידמה ישראל ביהודה ושומרון מאז "חומת מגן" ב-2002. המבצע מעיד על החומרה שבה ישראל רואה את ההידרדרות הביטחונית המתמשכת בצפון השומרון, ובמיוחד בעיר ג'נין, מזה למעלה משנה וחצי, אשר מלווה בפיגועים מתמשכים נגד יעדים ישראלים ביהודה ושומרון ובשטח ישראל. בה בעת, המבצע משקף את חששה של ישראל מ"גלישת" המתרחש בג'נין למוקדים נוספים ביהודה ושומרון, תוך ערעור המציאות הקיימת באזור.

ניתן להכתיר את המבצע כמוצלח, במיוחד בהיבט הצבאי: נרשמה פגיעה בתשתיות הטרור במחנה הפליטים ג'נין אשר התעצמו בשנה האחרונה כפי שהשתקף בפיתוח והפעלת מטענים, רקטות (גם אם פרימיטיביות) וצלפים, לצד פיגועי ירי נגד ישובים בצפון השומרון ומעבר לקו הירוק. כל זאת, כמעט ללא פגיעה באזרחים (דבר שתרם לכך שלא יתפתח לחץ אזורי ובינלאומי על ישראל), ומבלי שהעימות הקרין לשלילה על זירות אחרות, במיוחד רצועת עזה והחזית הצפונית.

ואולם, סיום המבצע מחדד כמה שאלות יסוד שמעבר למימד הצבאי: האם ביכולתו של המהלך להבטיח שקט לאורך זמן בגזרת צפון השומרון; במידה ולא - האם מדובר בדפוס ראשון שצפוי לחזור על עצמו - באזור ג'נין בפרט וביהודה ושומרון בכלל - ולבשר על שינוי דרמטי במציאות האסטרטגית באותה הזירה (כלומר, "עזתיזציה של ג'נין"); האם ניתן למנף את המהלך הצבאי להישגים רחבים יותר, ובראשם ייצוב המציאות השברירית ביהודה ושומרון; וחשוב מכל - מהי התכלית האסטרטגית שמלווה את המהלך הצבאי, ומהם בעצם היעדים ארוכי הטווח של ישראל ביהודה ושומרון.

המבצע לווה בגישה דואלית של ישראל כלפי הרשות הפלסטינית. מחד גיסא, עצם מימושו ביטא הכרה בכך שלממשל הפלסטיני אין יכולת או רצון בעת הנוכחית להשיב את כוח המשילות שלו לאזור ג'נין, באופן שינטרל איומים ביטחוניים בו. מאידך גיסא, המבצע הסתיים בהכרה בכך שהרשות לוקה בחולשה עמוקה שעלולה לגרום להיווצרות חללי אנרכיה נוספים וחמורים יותר ביתר יהודה ושומרון, ולפיכך מתחייב ייצוב מהיר שלה, בעיקר באמצעות מחוות כלכליות ותשתיתיות.

במילים אחרות מדובר בהכרה בכך שחרף מגרעותיה וההתרסה שהיא נוקטת כלפי ישראל, הרשות היא עדיין בגדר הרע במיעוטו בהתחשב בחלופות האחרות של היווצרות כאוס, כניסת חמאס לחלל השלטוני שייווצר, וחמור מכל - מילויו בידי ישראל, דבר שמשמעו המעשי חזרה לתפקידה כריבון בגדה כפי שהיה עד הקמת הרשות ב-1994, תוך התקרבות דרמטית למציאות של מדינה אחת.

ההחלטה האסטרטגית על חיזוק הרשות שהתקבלה בכינוס הקבינט לפני כשבוע לוותה בהתנגדות מצד גורמי הציונות הדתית המגדירים את הממשל בראמאללה כאויב מר שיש למוטט, ובמקביל פועלים במרץ להרחיב את ההתיישבות ביהודה ושומרון באופן שיוצר היתוך גובר של האזור בישראל, ומגביר את הנפיצות הביטחונית בו ואת המתח עם הזירות האזורית והבינ"ל. הדבר ממחיש כי בממשלת ישראל מתקיימות כיום שתי אג'נדות סותרות המתנגשות ביניהן ללא הרף ולא מאפשרות גיבוש אסטרטגיה סדורה ומרחיקת ראות בנושא הפלסטיני, קל וחומר קבלת הכרעות.

מייד לאחר סיום המבצע קידמה הרשות מהלכים שלא ננקטו מזה זמן רב, ובראשם פריסת כוחותיה בעיר, לרבות במחנה הפליטים המהווה מרחב נטול משילות שעליו חולשות תשתיות צבאיות של הארגונים השונים (וכן כאלה עצמאיות), לצד כנופיות המשליטות אנרכיה במקום. זאת, לצד ביקור של אבו מאזן בעיר, לרבות במחנה הפליטים, לראשונה מזה 11 שנים. המהלכים משקפים הכרה טראומתית בראמאללה ולפיה המתרחש בג'נין עלולה להביא לשכפול ההתרחשויות שאירעו ברצועת עזה בקיץ 2007 ובמהלכן החמאס השתלט על האזור וגירש ממנה את הרשות.

ואולם, על מנת שהמהלכים הראשונים יהפכו לתפנית שתלווה בהשבת הסדר השלטוני והציבורי לג'נין, קיים הכרח בצעדים דרמטיים יותר, ובראשם: ביסוס נוכחות קבע של מנגנוני הביטחון הפלסטינים במחנה הפליטים ג'נין; קידום מבצעים לאיסוף נשקים ולקליטת חמושים - במיוחד משורות הפתח או עצמאיים - במערך הביטחון הפלסטיני (בדומה למהלך שסייע בייצוב השטח במהלך האנתפאדה השנייה); וחשוב מכל - הפגנת נחישות של הרשות בהתמודדות עם תשתיות החמאס והג'האד האסלאמי שנטעו אחיזה במרחב, לרבות באמצעות חיכוכים אלימים.

מצד ישראל נדרש להכיר בכך שייצוב הרשות לא יכול להסתכם בסדרת מחוות אזרחיות ברוח "השלום הכלכלי" שלכאורה ממקדות את הפלסטינים בשימור מרקם חייהם ומאפשרות להימנע מעיסוק בסוגיות מדיניות המחייבות בירור מעמיק. חיזוק משמעותי של הרשות מחייב מהלכים דרמטיים יותר, לרבות כאלה שמגלמים התנגשות בין שתי האג'נדות הרווחות בממשלה בנושא. בהקשר הזה יצוינו, למשל, עצירת או הגבלת הענישה הכלכלית שמשיתה ישראל על הרשות בגין תשלומים למשפחות מחבלים, דבר המקשה עליה לשלם משכורות לעובדי המגזר הציבורי, ובראשם פעילי מנגנוני הביטחון; אך גם בחינה מחודשת של תכניות הבניה ביהודה ושומרון, אשר פוגעות בין היתר באפשרות לקידום נורמליזציה (במיוחד עם סעודיה), ולגיוס תמיכה בינ"ל במאבק עם איראן.

הכרחי לזכור כי חיזוק הרשות אינו תלוי כל כולו בישראל וכי חולשתה נובעת גם (או בעיקר) בשל סיבות פנים-פלסטיניות, ובראשן דימויו הציבורי השלילי של הממשל בראמאללה (ובמיוחד של אבו מאזן) בגין השחיתות הפושה בו, הניוון העמוק שלו (לא התקיימו ברשות בחירות מאז 2006), ההגבלות שהוא משית על חופש הביטוי וההתארגנות, והעדר הייצוג של מגזרים חברתיים רבים בהנהגתו, במיוחד בני הדור הצעיר. שיפור כלכלי מסייע לנסוך רגיעה בציבור, ומהווה סיבה מרכזית לכך שלא התפתחה עד היום אנתפאדה שלישית, ואולם שינוי עמוק במעמדה של הרשות מחייב גם רפורמה פנימית מקיפה, ומושפע באופן מוגבל יחסית מקיומו של אופק מדיני.

בעוד חודשיים יצוין יום השנה ה-30 לחתימת הסכם אוסלו - הזדמנות טובה למבט נוקב על עתיד יחסי שתי הקהילות ולגיבוש אסטרטגיה שלא קיימת בנושא הפלסטיני. זוהי גם הזדמנות לריענון עולם ההמשגות הישראלי: את הכמיהות לשלום אמת ואת האמונה בכוח הכלכלה להפיג עוינות היסטורית ולשנות תודעה - אשליות שהתפוגגו בשלושת העשורים האחרונים - יש להחליף בשאיפה מפוכחת להיפרדות פיזית - באמצעות הסכם או חד-צדדית. זהו יעד מפוכח המשקף הבנה ולפיה האיבה כלפי ישראל והאיומים הביטחוניים לא ייעלמו, וכי לא ניתן להחיות במטה קסם את חזון שתי המדינות, אך ניתן לכל הפחות לבלום את הזחילה הלא-מתוכננת והלא-מודעת לאיום החריף ביותר על החזון הציוני - התכה בין יהודה ושומרון לישראל שסופה מדינה אחת רוויות מתח ואלימות.

נכתב ע"י ד"ר מיכאל מילשטיין, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה

מסמך זה הינו פרסום שבועי, אם ברצונך לקבלו לחץ כאן >>

לחזרה למסמך התובנות המלא יש ללחוץ כאן >>